כשרוברט רדפורד החליט לייסד את פסטיבל סאנדנס במתכונתו הנוכחית לפני 40 שנה, עמד לנגד עיניו הצורך להקים מקום בטוח עבור יצירה קולנועית עצמאית, הרחק מהרעש והכסף של הוליווד. מבחינה זו, עיירת הקייט פארק סיטי, שבמדינת יוטה, היא המקום המושלם לקיים את אירוע השיא של קהילת האינדי האמריקני – במרחק ביטחון מהעולם שבחוץ. אבל גם הבידוד היחסי לא מנע את חדירת המזרח התיכון הרותח אל אתר הסקי המושלג. מצד אחד, נערכו שלל אירועי תמיכה במדינת ישראל ועם החטופים. מצד שני, חלק מההקרנות נפתחו במחווה של היוצרים לעם הפלסטיני, וקריאות Free Palestine נשמעו במהלך מצעד זניח, אך קולני, לאורך הרחוב הראשי. בין לבין, אפשר היה להרגיש את החשדנות והמתיחות בחוצות העיר, באולמות ההקרנה, בפאנלים ואפילו במסיבות. חלק מהמבקרים התהלכו עם תליוני מגן דוד, אחרים עם כאפיות לצווארם. ובין לבין אלפי אורחים מתעשיית הקולנוע שכל מה שמעניין אותם זה להציג את סרטיהם ולעשות עסקים. בלי פוליטיקה.
בתוכנית הסרטים עצמה, למלחמה בעזה לא הייתה נוכחות. כמעט. סאנדנס העניק במה לדוקו מאוקראינה למשל, אבל המארגנים לא שילבו אף יצירה מתוצרת כחול-לבן בפסטיבל השנה, וגם לא פלסטיני. בין אם במכוון או במקרה, שני הצדדים לא יכולים לבוא בטענות על העדפת ישראלים, או התחנפות לעולם הערבי. הסרט היחיד בתחרות הבינלאומית, שאותו ניתן לכנות כערבי, הוא בכלל דרמה להט"בית בריטית בשם "לילה" - על דראג קווין לונדוני ממוצא פלסטיני שנסחף לרומן לוהט עם מאהבו הנלהב לצד הסתתרותו ממשפחתו המוסלמית המסורתית. המפגן הקולנועי הקווירי הפרובוקטיבי בכיכובו של בילאל חוסנה הבריטי-פלסטיני, בהופעה נועזת וחושפנית, אינו ביקורתי כלפי ישראל, שכלל אינה מוזכרת בו. המהדרין יזהו דגל פלסטין תלוי על בניין בבלפסט שבצפון אירלנד בקומדיה המוזיקלית הפרועה Kneecap של ריץ' פפיאט על קורות חברי הרכב ההיפ-הופ המקומי ניקאפ, ובהשתתפותם (עם הופעת אורח של מייקל פאסבנדר). לא מפתיע בהתחשב בתמיכתם ארוכת השנים בפלסטינים.
עם זאת, ישראל לא יוצאת נטולת רבב מהמהדורה ה-40 של סאנדנס. לוסי לולס, הזכורה לנו כזינה הנסיכה הלוחמת, הגיעה לפארק סיטי כל הדרך מניו-זילנד עם הדוקו הראשון שאי פעם ביימה, Never Look Away, שמגולל את קורותיה של צלמת המלחמה המהוללת (ומסתבר שגם הוללת) מרגרט מות'. עבודתה לקחה אותה לשדות הקרב בעיראק, בוסניה, רואנדה ואפגניסטן, וגם לרמאללה, שם מתועדת התנכלות של חיילי צה"ל בצוותי העיתונאים תוך שימוש באלימות ואף ירי. במקרה אחר, מובא למסך ההרג ההמוני הנורא בכפר קנא בלבנון, לשם נורו בשוגג פגזים במהלך מבצע ענבי זעם ב-1996. לטענת מקורבי מות', הצילומים שהתעקשה להביא מהשטח זעזעו את העולם והובילו להפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה. אלו חומרים קשים לצפייה, שהיא עצמה צילמה, לא פייק ניוז מטיקטוק. 30 שנה עברו מאז, ומות' הלכה לעולמה מסרטן. אבל בהקשר של המצב הנוכחי, ומבלי שהבמאית נוקטת עמדה, הם מציבים את ישראל באור של טובחת אכזרית סדרתית. עם סיבה טובה, או לא.
אבל למרות שסאנדנס מניף את נס הפרוגרסיביות באופן מוצהר, ואזהרת WOKE מצורפת באופן טבעי לכל סרט שמוקרן בו - השנה יותר מתמיד, מופרך לטעון לקיפוח ביחס ליהודים. הדרמה הקומית A Royal Pain, שכתב וביים ג'סי אייזנברג שמככב לצד קירן קאלקין, היה לשיחת היום בפארק סיטי וזכה בפרס התסריט. גם את הקומדיה התזזיתית Between The Temples, של נתן סילבר, מלווה חזן מדוכדך בגילומו של ג'ייסון שוורצמן שמנחה מורה למוזיקה לקראת הבת מצווה המאוחרת שלה. כמו כן דייויד שווימר, שהפך לאחרונה ללוחם צדק מטעם עמנו, מככב במותחן המשעשע של ג'ק בגרט, Little Death, ומגלם תסריטאי במשבר קיומי המנסה לפתח סרט שמבוסס על חייו. הוא מתבקש על ידי המפיקים להמיר את דמותו מגבר לאישה בהתאם לרוח הזמן שמתעדפת נשים ובני מיעוטים. "אבל הגיבור הוא יהודי", הוא קובע, טענה שמתקבלת בצחקוקים מזלזלים מצד אנשי הממון, שבתוכם מוטמעת ביקורת כלפי פוליטיקת הזהויות של הוליווד.
הטרנספורמציה של סאנדנס
הצביון השונה שקיבל סאנדנס, המכוון לטעם הקהל הרחב על חשבון המצפון הפרוגרסיבי, הוא ככל הנראה תוצאה של חילופי ההנהגה של סאנדנס. יוג'ין הרננדז, שמונה למנהל הפסטיבל במקומה של תביטה ג'קסון, ביצע שינויים בפעילות של האירוע בניסיון להיות נגיש יותר למפיקים והמפיצים, וגם לקהל. שיקולי האוצרות נטו בעיקר לסרטים עצמם ופחות לזהות היוצרים שמאחוריהם. כך גם המכסה הקשיחה שדרשה שוויון מוחלט בין במאים לבמאיות בשנים האחרונות, התפוגגה.
על פניו, גם עקרון המגוון האתני הפך פחות מרכזי, אולם קהילת הקווירים והטרנסים קיבלה ייצוג בפארק סיטי יותר מאי פעם. In The Summers של הבמאית הקווירית אלסנדרה לוקראזה, ובכיכובו של השחקן הטרנס ליאו מחיאל זכה בפרס לסרט הטוב ביותר בתחרות העלילתית האמריקנית. בתחרות נכללו גם המותחן Ponyboi, בהובלת האינטרסקס ריבר גאלו, והקומדיה המטופשת Stress Positions של ת'דה האמל, המסופרת מנקודת מבט של דמות טרנסית.
דווקא היצירות התיעודיות בנושא הם בעלות ערך רב יותר: Will and Harper, של ג'וש גרינבאום, מתעד מפגשים בין הקומיקאי וויל פרל לחבר קרוב שעבר תהליך התאמה מגדרית. Desire Lines של ז'יל רוסקאם משלב בין תסריט עלילתי לדוקו, וסוקר דמויות של נשים-לשעבר, שעברו טרסנפורמציה זכרית רק כדי לגלות שהם נמשכים לגברים אחרים כהומוסקסואלים.
פרוגרסיבי או לא, לסאנדנס יש תפקיד מכריע כשוק סרטים. הזדמנות נדירה עבור יוצרים עצמאיים להציע מרכולתם לאולפנים ההוליוודיים והמפיצים הגדולים כדי לפלס דרך להצלחה קופתית, או לכל הפחות תשומת לב לקיומם. בצל המשבר הכללי בתעשיית הקולנוע האמריקנית, היעדים הללו הפכו לרחוקים יותר. המציאות היא שפחות סרטים נרכשים, ואלו שכן עושים זאת בעבור סכומים צנועים בהרבה. אפשר לשער שזו הסיבה שהשנה, יותר מתמיד, הוזמנו לפסטיבל יצירות קלילות יחסית, מתוך המחשבה שאלו יהיו מותאמים יותר לטעם הקהל הרחב. מהלך שעשוי, אולי, לקדם יותר עסקאות ביחס לדרמות המכבידות והמותחנים האפלים שסאנדנס מארח בדרך כלל.
שבעה מתוך עשרת הסרטים שנכללו בתחרות העלילתית האמריקנית היוקרתית, נעו בין קומדיות חביבות כמו Love Me של סם ואנדי זוקרו ו-A Real Pain (שאף נרכש על ידי חברת סרצ'לייט מבית דיסני בתמורה לעשרה מיליון דולר), לבין דרמות התבגרות שובבות כמו Didi של שון וואנג ו-Suncoast של לורה צ'ין. גם מסגרת הבכורות אכלסה בעיקר קומדיות, שהגיעו מלכתחילה עם מפיצים כמו The American Society of Magical Negroes של קובי ליבי על ארגון סודי של מכשפים שחורים שמטרתו לרצות גברים לבנים זועמים, Freaky Tales של ראיין פלק ואנה בודן רווי הנוסטלגיה מהאייטיז בכיכובם של פדרו פסקל ואנגוס קלאוד המנוח. ואילו דרמת ההתבגרות הנשית, שביימה מייגן פארק בכיכובה של אוברי פלאזה, נרכשה על ידי אמזון MGM עבור 15 מיליון דולר על פי ההערכות.
הסרטים הטובים ביותר בסאנדנס
1. A Real Pain - ג'סי אייזנברג כתב, ביים ומככב בשחזור של טיול שורשים בפולין בעקבות סבתו ובעזרת הופעה מרהיבה של קירן קאלקין שמגלם את בן דודו, הסרט שוזר ברגישות והומור עדין בין זכרון של העבר האישי וקולקטיבי והמאבק הנואש נגד השכחה של קורות משפחתו היהודית ושל השואה ששרדה.
2. It's What's Inside - מותחן מדע בדיוני מסחרר ומתוחכם, שהולך ומסתבך מרגע לרגע בקצב הולך וגובר שמחייב תשומת לב מירבית לאורך כל הסרט, שמתחולל כולו במהלך מפגש חברים ותיקים לרגל מסיבת אירוסין של אחד מהם. נקודת הפתיחה נראית כמו קלישאת אימה, אבל העלילה מתפתחת בכיוונים מפתיעים ומאוד משעשעים, כל הדרך עד הסוף המפתיע. ההברקות של הבמאי גרג ג'רדין תוגמלו ב-17 מיליון דולר שנטפליקס שילמה כדי לשים ידיה על יצירתו. העסקה הגדולה ביותר שנחתמה בסאנדנס עד כה.
4 צפייה בגלריה
נטפליקס שילמה עליו 17 מיליון דולר. מתוך It's What's Inside
(צילום: באדיבות פסטיבל סאנדנס)
3. Winner - לכאורה מדובר בעוד גרסה לפרשת ההתעמרות של הרשויות ריאליטי ווינר, הצעירה האמריקנית שלוהקה לשורות הרשות לביטחון לאומי ונשלחה לעונש מאסר ארוך בגלל הדלפת מסמך סודי. הבמאית סוזנה פוגל פיצחה את הסיפור הפוליטי והטרגי מהחדשות באופן מקורי ומבדר והציגה מחדש את המורדת האנטי-ממסדית כדרמת התבגרות משעשעת בכיכובה של אמיליה ג'ונס ("קודה") וזאק גליפיניאנקיס וקוני בריטון כהוריה.
4. Thelma - כמו אייזנברג, גם ג'וש מרגולין כתב וביים סרט מסע בהשראת סבתו היהודייה. במקום להרחיק עד פולין, הוא נשאר בלוס אנג'לס ומלווה אישה שנות התשעים לחייה שנפלה בתמימותה קורבן להונאת רשת ויוצאת למרדף בעקבות הנוכל שרימה אותה. זוהי קומדיית האקשן האיטית ביותר שאי פעם ראיתם. יש פחות אדרנלין, אבל המון סרוטונין (וכמה תרופות לטיפול בשלל מחלות). ג'ון סקוויב בת ה-94 הבלתי נלאית מככבת בתפקיד הראשי לצד פרד השינגר, פרקר פוזי, מלקולם מקדאוול וגם ריצ'רד ראונדטרי, שהלך לעולמו לאחרונה.
5. A Different Man - היצירה האקזיסטנציאלית המוזרה למראה ביותר התגלתה כדרמה מאתגרת, אך מתונה, שעוסקת בטרנספורמציה גופנית. בתמיכת A24, אהרון שימברג כתב תסריט בהשראתו אדם פירסון מעוות הפנים שאיתו עבד ב-Chained for Life, ובמרכזו גבר שסובל בנוירופיברומטוזיס, ומתאהב בשכנתו המחזאית. אחרי שהוא עובר טיפול מהפכני לשיקום פניו, הוא זוכה להצלחה כלכלית ורומנטית, אבל מוצא עצמו מודר מההצגה שנכתבה על סיפורו האישי. סבסטיאן סטן ורנאטה ריינסבה מככבים לצד פירסון ביצירה מוזרה זו.
אזהרת צפייה
Sasquatch Sunset - הקומדיה המסתורית של היוצרים האהובים האחים דייויד ונייתן זלנר מבוססת כל כולה על ההפתעה הראשונית שכוללת ארבע דמויות בלבד, בני משפחת ביגפוט. אני מתנצל על הספוילר, אבל זה לטובתכם מכיוון שמרגע הגילוי הזה, שום דבר לא משתנה או מתקדם. צוות השחקנים כולל את ג'סי אייזנברג, ריילי קיו, הבמאי נתן זלנר וכריסטוף זאיאק-דנק קטן הממדים ובמה שנראה כמו דאחקה מטופשת הם משוטטים בטבע כשהם מחופשים ברישול, זוללים עשבים וחרקים, עושים צרכים בין השיחים, מזדווגים, מתים. הם מתקשרים באמצעות נהימות מוזרות לאורך שעה וחצי. חלקם שורדים את הסרט, צופים רבים לא.
תעודת הצטיינות
באגף התיעודי מצב השוק בעייתי יותר. תור הזהב של הדוקו הסתיים כך נראה, ועדיין, בסאנדנס נחשפו כמה הפקות שעוררו את תשומת לב המפיצים. Skywalkers: A Love Story של ג'ף צימבליסטה למשל עורר הדים בגלל הצילומים המרהיבים שבו שמקורם בתיעוד עצמי של צמד הרפתקנים רוסים שעשו לעצמם קריירה מהתגנבות כ-Rooftoppers לגגות של גורדי השחקים הגבוהים בעולם, ובמיוחד במבצע שלהם לכיבוש הגג של בניין המרדקה בקואלה למפור.
עם זאת, הדוקו המקורי, החדשני והמסעיר ביותר הוא Ibelin של בנג'מין רי הנורבגי שמספר את סיפורו של מאטס סטין, צעיר שהלך לעולמו ממחלת ניוון שרירים. לאחר מותו, גילו הוריו כי בנם הבודד ניהל מערכת קשרים חברתית ענפה דרך האווטאר שלו איבלין, בתוך קהילת הגיימינג של משחק המחשב World of Warcraft. הסרט, שנרכש גם הוא על ידי נטפליקס, משחזר את האהבות והחברויות שלו באמצעות העולם הווירטואלי וזה משתלב היטב כיציאה יוצאת דופן, אינטימית ומרגשת.
