הילד מנצח אותי עכשיו בשח, בריצה, בכדורסל ובוויכוחים. לאן זה עוד יכול להידרדר?
הפעם הראשונה שהילד שלי מנצח אותי בשח מגיעה כבר בפעם השנייה שאנחנו משחקים.
לא קשה לנצח אותי בשח; למעשה, לא לנצח אותי בשח זה קשה. אני גרוע בזה. גרוע מאוד. אני יודע איך כל כלי אמור לזוז, רק שאין לי מושג לאן, מתי ולמה.
בקיצור, אין לי אסטרטגיה, אין לי טקטיקה, אין לי את היכולת לראות שלושה מהלכים קדימה (אני מסוגל, מצד שני, לראות מהלך אחד אחורה), וגרוע מזה: אין לי כוח. יש לי ציוץ ששמתי על האש לפני עשר דקות, חייב לראות אם התקדם משהו בספירת הלייקים.
לכן הילד שלי מנצח אותי בשח.
זה משמח אותי, כמובן, בעיקר כי שח – מי היה חושב, שחמט! – חזר להיות משהו בעולם עד כדי כך שהילד נע כרגע בין GTA – משחק מחשב אלים שמדבר לפנטזיה הבסיסית של כל חננה מתבגר להיות איתמר בן גביר – לבין משחקי שח אונליין. האתר chess.com הוא פתאום האל־אקצא שלו ושל החברים שלו, והיוטיוברים הנוכחיים שלהם הם היפסטרים שמתארים מהלכי שח כמו שג'וני נוקסוויל היה מתאר בזמננו איך הוא והחברים שלו הלכו לשבת על קקטוס רק כדי לראות מה יקרה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בפעם הראשונה שהילד בא אליי והציע שח, נחרתי בבוז; מדובר בקרב מוחות, כן? לא בשום זריזות אצבעות על השלט הבלתי נסבל של האקסבוקס. ברור שאין לו סיכוי מולי. אבל אמרתי לעצמי שחשוב לעודד את העניין שלו בשח, ולכן אני אתן לו, כאילו, לנצח.
הילד, מצידו, חשב אותו דבר עליי, ונתן לי לנצח.
אז ניצחתי.
אבל במשחק הבא הוא כבר לא חשב. הוא קרע לי את הצורה, תוך שהוא מהמהם דברים לגבי טכניקות בסיסיות, הצורך לשלוט במרכז הלוח ו"למה שתעשה דבר כזה?" בתגובה, פחות או יותר, לכל מה שעשיתי.
אחרי שהפסדתי לו גמרתי אומר לנקום, ובאמת הצלחתי להפסיד לו עוד הרבה פעמים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זה כבר התחיל להטריד אותי. אני לא אמור להפסיד לשום ילד בן 14 שאני בעצמי חתכתי – ולפעמים עדיין חותך – לו את הסטייק. בעיקר אם לוקחים בחשבון שכבר חצי שנה אני מפסיד לו בכדורסל אחד־על־אחד. נכון, הילד מתאמן פעמיים בשבוע עם מדריך, אבל בואו; הוא מגיע לי עד כאן (אתם לא רואים איפה אני מסמן), הכדור גדול פי שניים מהראש שלו, ובזמן שלוקח לו לקשור שרוכים באייר ג'ורדן יכולתי להביא לעולם עוד ילד. איך בדיוק הוא מנצח אותי?
אני מניח שהוא פשוט מכדרר, רץ, זורק וקולע טוב יותר, אבל זו לא סיבה. אני שיחקתי כדורסל כשהוא עוד היה רק גרגיר קוסמי בחלק הלא־קיים־עדיין של הורמון שטרם התחלתי להפריש, ואין שום סיבה בעולם שאני אפסיד לו בכדורסל וגם בשח.
בעיקר אם לוקחים בחשבון שהוא מנצח אותי גם בריצה למרחקים קצרים – אני יכול לרדוף אחריו, אבל אני מתחיל להבין עכשיו למה דורות של אבות אוריינטליים כמוני העדיפו לסמוך על כפכף שישיג את הילד – ובזמן האחרון התחלתי להפסיד לו בעוד תחום רגיש: אכילה.
הילד מסוגל לאכול יותר ממני. אולי לא בפעם אחת, אבל הוא מסוגל – מה מסוגל, דורש – לאכול בערך 17 פעמים ביום, לפעמים בשעות שהאוכל עצמו כבר ישן בהן. אומרים לי שזה הגיל שבו הם מבצעים קפיצת גדילה, אבל הילד, בינתיים, מבצע בעיקר קפיצות לארון המתוקים והפסטות, הופך אותו כמו שהופכים שרוול ומבצע עבודות שאיבה וחפירה בהיקף שמחייב שילוט ולבישת אפוד צהוב זרחני.
הוא מנצח אותי גם בוויכוחים – לא מספיק שיש לו טיעונים ממש טובים, הוא גם מסוגל להשמיע אותם לאורך הרבה יותר זמן ממני, אולי כי אין לו חיים דחופים יותר לחזור אליהם. בדיוק כמו שהוא מנצח אותי, בטח בימי חופש, בשעת ההליכה לישון: הוא פשוט ממשיך הרבה אחריי. אני ניגש אליו, אומר "טוב, חמוד, אני הולך לישון, אל תישאר עוד הרבה", מנשק אותו ומתפנה למיטה בזמן שהוא ממשיך במה־שזה־לא־יהיה מול המחשב.
אני פשוט גמור בזמן שהוא נראה כאילו היום שלו בקושי התחיל, ובכל מקרה הוא לא יכול ללכת לישון עכשיו; יש לו עוד לפחות שתי גיחות למטבח קודם.
זה קצת מעיב עליי, להפסיד לילד בכל החזיתות אחרי 14 שנה שבהן הייתי צריך לשקול, בכל פעם, אם לנצח אותו בקלות או להתאמץ להפסיד רק כדי לתת לו להרגיש טוב. 14 שנה שבהן ההיררכיה הייתה ברורה; יש ילד רך ונזקק, ומבוגר אחראי ומנוסה.
ועכשיו, באופן לכאורה צפוי – אבל האמת? לא צפוי. תיכננתי שזה יישאר ככה לנצח – הקערה מתחילה להתהפך. עליי.
אני באמת מפסיד. באורגינל מפסיד. אני יכול להתאמץ, לתת את מיטבי, והוא עדיין ינצח. אני יכול לרוץ אחריו בשיא המהירות – הרגליים שלי עדיין ארוכות יותר, טכניקת הריצה שלי עדיין מטופשת לא פחות משלו – אבל אני לא אשיג אותו, וכעבור 50 שניות כאלה אני אעצר, מתנשף, ואנסה להיזכר אם לקחתי מהבית את המשאף.
אני חושש שהילד מתחיל להבין שאבא מלא חולשות אנוש, פגמי ייצור ומנהגים ששנים אחר כך הוא ואחותו עוד יצחקו עליהם
וגרוע יותר: אני חושד שאם הוא כבר מנצח אותי בשח, בכדורסל, בריצה, באכילה, בשינה ובוויכוחים, זה עלול להיגרר לתחומים נוספים. לא שאכפת לי כל כך להפסיד – הפסדים הם אחד מתחומי ההתמחות המקצועית שלי – אבל בכל פעם שבה אני מפסיד לו, אני חושש שהילד מתחיל לראות לי. מתחיל להבין. מתחיל לנסח לעצמו את ההכרה הבלתי נמנעת לבסוף:
שאבא הוא לא כל־יכול. שלאבא אין סולם שמגיע כמעט עד שמיים. שאבא מלא חולשות אנוש, פגמי ייצור, דיבורים חסרי כיסוי, פחדים, חרדות, אמונות מיושנות ומנהגים ששנים אחר כך הוא ואחותו עוד יצחקו עליהם.
שאבא לא באמת יכול לפתוח כל צנצנת. לשלם כל הוצאה. לסדר כל דבר. שאבא, בעצם, אחראי לכל הדפֵקות שיום אחד הוא יישב ויספר עליהן לאיש מקצוע תמורת 500 שקל לשעה.
ואולי אני לא חושש מהאופן שבו הוא מתחיל לראות אותי כמו שאני, אלא מהיום שבו הוא ינצח אותי גם בסתם הליכה. בהתמצאות. בדיבור. היום הזה הרי אורב שם, מעבר לעוד כמה פינות. אבל הרבה קודם, אני חושש מאובדן התפיסה העצמית שלי ככל־יכול, לפחות בעיניו. כי זה היה די מושלם, להיות כל־יכול, לפחות לכמה שנים. להיות זה שמסוגל באמת לעשות ולפתור לו הכול. להיות גיבור־על משפחתי.
אבל היי, ניצחון אחד עדיין שמור לי, וימשיך להיות כזה עוד שנים קדימה: כן, אני עדיין מרוויח יותר ממנו. בהכנסות הייתי ונשארתי המנצח הגדול! וייקח זמן, אבל יבוא יום – חייב לבוא – שבו הוא יעבור אותי גם בזה. ואני אדע אז, סוף־סוף, שמלאכתי הושלמה. שהילד ניצח איתי, ואותי, הכול.
ואני אהיה המפסידן הכי שמח, וגם הכי אומלל, בעולם. ואני אצטרך קצת לשבת. והוא יעזור לי בזה.
תמונה / לפעמים אתה זקוק ליותר מתמונה אחת שבה נראה מישהו שאהבת כדי להיזכר בו. אולי גם לזיכרון של איזה רגע משותף ליד חלון המטבח שבו הייתם יחד כשבישלה לך. אולי יום הולדת שחגגנו לה כשמלאו לה 90 עם מנטליסט ידוע. אולי אפילו זיכרון סיפור שסיפרה לך כילד וגרם לך לחרדה מבאסת שמקננת בך כל חייך. ואולי הניסיון להבין דרכה את שלטון העריצות הנאצי, שגרם לעולם להתחרפן ולהגיע לתהומות החושך הבלתי אנושיים. וכמובן זיכרון הסימפטומים האישיים שבאו אצלה אחר כך בלילות.
אז יום השואה והגבורה שחל בשני הוא יום זיכרון לאומי לששת מיליון הנספים בני עמנו ולשורדים; אבל אצלה, השורדת הגדולה שלי, הוא תמיד היה גם משהו קצת אחר.
צלצל מיד / אני לא יודע מה היא הייתה אומרת על מה שקורה פה היום, מרוחות המלחמה ועד רוחות הקרע שמאיים עלינו. אישית. אני לא מכניס מילים לפה של אנשים, כמו שאני לא דלוק על כאלה שניסו להכניס לי מילים. אבל אני זוכר ימי שואה שאמי הייתה מצלצלת אליי בבוקר, מיד אחרי הצפירה, בתלונה קבועה: למה לא שאלת מיד לשלומי? ואותי עונה בגמגום: אבל הרי גם אני עמדתי דום עם כולם, ולא צילצלתי מיד כי היה לי צורך לנשום לרגע.
עשר דקות אחרי הצפירה? זה בסדר? שאלה ותחושות אשם הציפו אותי. טוב, אז מה שלומך אמא עכשיו? ניסיתי לפייס אותה.
"ככה־ככה", הייתה עונה ומפטירה. "כנראה לעולם לא אהיה חופשייה מהאז ההוא". טוב, ברור. "האז ההוא" הכיל אצלה הכול. היא לא ממש הייתה זקוקה ליום הזה ולצפירה כדי לזכור מה עבר עליה.
קודם מדינה אחר כך משפחה / גם בתור ילדיה האוהבים, נהיינו בעל כורחנו נרות הזיכרון שלה מאז שהיינו קטנים, כי היא רצתה שנתאחד עם הזיכרון שלה עד הסוף. ואגב, בסופו של דבר אם מישהו חושב ששוכחים אז אני העד האחרון לכך שהזיכרונות רדפו אותה עד יום מותה. מאובדן הבעל הראשון שלה ברכבת המוות ועד לתינוקת המתה.
נכון שאפשר היה למות מזה. אבל אפשר היה גם לחיות. עובדה שהיא בחרה (אם בכלל הייתה זו בחירה) להיאבק על גורלה ולחיות. במובן זה לא ויתרה מעולם. וגם אחרי כל השנים הרעות והאובדנים שחוותה, עלתה ארצה עם בעלה השני, אבי, יצחק, כדי להיות חלק מהקמת מדינה דמוקרטית שלא תלויה באיש ולנסות להקים בה משפחה. טוב, קודם מדינה דמוקרטית ואחר כך משפחה, בסדר הזה.
קיצור סיפור חייה / אז הייתי בנה. אבל לא תמיד עמדתי בכללים שלה. לא תמיד יכולתי להפנים את כל מה שסיפרה. לפעמים זה היה גדול עליי למרות שבשנותיה האחרונות צילמתי והקלטתי אותה לזיכרון.
טוב, טוב, אתה בן טוב, הפטירה פעם והורידה אותי לרגע מייסורי האשם שסחבנו אחותי ואני כילדים, על מה שהיא עברה ולא יכולנו להושיע.
לאט־לאט פיענחנו את סיפור חייה. ובקצרה, למרות שנולדה ברומניה הכירה את שמואל ההונגרי, התחתנה איתו ועברו יחד לבודפשט שבהונגריה. אלא שלרוע מזלם הנאצים כבשו את הונגריה, התנפלו על יהודיה ולקחו אותם למחנות השמדה. אותו הראשון שלא שרד ואותה השנייה ששרדה.
"אם הייתי נשארת ברומניה זה לא היה בכלל קורה", הסבירה לנו, כי הנאצים לא כבשו את רומניה.
טוב לך תפרק את החיים. לך תבין אותם. הרי האישה הזו שהייתה אמי לא הייתה פילוסופית ידועה ולא בעלת ראייה היסטורית. היא פה ושם סיפרה על גורלה האישי כדי שאחותי תכתוב על זה בספרים.
המחיר / אז היא שרדה את השואה. זה הביטוי הנפוץ. אבל באיזה מחיר?
כי כמה כּוּרים גרעיניים של הנפש פעלו בתוכה? כמה לילות לבנים ושחורים משחור העבירה בסיוטים, ולמה היא זכרה, אפילו כשמלאו לה 90, את פרצופו של מנגלה השטן עומד מול פרצופה ומסמן לה לכיוון הקרמטוריום ממנו נמלטה במבצע הישרדות?
האם הייתה גיבורה? כן, בכל מובן.
האם חייכתם שם? שאלתי אותה פעם וישר חטפתי ממנה בוסט בפרצוף על עצם השאלה.
"לא הכול אומרים", ניסתה לחנך אותי.
וזה לא פעם סתם לי את הפה. כי כמי שחונך על שדות השתיקה שלה, לא תמיד ידעתי מה לומר.
כמה כּוּרים גרעיניים של הנפש פעלו בתוכה? כמה לילות לבנים ושחורים משחור העבירה בסיוטים, ולמה היא זכרה, אפילו כשמלאו לה 90, את פרצופו של מנגלה השטן עומד מול פרצופה ומסמן לה לכיוון הקרמטוריום ממנו נמלטה במבצע הישרדות?
דוגמן של הנפש / כתבתי עליה בשיר "בגרמניה לפני המלחמה" ת'שורה "כל אחד זקוק לאמא". ושם תיארתי אותה עומדת במטבח מטגנת אולי שניצלים עם פירה, ואותי שואל את עצמי: אמא, מה עובר עלייך, אבל לא שואל אותה את זה ישירות.
ומדי פעם הייתה מעבירה לי "מורשת" בחלון המטבח: תקשיב רק לקולך הפנימי. אל תקשיב לפטפטנים, תביט בעיניים שלך ולא דרך עיני האחרים. אתה אמנם לא דוגמן של הנפש שלך, אבל תכתוב שירים דרכה.
אגב, מבחינתה היא הייתה יהודייה חכמה ומסורה שהגיעה במאמצים בלתי נלאים לחופי ארץ ישראל אחרי שעברה מה שעברה ורוססה בדי־די־טי כמו הרבה עולים חדשים שהגיעו ארצה.
כדור השלג / בסוף־בסוף, בחצי הלילה, צילצל הטלפון מהמקום שבו שהתה (שם חיה כשלצידה פיליפינית בשם כריסטי בשנים האחרונות אחרי מות אבי) ומיד הבנתי מהקול שמאחורי הטלפון שבגיל 96 השורדת היקרה שלי הרימה ידיים. ואגב למרות כל מה שעברה שם היא מאוד פחדה מהסוף הגדול.
אז נסענו לראות אותה ולהיפרד ממנה בפעם האחרונה.
מרגלית ארצי. הם שמו סרט כזה עם שמה על המצח שלה, שמיד הסרתי אותו כדי שלא תיעלב גם במותה.
אחר כך ישבתי והבטתי בה עד שעלה הבוקר בתריסים. וכשנזכרתי שפעם הבאתי לה כדור עם פתיתי שלג ואונייה כזה שמנערים אותו והפתיתים זזים, חיפשתי אותו ליד השידה שלה.
"כשאת עצובה תנערי אותו", הצעתי לה אז, "זה יעשה לך טוב על הנפש". ועכשיו שלחתי יד בחושך, מצאתי אותו וניערתי שוב ושוב כי הייתי עצוב נורא.
חמש עמידות דום / ברמת הזיכרון כבר עברתי חמש עמידות דום מבלי שתשאל אותי למה לא צילצלתי מיד כדי לשאול אותה איך היא מרגישה ביום השואה.
והנה הוא מגיע בשבוע הבא ביום שני, יום זיכרון השואה והגבורה ה־75 של המדינה. דגלים יש בשפע, בכל מקום, כבר שלושה חודשים. והעם? חצוי. הקונצנזוס היחיד הוא שמשהו קורה פה. והסאבטקסט ברור. המדינה שהיא אהבה כל כך, וחשבה שהגיעה אליה לחוף מבטחים עם עוד ניצולי שואה ואחרים, עדיין נלחמת.
"רק לא באמצע, רק לא באמצע", הייתה מבקשת כשהיינו ישובים יחד בסלון שלה ומתכוונת שלא אעביר לה את ערוץ החדשות באמצע לכדורגל. אחר כך הייתה לוקחת כדור הרגעה לפני השינה כדי להירדם בשקט. אמנם מעולם לא ידעתי אם כשהיא ישנה היא ערה, אבל גם לא ידעתי לצערי אם היא יודעת בכלל כמה אהבתי אותה למרות שלא צילצלתי מיד. אז שיהיה הטור הזה לזכרה של השורדת הגדולה שלי שכה אהבתי והערכתי ושאני מתגעגע אליה כל יום ויום. ואולי אחד הלקחים, ביום השואה והגבורה (ויש הרבה), זה שאסור להיכנע לכל מה שמסמן לנו את חורבן נפש האדם.
חמישה כללים פשוטים שיעזרו לכם להבין, לא לשנוא ואולי גם לשכנע את הצד השני
עם תום הפסח ולקראת מועדי הזיכרון וחג העצמאות, הרשו לי להציג בפניכם מדריך קצר לאהבת ישראל: כמה שיטות שלמדתי כי הן עוזרות לי להכיל, להקשיב ואפילו לאהוב גם את מי שחושבים אחרת ממני. אחלוק אותן עימכם, כדי להרבות שלום בעולם.
נתחיל בדבר פשוט מאוד ובעיניי כזה שאמור היה להיות כמעט מובן מאליו: הפרדת האדם ממגזרו. אתם לא יכולים להאשים אדם פרטי בכל מיני התנהגויות של הנציגים הפוליטיים או העסקנים של המגזר שבו הוא נולד. אני, למשל, כועס וכואב מאוד את כך שהמגזר החרדי לא מתגייס לצבא. יש לי שני ילדים בצבא, הם עושים שירות משמעותי וממושך. חוסר השוויון בנטל מטריף אותי באמת. אבל כשאני עומד בתור במשרד הפנים בירושלים ולפניי בחור ישיבה, אינני חש את הכעס כלפיו אישית. אני זוכר שהוא לא אשם בכל הקטסטרופה הזו: כדי להתגייס לצבא כעת הוא צריך כוחות נפש אדירים, לצאת נגד כל מה שגדל עליו, נגד כל מי שיקר לו וכל מי שהוא אוהב. לכן אני עושה הבחנה ברורה בין הכעס שיש לי על האבסורד הפוליטי הכללי, לבין הבחור הזה שעכשיו עומד פה לידי, אשר הוסלל לתוך אירוע ההשתמטות הזה ובמידה רבה גם הוא סוג של קורבן שלו. אני לא שונא אותו אישית אפילו לא כמלוא נימה. אדרבה: אני אוהב אותו, כמו שאני אוהב כל אדם, אף שיש לי ביקורת חריפה על המצב שבגללו ובחסותו ילדיי משרתים שנים ארוכות בצבא והוא לא.
***
הלאה. טיפ מספר 2 לאהבת ישראל: הבדילו בין האדם לבין דעותיו הפוליטיות. כשהשתתפתי ב"מחוברים" הכרתי את גדעון לוי, אדם שלומר שאני לא מסכים עם עמדותיו יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. אני באמת נחרד מדברים שהוא כותב. נחרד ממש. אבל במחוברים גיליתי שהוא אב נהדר, רגיש ומכיל, והיינו משוחחים על דילמות שיש לשנינו כהורים. עכשיו תגידו, העובדה ששנינו חולקים חוויות משותפות ועמוקות מאוד של אבהות, היא דבר של מה בכך? למה החלטנו כחברה שהעמדות הפוליטיות הן אלה שמגדירות אותנו לפי קבוצות, ולא נושאים אחרים? באיזה שלב בחיינו החלטנו להפקיע הכול לטובת הוויכוחים דווקא על הנושא הפוליטי? למה העמדה הפוליטית של אדם היא המגדיר שלו ולא, נניח, איך שהוא מתנהג להוריו המבוגרים, או איזה חבר הוא?
3 צפייה בגלריה
פתיחות היא אומץ. חרדי בבני ברק מחלק אוזני המן למפגינים נגד הרפורמה
(צילום: רועי רובינשטיין)
אתם אנשי שמאל שלא יכולים לסבול את מתנחלי יצהר? אחלה. תחלקו עליהם. אבל מדוע שלא תזכירו לעצמכם גם שאחוז תורמי הכליה שם הוא הגבוה ביותר בעולם? זה לא אומר שתסכימו איתם על השאר, זה לא מבטל שום דבר בוויכוח החשוב איתם, אבל למה לא לזקוף לזכותם מעשה מוסרי כל כך? אתם ימנים שחושבים שאהוד ברק הוא סוכן כאוס, ואיש שעומד מאחורי כל ההפגנות? סבבה. אבל למה שלא תזכירו לעצמכם גם שהאיש סיכן את חייו עשרות פעמים בשביל המדינה שלנו? זה הרי גם חלק ממי שהוא, לא? אלה לא דברים שמטשטשים את הוויכוח הסוער, אבל הם כן עוזרים לראות תמונה עגולה ומורכבת יותר של המציאות.
***
טיפ מספר 3. עוד דבר שאנו מזכיר לעצמי כל הזמן: אין שום סיכוי שהאמת כולה אצלי. זה הרי לא פשוט ייתכן. יש לי כל מיני עמדות ודעות שאני ממש משוכנע שהן נכונות, כמו כולם, אבל מה הסיכוי שאני צודק בכל? זה הגיוני בכלל? זו מחשבה כאילו קלה כזו, להגיד שכולנו טועים והכול, אבל תעמיקו בה, ותבינו עד כמה אנחנו מתעלמים ממנה, כלומר, כמה מעט מקום אנחנו נותנים לאפשרות הבלתי נמנעת שאנחנו טועים. והרי אין סיכוי שאנחנו לא טועים. כולם טועים. והדבר המתבקש הוא, לאור זאת, לגלות קצת ענווה, להטיל קצת יותר ספק, להיות מעט, ממש מעט, יותר מהוססים. אבל לא. אנחנו מבינים באופן רציונלי שאין לנו בעלות על האמת, אך מתנהגים כאילו כן. מאיפה כל הביטחון העצמי הזה המתפרץ? איך יכול להיות שכולם, מכל הצדדים, כל כך משוכנעים ומלאי ביטחון? על מה זה מתבסס בכלל? מהי התכונה האנושית המוזרה שגורמת לנו להתנהג כאילו איננו מבינים שיכול להיות שלא כל מה שאנחנו חושבים נכון, ושבחלק מהנושאים בני הפלוגתא שלנו צודקים מאיתנו?
***
כלל רביעי: מצאו את ההיגיון בצד השני. גם כשאתם חולקים עליו, אמרו לעצמכם: אוקיי, מה כן הגיוני בטענותיו? אתם מתנגדים לרפורמה? סבבה. הגיוני. אבל נסו בכל זאת למצוא בטיעוני הנגד דברים שיש בהם טעם. זה לא ישנה את עמדתכם, אתם תמשיכו להתנגד לרפורמה ולהפגין נגדה, אבל זה ישנה את הגישה שלכם כלפיהם. אגב זה גם אולי יעזור לכם לשכנע אותם, כי זה יראה להם שאינכם מנותקים, אתם מבינים חלק מכאבם, פשוט סבורים שיש דרכים אחרות לתקן את המצב. אתם בעד רפורמה? סבבה. מותר לכם. עכשיו נסו, אבל נסו באמת, לסמן לעצמכם את הנקודות והמקומות שבהם אתם מבינים את המחאה. את החששות של המוחים. את הטענות שלהם. אל תחששו לעשות זאת, זה לא יחליש אתכם ולא אומר שעברתם צד. זה המעשה המוסרי והאנושי וגם האמיץ לעשות. יש כאלה שחושבים שקיצוניות היא אומץ. להגיד דברים בוטים. להשתלח. ללכת עד הקצה. אני כופר בכך. בעיניי פתיחות לצד השני זה אומץ. פרגמטיזם אמנם מביא פחות מחיאות כפיים מפנאטיות, אבל זו הדרך הנכונה: מתינות היא עוצמה.
***
כלל חמישי, אחרון וחשוב במדריך המקוצר לאהבת ישראל, הוא: לתת יותר משקל למיינסטרים ולא להתמקד רק באנשי הקצה של כל צד. קל מאוד להיתפס לארבעה צעירים עם גדיים מימין, או לעשרה מפגינים עם דגל פלסטין משמאל, וזה לפעמים קורה באמת מחשש גדול, כלומר כל צד מפחד מהצד השני ונבהל באמת מקיצוניו. אבל האמת היא שבכל צד במפה הפוליטית בישראל יש מיינסטרים מתון וציוני, שלא מחפש ריב ומדון, והסוד הוא לנסות להתחיל את ההידברות דווקא עימו. פייסנות איננה מה שחשבו פעם - להושיב יחד את הכי קיצוניים מכל צד ולתת להם לדבר. באופן אבסורדי, לקיצוניים בכל צד יש מכנה משותף אישיותי וגם אינטרס משותף בכאוס. קיצוניים משני הצדדים פורחים במצבי קיצון. זה הזמן שלהם להגיד לנו, "אמרנו לכם". אבל אם נפשכם חפצה באמת, הדרך אחרת. אם אתם במחנה הימין, חפשו את האנשים הנורמטיביים ביותר שאתם הכי מעריכים בצד השני והקשיבו להם. אם אתם אנשי שמאל, חפשו במחנה השני את מי שאתם מעריכים ומכבדים והתחילו את השיח איתו. ויחד ננצח. שבת שלום.
