יעקב כהן היה מרואיין מפתיע. לא בגלל הדברים שאמר כמו הניגוד המובהק בין הקומיקאי התזזיתי והשחקן הדינמי לאדם המאופק, הרציני, שאינו ממהר להתמסר, שהגיע לריאיון. כהן, שהלך לעולמו הערב (שבת) לאחר שהתמודד עם מחלת הפרקינסון שאובחנה אצלו לפני כעשור, היה מסוג האנשים שדרכם אל האמנות שלהם לא הייתה סלולה בפניהם.
הוא נולד במרוקו ועלה עם משפחתו לארץ בגיל שש, אחד מתשעה אחים להורים שהתיישבו במגדל העמק. בריאיון ל"24 שעות" משנת 2017 סיפר שהוא עדיין מתגעגע למקום. "הייתה לי ילדות יפה, כיפית. כל המהות שלי היא משם. גם היום מגדל העמק הוא מקום קטן. אז היו בו בעיקר מרוקאים ורומנים, כל השכונה שלי הייתה רומנים. אנחנו היינו המרוקאים היחידים בבלוק. לא הרגשתי שם מי יודע מה קיפוח, כולם היו דומים. אבא שלי היה נהג, שהביא סחורות למפעלים - איש עדין נפש, לא מתלהם - ואמא שלי הייתה עקרת בית לתפארת, שגידלה תשעה ילדים. הייתה לי אמא מופלאה, חכמה, שקולה. לא שמעתי אותה צועקת אפילו פעם אחת".
שיגעון המשחק דבק בו בגיל ההתבגרות, כשצפה בשייקה אופיר בטלוויזיה. הוא החליט שהוא יעבוד כשחקן, אבל נדחה מתיאטרון צה"ל וגם מבית הספר ניסן נתיב. "חזרתי הביתה, שחור בעיניים", הוא מספר בריאיון משנת 2010 ל-"7 לילות". "ואבא לא הוציא מילה. בסוף שאל, 'יא איבני, ואם לא תתקבל גם במקום אחר.'? עניתי: 'אבא, תקשיב טוב. אתה רואה את כל אלה שיושבים במרכז המסחרי, שותים קפה ובקושי עובדים? כזה אני אהיה'. דממה נפלה בבית".
לבסוף התקבל כהן ללימודי משחק בבית הספר בית צבי, אבל עדיין לא הגיע אל המנוחה הנחלה. התפקידים לא הגיעו וכהן, שסירב להתפשר על תפקידים קטנים וחיכה לתפקיד הגדול שיפרוץ לו את הדרך, פירנס את עצמו בשטיפת כלים במסעדה ובניקוי משרדים. "זכיתי בפסטיבל עכו, ונשארתי אחר כך בלי עבודה. הלכתי לנקות. לא מתבייש. יודע לנקות טוב. וכל הזמן הזה לא התפשרתי. אולי זה יישמע יהיר, אבל תמיד האמנתי בכישרון שלי". מי שנתן לו את הצ'אנס בסופו של דבר היה דווקא חביב הבוהמה, חנוך לוין, שהעניק לו תפקידים במחזות 'יאקיש ופופצ'ה' ואחר כך ב'נכנע ומנצח' וב'מתלבט'.
5 צפייה בגלריה
יעקב כהן לצד ליא קניג ב"הנהג של מיס דייזי", בתיאטרון הלאומי הבימה, 2007
(צילום: ג'ראר אלון)
"אני לא הולך עם כיפה אבל הסימן החיצוני לא חשוב"
אחד התפקידים הבולטים של כהן בעשור האחרון לחייו היה זה של הרב משה שרביט, אחד ממקימי מפלגת ש"ס בסרט "הבלתי רשמיים" של אלירן מלכה. כהן עצמו הזדהה לא פעם כמצביע ש"ס גם במציאות. לפני כ-20 שנה הוא החל תהליך של התקרבות לדת עם אשתו, טירנית, וילדיו התחנכו במסגרות דתיות ובישיבה. בריאיון משנת 2001 במוסף "שלך", במדור "פותחים דלת", הוא קבל על קיומה של אפליה על בסיס עדתי.
"עדיין יש אפליה, מה לעשות. זה לא דבר שנגמר", הוא אבחן. "זה שאני הצלחתי, לא אומר כלום. יש כאלה שעדיין לא. אנחנו עם גזעני. לאתיופים, לרוסים. משהו בחברה שלנו רקוב. אבל כנראה זה בגלל המהירות שאנחנו צומחים. בחמישים שנה אי-אפשר לטפל בהכול – בבעיות עם השכנים, בכלכלה, בפער החברתי, בסמים. תראה את המשטרה, לא מסוגלת אפילו לטפל בחנייה. אנחנו עם עצבני בטירוף. אין מקום שאתה לא מצביע עליו ואין מלחמה".
בשנת 2017 כבר היה נחרץ יותר: "חוסר ההתייחסות לפריפרייה חצה מפלגות וממשלות. ליכוד, מערך - אף אחד לא ראה אותם. הביאו אנשים לשם כדי שיהיו פועלים שחורים. אסור היה לתת להם להרים את הראש יותר מדי, אחרת הם לא יהיו פועלים שחורים. לא פלא שהם הרגישו מקופחים: איך יכול להיות שמקומות אחרים פורחים, ולא הם?"
ההישג הגדול ביותר בחייו, מבחינתו, היה התמסרותו לדת, תהליך שהחל בתחילת שנות ה-2000, ביחד עם אשתו, הצלמת טירנית ברזילי. "אני לא הולך עם כיפה אבל הסימן החיצוני לא חשוב. לא פשוט לעשות את זה מהמקום שבו הייתי. פתאום לא עושה כלום בשבתות. היום אני לא מוכן לוותר על השקט הנפשי הזה בשום מחיר", אמר בריאיון למדור "פינג פונג" ב-"7 לילות", בשנת 2013. "נעשה לי סדר בחיים. פעם הייתי עובד ברצף, אין יום ואין לילה. ועכשיו הכול שקט, רגוע. אני סוף סוף נהנה לבלות עם הילדים. בפעם האחרונה טיילנו בגבעת התחמושת וגם בכותל. הלכתי להתפלל. בלי פתק. לא צריך לעייף את בורא עולם עם פתקאות. נטו, אני והוא".
"כל עוד אני יכול להמשיך לשחק, הפרקינסון יישאר בצד"
כהן היה ידוע כהיפוכונדר. הוא הצהיר לא פעם שבתי חולים הם אהבתו הגדולה אחרי התיאטרון, וביסס לא מעט קטעי סטנדאפ על החיבה שלו לביקורים בכאלה, ליתר ביטחון. הוא סגר מעגל כששיחק בתיאטרון הבימה את "החולה המדומה" של מולייר, בעיבוד שהיה מבוסס בחלקו על חוויות אמיתיות של כהן. "הכול התחיל בגיל 26 כשאבא שלי קיבל פתאום התקף לב והלך לעולמו. מאז התהפך עולמי והתחילו חרדות והייתי בטוח כל שני וחמישי שאני חוטף דום לב. עד לא מזמן עישנתי, וכשהייתי מחכה לתוצאות של הבדיקות הייתי יוצא החוצה לעשן. אין בית חולים בארץ שלא הייתי בו. צללתי באילת והרגשתי לחץ באוזניים אז קפצתי למיון ביוספטל. הייתי בהופעה בטבריה ואחריה קפצתי לפוריה", סיפר בריאיון ל"כלכליסט" בשנת 2019.
בשנת 2001 הוא עוד המשיך לעשן קופסת סיגריות ביום. "פעם הייתי מגיע המון למיון באיכילוב. הייתה לי תקופה של היפוכנדריות מטורפת. לא עניין אותי כלום, העיקר הבדיקות. הרופאים היו רואים אותי ואומרים: אה, הלב, יעקב? מסתלבטים: תפנו את יעקב. הם כבר קלטו אותי. הייתי בא מהצגה ויורד באיכילוב. הנהג היה אומר לי, 'מה קרה לך? אתה לא יורד בבית?', 'לא' - הייתי אומר, יש לי פה חבר, אני עולה אליו. איך שהאוטו הלך, הייתי מתגנב לאיכילוב".
אלא שיום אחד הגיעה האבחנה האמיתית. את המחלה החליט כהן לחשוף דווקא על במת הסטנדאפ, במסגרת המופע שלו, "הסטנדאפיסט". "ואז הרופא אמר לי: 'יעקב, יש לך פרקינסון'", הוא מספר על הבמה. "וואלה, לא התחברתי. זה לא היה ברשימה שלי. השקעתי שנים בלחשוש מכל כך הרבה דברים, לא חששתי מזה בכלל. "אמרתי לו: יש לך משהו אחר אולי? תן לי משהו קלאסי, כמו בתיאטרון: 'יעקב, יש לך כולרע!' סבבה, או 'יעקב, יש לך שחפת!' וגם, בפינצטה בחרת לי במחלה שפוגעת בדיוק בכל מה ששחקן לא יכול בלעדיו: תנועה, שיווי משקל, יציבות, דיבור... והכי גרוע, הכי גרוע - אני לא אוכל לקפל כביסה יותר, אשתי תהרוג אותי".
את דבר קיומה של המחלה הסתיר כהן במשך שמונה שנים. "בתקופה האחרונה הרגשתי שאנשים מתחילים לראות שמשהו לא בסדר איתי, אבל מתביישים לשאול מה קרה כדי לא להכביד עליי. היו אומרים לי רק: 'תהיה בריא, יעקב, תהיה בריא'", הוא מספר. "ראו שאני הולך לאט יותר, חלק בטח חשבו שעברתי אירוע מוחי או משהו כזה. הבנתי שהגוף מאותת לי ושאין לי יותר כוח להתמודד עם ההסתרות המיותרות. די, צריך לצאת עם המחלה מהארון", סיפר בריאיון מהשנה שעברה ל-"7 לילות".
"לא רציתי שירחמו עליי. רחמים לא מועילים לאף אחד. אני גם בן אדם סגור מטבעי, שלא אוהב לדבר על עצמו, אבל הייתי כבר גמור מעייפות, גמור מרוב הסתרה. הרגשתי כאילו אני סוחב עליי שק של מאה טונות ולא מצליח להוריד אותו ממני. עכשיו, כשכולם יידעו, יהיה לי הרבה יותר קל. המשקולת תרד סוף-סוף מהגב. כשאני ארעד, אני ארעד, וכשלא אהיה יציב, אני לא אהיה יציב".
5 צפייה בגלריה
יעקב כהן לצד אביב אלוש ב"הסוחר מוונציה", בתיאטרון הלאומי הבימה, 2012
(צילום: ג'ראר אלון)
לדבריו הוא לא נכנס לדיכאון עם היוודע לו דבר האבחון. "כשאתה חולה בפרקינסון, אתה צריך לנהל את המחלה ובשום פנים לא לתת לה לנהל אותך ולהפוך אותך לחסר אונים. אם אעשה את מה שצריך - ואני מתאמן הרבה, הולך לקלינאית תקשורת כל שבוע, לוקח שיעורי ריקוד ועושה הליכות - אני יכול להחזיק מעמד עוד 25-20 שנה. אם אתה נלחם במחלה, אתה אולי לא מנצח אותה, אבל אתה יכול לשים אותה בצד. אין שום סיבה שהיא תמהר לנצח אותי".
לדבריו הוא החליט להמשיך לשחק כל עוד גופו יאפשר לו זאת. "כל עוד אני יכול להמשיך לשחק, הפרקינסון יישאר בצד", אמר בריאיון האחרון שנתן במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" בשנת 2023. "כשאני עולה לבמה אני זורק אותו החוצה. אומר לו, אני אחזור אליך כשתיגמר ההצגה או ההופעה, אחרי מחיאות הכפיים. עכשיו אני מנהל את העניינים. שב בצד יפה ותשתוק, יא ליצן אחד. ואז אני מלך, לפחות לשעה וחצי".
