"אני חושב שהשמש זרחה. אני לא זוכר אם העצים הנצו או לא, אבל אני מניח שכן", כך תיאר ד"ר תומס הארווי את הבוקר שבו עשה את דרכו לבית החולים בפרינסטון, ניו ג'רזי, כדי לבצע נתיחה לאחר המוות בגופתו של הפיזיקאי פרופ' אלברט איינשטיין, מי שנחשב לאדם החכם ביותר בעידן המודרני.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מה שד"ר הארווי התכוון לומר, בדרכו הצינית, הוא שכלפי חוץ זה עמד להיות עוד יום שגרתי. אבל למעשה, היה זה היום ששינה את חייו לתמיד וגם, בסופו של דבר, לימד את האנושות שיעור מרתק על גאונות מהי.
כמה שעות קודם לכן, ב-18 באפריל 1955 בסביבות אחת בלילה, נקבע מותו של איינשטיין בבית החולים פרינסטון, כשהוא בן 76. מתישהו, בין השעה הזאת לבין עלות השחר, צלצל הטלפון בביתו של ד"ר הארווי, הפתולוג הראשי של בית החולים. הטלפון הזה מצא אותו במקום מסוים מאוד בחייו, עם שאיפות להותיר חותם על עולם המדע.
לא ברור בדיוק מתי זיהה הארווי את ההזדמנות לעשות היסטוריה, אבל הצעדים הבאים שלו הובילו שורת התרחשויות שנעה בין המרתקת לאבסורדית למעוררת תחושת חוסר נוחות בולטת. זה היה המסע שאליו יצא הארווי, ויחד איתו איבר חשוב מאוד, שמור בצנצנת עם חומר משמר ומכסה מתברג.
הארווי, הפתולוג שביצע את נתיחת גופתו של אלברט איינשטיין, גנב את המוח שלו בתקווה שיצליח לחשוף את המקור לגאונות שלו ויהפוך לכוכב. במקום זאת חייו הלכו והתפרקו, בעודו מעביר ממקום למקום את המוח בקופסאות קרטון למשך 50 השנים הבאות.
את האירועים המדהימים הללו מגולל סרט חדש, "האיש שגנב את מוחו של איינשטיין" (החל מהשבוע ב-VOD ב-yes, ב-HOT וב-STING TV). הסרט החדש, בבימוי מישל שפרד (53 דק', קנדה, 2022), חושף חומרי ארכיון והקלטות נדירות של הארווי, המוכיחים כיצד ההיבריס שלו, במשך עשרות השנים, הביא להרס חייו המקצועיים והאישיים ואיך המסע שלו הפך במהרה לאובססיה עטופה באשליות.
לאורך השנים הוא שיתף חלקי רקמות עם הפתולוגים המובילים בעולם וניסה למצוא תשובות לשאלות שהעסיקו את האנושות, אך אלו סיפקו מעט מאוד גילויים חדשים, שכן התברר שהאיבר השלם היה מרשים יותר מסך חלקיו.
איינשטיין, ככל הנראה היהודי המפורסם בעולם ושם נרדף לגאונות, נולד ב-14 במרץ 1879 בעיר אולם שבגרמניה. במהלך ילדותו עקרה משפחתו לאיטליה, ושם השלים את לימודיו התיכוניים והמשיך ללימודי הוראה במתמטיקה ופיזיקה בבית הספר למקצועות הטכנולוגיה בשווייץ. אחרי שקיבל את הדיפלומה ב-1901 הוא הפך גם לאזרח שוויצרי, והתמנה לפקיד במשרד הפטנטים המקומי.
מאותה נקודה ההתקדמות שלו הייתה מסחררת. ב-1903, כשהיה בן 24, הוא כבר החזיק בתואר דוקטור, וב-1905 פרסם ארבעה מאמרים חשובים ופורצי דרך בכתב עת מדעי לפיזיקה, שחשיבותם יוצאת הדופן העניקה לאותה שנה את הכינוי "שנת הפלאות". בין לבין החלו אוניברסיטאות שונות בעולם להתחרות ביניהן בחלוקת תוארי פרופסור לגאון הצעיר.
"האיש שגנב את מוחו של איינשטיין" - טריילר
ב-1915 פרסם איינשטיין את התיאוריה המפורסמת ביותר שלו, תורת היחסות, ושינה את הדרך שבה האנושות מבינה את הקשר בין זמן, מרחב וחומר. ב-1922, בגיל 43, הוא כבר זכה בפרס נובל לפיזיקה.
בחייו האישיים, איינשטיין נישא פעמיים ונולדו לו שלושה ילדים. בתו הבכורה נולדה לזוגתו מילבה מאריץ' עוד בטרם התחתנו, אך איינשטיין לא פגש אותה מעולם. ההערכה היא כי היא נפטרה ממחלה או נמסרה לאימוץ. ב-1903 נישאו איינשטיין ומאריץ' והביאו לעולם עוד שני ילדים. אחרי שנישואיהם עלו על שרטון, הוא נישא ב-1919 לבת דודתו אלזה לוונטל.
בעת עליית הנאצים לשלטון, ב-1933, הוא היה בארה"ב בשליחות במסגרת עבודתו. הנאצים שללו את אזרחותו ונטלו את רכושו, ואיינשטיין נשאר עם לוונטל באמריקה. ב-1940 הוא קיבל אזרחות אמריקאית. איינשטיין החזיק במשרה כפרופסור לפיזיקה באוניברסיטת פרינסטון, שם נחשב לדמות יוצאת דופן – אדם בעל גינונים חברתיים מינימליים שנהג להסתובב בקמפוס בשיער מפוזר, פיג'מה ונעלי בית, ובעל חוש הומור לא מבוטל. ובל נשכח את הזווית הישראלית: דוד בן גוריון הציע למדען היהודי לכהן כנשיא השני של המדינה, אך הוא סירב. כך או כך, איינשטיין תמך בציונות ופעל נמרצות להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים.
את ד"ר הארווי איינשטיין לא הכיר. למעשה, "המפגש" הראשון בין השניים היה ב-1955, אחרי מותו, כשהארווי ניתח את גופתו.
הארווי נולד למשפחה ששמה דגש על חתירה למצוינות. סבא-רבא שלו היה רופא, וסבא שלו היה שופט. היה מצופה ממנו ללכת בדרך דומה ולבחור בלימודי רפואה או משפטים. הוא למד רפואה באוניברסיטת ייל. במהלך לימודיו חלה בשחפת ועבר להתגורר בבית הבראה, שם הכיר את אשתו הראשונה אלואיז. זמן קצר אחרי שחרורם מאשפוז נישאו השניים, ומאוחר יותר הביאו לעולם שלושה בנים.
פריצתה של מלחמת העולם הראשונה הייתה קשה עבור הארווי, שנמנה עם קהילת הקווייקרים, זרם נוצרי שמאמין בערכי הפציפיזם. במקום להילחם בשדה הקרב, הוא התנדב לשרת במעבדה פתולוגית צבאית. אחרי המלחמה הבין הארווי מהר מאוד שפתולוגיה היא תחום שבו הדרישה לרופאים גבוהה יותר מברפואת ילדים, וביחד עם הניסיון שצבר בצבא הוא השיג את משרת הממונה על נתיחות לאחר המוות במעבדה פתולוגית. המשרה הזאת עמדה לשנות את חייו.
"הייתה לי ילדות חריגה", מודה בנו של הארווי, רוברט, בריאיון שנתן ליוצרי הדוקו. "הייתי מוקף באיברים ובחלקי גוף של בני אנוש. פעם אחת הוא צירף אותי לצפות בנתיחה. אני לא יודע מה להגיד על החוויה הזאת". האב חלם תמיד לתרום תרומה משמעותית למדע ולחברה. הוא נהג לערוך ניסויים בחניה של ביתו, ואפילו ניסה בשלב מסוים למצוא מרפא לסרטן.
אבל פריצת הדרך של חייו הייתה, כאמור, באותן שעות של עלות השחר בבוקר ה-18 באפריל 1955, כשהטלפון בביתו צלצל. על הקו היה רופאו של איינשטיין, גאי דין: "טום, אתה צריך להגיע לכאן. איינשטיין נפטר הלילה, ואנחנו צריכים שתגיע לבצע נתיחה לאחר המוות". "אני זוכר שישבנו סביב השולחן במטבח והנושא עלה", נזכר רוברט. "לא ידעתי מה עומד לקרות".
הארווי עשה את הדרך, כבכל בוקר, מביתו שברחוב ג'פרסון לבית החולים. השמש זרחה, כפי שתיאר, כבכל בוקר. אבל הארווי כבר הבין, כנראה, שזה לא עוד בוקר רגיל. כל השאיפות שלו, כל הדרך שעשה בקריירה, הובילו אותו לאותו הבוקר. הוא התחיל לבצע את הנתיחה, כמו כל הליך אחר. "הבנתי שזאת גופתו של אדם דגול, אבל לא עשיתי שום דבר שונה", תיאר הארווי. "מתחילים בלב, עוברים לריאות וכן הלאה".
אבל אז עשה הארווי מעשה שהיה מחוץ לפרוטוקול. הוא נטל מסור, הסיר את הגולגולת, הושיט יד והוציא את המוח. מאותו רגע הפך האיבר האנושי הזה לגביע הקדוש של שאיפותיו המדעיות. לא ברור כיצד נודע לעיתונאים על הצעד הזה, אבל למחרת, בני משפחתו של איינשטיין קראו ב"ניו יורק טיימס" שהמוח של יקירם לא נשרף יחד עם יתר חלקי גופתו. "אני מבין שבני המשפחה היו מודאגים מאוד ממה שאבי עשה", אומר רוברט, "אבל סמכתי על אבי ועל שיקול הדעת שלו".
איכשהו הצליח הארווי לקבל אישור ממנהל העיזבון של איינשטיין לחקור את המוח. "טום הבטיח שהוא ישמור את המוח לטובת מחקר מדעי, ושכל פרסום של הנושא יופיע אך ורק בכתבי עת מדעיים ולא יהפוך למושא התעניינות וסגידה להדיוטות". אך האם כך היה הדבר? לא בדיוק. עובדה ש-68 שנים אחרי, מוחו של איינשטיין היה ונותר תעלומה שאינה פתורה לגמרי.
אם שאלתם את עצמכם פעם כיצד משמרים מוח אנושי, התשובה לכך היא באמצעות הזרמה של פורמלין לתוך כלי הדם הגדולים. לאחר מכן יש להכניס את האיבר לצנצנת מלאה בפורמלין. כך עשה ד"ר הארווי לפני שחילק את המוח לכ-240 חלקים והכין קופסאות נפרדות. אחר כך הוא נסע עם החלקים בכבישים מהירים ופיזר אותם בין מדענים שונים, בתקווה שאלה ייקחו על עצמם את האתגר לחקור את הממצא הנדיר, אבל מתברר שלא היו ממש קופצים על המציאה.
מי שכן הביע התעניינות היה הצבא האמריקאי, אבל הפתולוג הפציפיסט לא היה מוכן לתת את מוחו של המדען הפציפיסט המנוח לידי כוחות מזוינים. בינתיים הוא הפך למעין ידוען מקומי. במקביל, חייו האישיים החלו להתפרק. שמועה על כך שהוא ניהל רומן עם עובדת המעבדה הגיעה לאוזניה של אשתו. בני הזוג נפרדו וחזרו כמה פעמים, עד שהאישה התגרשה ממנו. באותו זמן הוא גם עזב את המעבדה הפתולוגית בפרינסטון. ייתכן שלשמועות סביבו הייתה יד בכך. מה שידוע הוא שהוא לקח את המוח איתו.
אשתו השנייה של הארווי הייתה חוקרת במכון הנוירו-פסיכיאטרי בניו ג'רזי, שם הוא החל לעבוד. הוא אימץ את ילדיה, ובביתם המשותף, במשרד בקומת המרתף שבו שולחן כתיבה מעץ ועשרות ספרים, בצנצנת שקופה, היה המוח של איינשטיין. "אסור היה לנו לדבר על זה", נזכרת בתו החורגת. "שאלתי אם אני יכולה להביא את זה לבית הספר, אבל התשובה הייתה 'לא'. בכל פעם שהייתה באה אליי חברה הייתי לוקחת אותה במדרגות למטה, לראות את זה".
כשהיה בן 60 התגרש הארווי בפעם השנייה. מנהל העיזבון של איינשטיין ניסה לעקוב אחריו וכתב לו מכתבים, שבהם שאל את הפתולוג המפורסם מה קורה עם המחקר שהתחייב לפרסם. גם בתקשורת לא שכחו מהאירוע ההזוי. סטיבן לוי, כתב במגזין הטכנולוגיה Wired, קיבל מהעורך שלו משימה – להתחקות אחר המוח המפורסם.
לוי יצא למשימה ופנה תחילה למנהל העיזבון. "הוא דחה אותי באגרסיביות", הוא נזכר. כשלוי גילה אודות ד"ר הארווי, קוצר האיבר, הוא איתר אותו אחרי עבודה עיתונאית מאומצת בוויצ'יטה, קנזס. "ד"ר הארווי קיבל את פניי בדלת. שנינו היינו לחוצים. הוא לקח אותי דרך מעבדה למשרד שלו, שם שוחחנו. הוא היה נרגש מאוד. הרגשתי כאילו הוא חושש לדבר על הנושא. הבנתי שאני שומע דברים שלא נשמעו כבר 20 שנה, אבל על שאלה אחת הוא לא סיפק תשובה – היכן המוח".
לבסוף הודה הארווי כי "יש לי כאן חלק מהתאים". הסיפור התפרסם בכתבת שער וחזר לכותרות. לוי, העיתונאי, הפך למרואיין מבוקש. אפילו מנחה הטלוויזיה הפופולרי ג'וני קרסון התבדח על הנושא במונולוג הפתיחה של תוכניתו: "הנושא הבא הוא קצת חריג. אני מקווה שהוא לא ירתיע אתכם: חלקים ממוחו של אלברט איינשטיין הופיעו במעבדה בוויצ'יטה, קנזס. השרידים נמצאו בצנצנת. מה ששכנע את המדענים שמדובר במוח של איינשטיין היה כשבוקר אחד הם מצאו את המוח מחפש את האוטובוס הראשון שעוזב את וויצ'יטה".
חייו של טום הארווי השתנו כליל בעקבות הפרסום המחודש. על הדשא מחוץ לביתו התגודדו נציגי כלי התקשורת השונים בתקווה להשיג ריאיון עימו. הוא לא היה מרוצה מכך. הוא הפך בן-לילה ל"איש שמחזיק במוח של איינשטיין", והתנהלותו עוררה שאלות רבות בקרב הציבור. השאלה הגדולה מכולן – איך ייתכן שחלפו כמעט שלושה עשורים מבלי שהאיש פרסם אפילו מאמר מדעי אחד בהתבסס על הממצא שלקח?
אחד מכתבי העת המובילים בעולם בתחום המדע, Science, פרסם תמונה מהכתבה של לוי, שבה נראה חלק מהמוח כשהוא מוחזק בתוך קופסת מיץ.
בינתיים, במעבדה בברקלי הפנה מישהו את תשומת ליבה של מריאן דיאמונד, חוקרת מוח פורצת דרך, לעניין. הוא ידע שדיאמונד תגלה עניין מיוחד במוחו של איינשטיין. המחקר של דיאמונד התמקד באופן שבו המוח האנושי עובר שינויים במהלך החיים, ובהשפעת הסביבה על השינויים הללו. היא מצאה שיש תא מוח בשם "תא גלייה", שהוא מעין מטפל לנוירונים. ככל שיש יותר תאים כאלה, הנוירונים עובדים טוב יותר, וכך יכול המוח להתפתח.
כשנחשפה לתמונה של המוח בקופסת המיץ, המדענית תהתה כמה תאי גלייה היו לאיינשטיין. כשפנתה לטום הארווי הוא חש הקלה, שכן מנהל העיזבון של איינשטיין נשף בעורפו. הוא ניגש מיד לצנצנות שלו, שלה ארבעה חלקים מהמוח, הניח אותם בצנצנת מיונז ושלח אותם לברקלי. המחקר של דיאמונד מצא שלאיינשטיין היו יותר תאי גלייה מלאדם הממוצע – ב-73% יותר, ליתר דיוק.
המחקר של דיאמונד התפרסם בשנות ה-80, אבל זכה לביקורות קטלניות. נרמז כי מדענים שהתעניינו בחקר המוח הזה פותו על ידי הרעיון להתפרסם יותר משהונעו על ידי השאיפה להגיע להישגים מדעיים. אחרי כמה שנים התפרסם סרט תיעודי ביזארי למדי, שסיפר את סיפורו של פיזיקאי מיפן שהתעניין מאוד במדען היהודי המנוח. הוא חבר להארווי, ובסצנה מביכה למדי, שמובאת גם בדוקו החדש, נראה הארווי מציג את חלקי המוח בפני אורחו היפני, לקול גניחות משתאות מצד האחרון.
"אני יכול לקבל חתיכה קטנה?", שואל היפני בעודו נראה מגורה למדי. הארווי לקח סכין מטבח וחתך לו חתיכות מהמוח, בסצנה שאינה מומלצת לבעלי קיבה רגישה. "אווווו, תודה רבה", נשמע המדען היפני מתענג. כך קיבל סיפור המוח של איינשטיין תפנית גרוטסקית משהו, שנמשכה עם היכרות שנערכה להארווי עם הסופר הביטניק ויליאם בורוז ("ג'אנקי", "ארוחה עירומה"), שכתב בעיקר על התנסויותיו עם סמים פסיכדליים.
תפנית מסוימת בעלילה התרחשה כשלתמונה נכנסה חוקרת קנדית בשם סנדרה ויטלסון. היה לה אוסף גדול של מוחות אנושיים, ויום אחד הגיע למשרדה פקס שבו נשאלה אם היא מוכנה לחקור את מוחו של איינשטיין. הארווי ארז את המוח בתא המטען של מכונית הדודג' שלו ונסע לקנדה. הוא חצה את הגבול וניסה להצהיר על המטען החריג שלו המכס. "יש לך מה להצהיר?", שאלו בקרי הגבול. הארווי סיפר כי סבר שהם אינם מאמינים לו כשהצהיר מה יש באמתחתו, מכיוון שהם אפילו לא ביקשו לראות זאת.
הוא העביר חלק מהמוח לוויטלסון, שהתרגשה מאוד כשהחזיקה במוח של האדם החכם ביותר בעולם. "המדע מנסה להיות אובייקטיבי, להתעלות מעל החולשות האנושיות, אבל הוא לא יכול להיות כי הוא מונע בידי בני אדם, שהם פגומים מיסודם", מסבירה קרוליין אברהם, עיתונאית ומחברת הספר "להחזיק בגאונות".
ויטלסון התמקדה באונה הקדמית של איינשטיין, שם גילתה חריגות אנטומיות. "רוחב המוח משמאל לימין היה גדול ב-15% במוחו של איינשטיין בהשוואה לקבוצת הביקורת", תיארה את ממצאי מחקרה במסיבת עיתונאים.
"ויטלסון מצאה שחריץ מסוים במוח המדובר שונה מבמוחות אחרים. האזורים במוח שהחריץ הזה מפריד ביניהם מעורבים בהנמקה מתמטית וחזותית-מרחבית, דבר שתואם את הדרך שבה תיאר איינשטיין את צורת החשיבה שלו", מוסיפה אברהם. "הוא לא חשב במספרים, הוא לא דימה מתמטיקה כשערך ניסויים מחשבתיים, אלא ממש הצליח לדמיין את עצמו רוכב על קרן אור". כשוויטלסון סיימה את מחקרה, היא סברה שמצאה את המקור למה שעשה את מוחו של איינשטיין ליוצא מן הכלל.
"אין לי חרטות על כך ששמרתי אותו זמן רב כל כך. הייתי מודע לכך שיש לי אחריות גדולה. לכן עשיתי את מה שעשיתי", אמר ד"ר הארווי בדיעבד, כשהתבקש לשתף בתחושותיו לגבי המעשה יוצא הדופן והמוזר שעשה, אבל מניעיו המלאים לא ברורים לגמרי עד היום.
הארווי הלך לעולמו בגיל 94 באותו מרכז רפואי בפרינסטון שבו קצר את מוחו של איינשטיין. גם אחרי מותו הוא נותר דמות אניגמטית למדי, שאפילו הדוקו החדש לא הצליח לפצח לגמרי. מה עלה בגורל המוח של איינשטיין, והיכן הוא נמצא כיום? על כך לא ניתנה תשובה מעולם.
