בשנת 1991 אנה ניקול סמית' הייתה חשפנית במועדון ביוסטון, טקסס, אם חד-הורית לילד בן שבע שנולד לה כשהייתה בת 18, אחרי שנישאה בגיל 17 לבחור שעבד איתה במסעדת עוף מטוגן מקומית. היא עשתה כמה ניסיונות לפרנס את עצמה ואת דניאל, הבן שלה, מעבודות מעמד הפועלים כמו קופאית בוולמארט או עבודה במסעדת "רד לובסטר", אבל בשלב מסוים החליטה לשנות כיוון. ג'יי הווארד מרשל השני היה אז איל נפט, מיליארדר בן 86, אלמן ותיק שגם בת הזוג האחרונה שלו, רקדנית אקזוטית שאיתה ניהל מערכת יחסים בעשר השנים האחרונות, הלכה לעולם שכולו טוב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"לא היה לו רצון לחיות, ואני ניגשתי אליו", אמרה סמית' בריאיון למגזין האקטואליה "20/20" (ABC) כעשור לאחר מכן. "נדלק אצלו ניצוץ קטן בעיניים והוא ביקש ממני לרקוד בשבילו, וזה מה שעשיתי". היא הוסיפה שמרשל היה "ממש-ממש מצחיק ומבריק". "היו לו כל כך הרבה סיפורים", היא אמרה, "הוא היה פשוט אדם מדהים". זה היה היום שבו חייה של ניקול סמית' השתנו, הרגע שממנו היא הייתה אמורה להמריא אל החלום שלה - והיא אכן המריאה, אלא שהטיסה הזאת בשמי הוליווד, ממש כמו זו של האלילה שלה, מרילין מונרו, התרסקה מוקדם מהצפוי ובטרגדיה שוברת לב. הסרט התיעודי "אנה ניקול סמית': אתם לא מכירים אותי", שעולה השבוע בנטפליקס, מבקש, כמו לא מעט סרטים אחרים על נשים הוליוודיות שעלו לאחרונה, לספר את הסיפור האמיתי מאחורי חייה הזוהרים והטראגיים של אחת האגדות הזוהרות של החלום האמריקני.
"אנה ניקול סמית': אתם לא מכירים אותי" - טריילר
ניקול סמית' נולדה בשנת 1967 כוויקי לין הוגאן, בעיירה קטנטונת וחסרת ייחוד בטקסס, לאמא קפדנית ורודנית ולאבא שעזב את המשפחה כשהייתה תינוקת. כשהייתה בת 15 היא נשלחה לדודה שלה בעיירה מהייה, שם למדה בתיכון וסבלה מהצקות עד שנשרה בכיתה י'. מהייה הייתה עיירה נטולת אטרקציות עבור בני נוער. ללא אולמות קולנוע, ללא רשתות מסעדות. המקום היחיד שאפשר היה להגיע אליו, הפיץ' פיט של מהייה, היה מסעדת העוף המטוגן של ג'ימי, "קריספי פרייד צ'יקן". ויקי לין הגיעה לשם על בסיס יומי, הזמינה משקה ופשוט ישבה ובהתה בתנועה החולפת מבעד לחלון.
בשלב מסוים היא החלה לעבוד במסעדה, ובהמשך יצאה עם הטבח במסעדה, בילי סמית', גם הוא נושר תיכון. הוא היה בן 16 והיא בת 17. כשוויקי לין הייתה בת 18 נולד הילד הראשון שלהם, דניאל. ויקי, שעכשיו נשאה את שם המשפחה סמית', חלמה להקים את המשפחה שלא הייתה לה, אבל החיים חשבו אחרת. כשדניאל היה בן שנה היא עזבה את בילי, לקחה את בנה ועברה ליוסטון, בלי שום כישורי עבודה שעשויים לפרנס אותה. היא השאירה את דניאל בטיפולה של אמא שלה והחלה לעבוד במועדון חשפנות. כדי לשפר את ההכנסות שלה היא עברה ניתוח להגדלת חזה ושינתה את שמה לאנה ניקול.
מערכת היחסים של מרשל וסמית' לא כללה מגורים משותפים, ולדברי אנה ניקול גם לא יחסי מין, אבל הם חשו חיבה הדדית למרות פער הגילים העצום ביניהם. היא קראה לו "שוגר בוגר" ו"אהוב שלי", מספרת חברת הילדות של סמית', ג'ו מקלמור, ל-ABC. "הם היו זקוקים זה לזו במובנים שאנשים לא הבינו. כל אחד מהם דאג לאחר". מרשל הציע לסמית' נישואים כבר אחרי שבועיים של היכרות, אבל היא סירבה. היא רצתה להצליח לפרנס את עצמה בלי עזרה, לפני שמישהו יצמיד אליה את תג הגולד-דיגרית. מרשל פינק אותה במתנות יקרות: הוא קנה לה תכשיטים, חווה וסוסים, מכונית מרצדס אדומה עם גג נפתח ועוד ניתוח להגדלת חזה. הוא הציע לה נישואים שוב ושוב, עד שבפעם הרביעית היא הסכימה.
כנראה בעזרתו של מרשל אבל ללא ידיעתה של סמית', התמונות שלה מצאו את דרכן אל סקאוטר של אימפריית "פלייבוי", והיא הצטלמה למגזין כשפנפנה, מה שפתח לה שער לעולם שנכספה אליו. משם היא המשיכה לקמפיין של ג'ינס Guess וקיבלה הכרה בינלאומית. לאחר הופעות רבות ב"פלייבוי" היא זכתה בתואר הפליימייט של השנה בשנת 1993, והוחתמה באחת מסוכנויות הכישרונות הגדולות של הוליווד, וויליאם מוריס. נראה שאנה ניקול סמית' עלתה על הדרך הנכונה. היא אפילו ניתבה את הסלבריטאיות שלה להופעות אורח בקומדיות כמו "האקדח מת מצחוק 33 ושליש" ו"הקפיצה הגדולה" שהצליחו מאוד, אבל תוך כדי ההצלחה סבלה סמית' מכאבים חזקים שגרמו לה השתלים בחזה. הרומן שלה עם משככי כאבים התחיל שם, ונמשך עם תרופות נגד מיגרנה וכדורי שינה. בריאיון טלוויזיוני שנתנה ב-1994 היא הסבירה שהיא לא מחשיבה את התרופות שהיא לוקחת כסמים כי הן לא ממסטלות אותה, אלא רק עוזרות להפיג את כאבי הראש שלה.
ב-1994 החליטה שהגיע הזמן להיענות למרשל, שגם הביע רצון לאמץ את דניאל בנה. סמית' ומרשל התחתנו בקפלת החתונה הלבנה של יוסטון, וסמית', שכוכבה עלה בתעשיית הבידור, ספגה ביקורות בעיתונות הצהובה - מבקרים רבים האשימו אותה בכך שנישאה למרשל בגלל כספו. אם זה לא הספיק, לאחר שישה חודשים בלבד מצבו של מרשל הוחמר והוא אושפז. בנו פירס, שמלכתחילה לא היה מאושר מההבטחות הכספיות שאביו מעניק בנדיבות לסמית', קיבל ייפוי כוח על נכסי אביו, וסמית' מצאה את עצמה מנותקת כלכלית. בשלב מסוים היא הורשתה לראות את בעלה רק לביקור בן שלושים דקות. המשפחה אמרה שאלו הנחיות הרופא, אבל היא הייתה שבורת לב.
הנישואים הסתיימו כשמרשל הלך לעולמו בגיל 90. מותו היה אות הפתיחה למאבקים משפטיים שנמשכים אפילו עד היום בין סמית' האלמנה לבנו של מרשל - מאבקים שנמשכו גם אחרי מותם של שניהם. אבל אז המאבק עוד היה בחיתוליו, וכשגופתו של מרשל נשרפה, האפר שלו חולק בין סמית' לפירס. כל אחד מהם ערך הלוויה נפרדת לאיל הנפט המנוח. בתקופה הזאת תדירות השימוש של סמית' במשככי הכאבים הלכה ותכפה, סרטים שהתארחה בהם נכשלו בקופות והסוכנות שלה נפרדה ממנה. היא עלתה במשקל, מה שגרר תגובות אכזריות מצד תעשיית הצהובונים שהייתה מכורה אליה.
באחת התוכניות של הווארד סטרן, האיש שסימל את כל מה שבהמי ובוטה בשנות ה-90, התערב עם השדרנית שחלקה איתו אולפן כמה סמית' שוקלת והבהיר ש"מדובר באישה כבדה". סמית' הוזמנה לאולפן, הגיעה ושם ניסה סטרן לתמרן אותה לעלות על משקל. היא סירבה. הוא הציע לה אקס-בוקס ו-4,000 דולר, ושהוא יראה לה את איבר המין שלו. סמית' נעלבה, נטשה את האולפן והזכירה את האירוע עוד פעמים רבות בראיונות עתידיים.
אבל היא עדיין הייתה צריכה לחזור לעניינים. אחרי הצלחתה של "משפחת אוסבורן", הדוקו-ריאליטי הראשון שנחשב להצלחה מסחררת, קיבלה סמית' הצעה לככב בתוכנית דומה משלה. הסביבה הקרובה שלה יעצה לה להימנע מכך, אבל היא ראתה בזה מסלול לחזרה לתודעה. הסדרה נפתחה עם רייטינג גבוה אבל הצופים הלכו ונטשו, ואחרי העונה השנייה היא בוטלה. סמית' אזרה כוחות וניסתה למצוא דרך לרזות. מותג של קפסולות לדיכוי תיאבון לקח אותה תחת חסותו, והיא הפכה לפרזנטורית שלו. היא איבדה 31 ק"ג ממשקלה וחוותה סוג של רנסנס מקצועי כתוצאה מהשינוי. הביטחון העצמי שלה חזר, הצלמים חזרו להתפעל ממנה, היא קיבלה הזמנות לאירועי פרסים ולשאר נשפים הוליוודיים והפגינה בהם נוכחות מאושרת (ושיכורה).
באותה תקופה היא החליטה שהיא מעוניינת בילד נוסף. רומן עם לארי בירקהד, צלם הוליוודי, שהחל בעקבות מפגש שלהם במרוץ סוסים בקנטאקי, הפך אותו למועמד המרכזי לג'וב. הוא היה אמור להכניס אותה להיריון ולהימנע מלהציג דרישות נוספות בהמשך. בירקהד ארז תוך זמן קצר מזוודות ועבר לגור בביתה של סמית', שם היא חיה עם בנה, העוזר האישי שלה ועורך הדין שלה, הווארד ק. סטרן, ששימש גם קצת כמנהל וכאיש יחסי הציבור שלה.
כשההיריון של סמית' התקדם היא עברה עם סטרן לאיי הבהאמה, שם ילדה את בתה דנילין. יומיים לאחר הלידה הצטרף אליה בנה דניאל, שהגיע לבקר את אימו המחלימה ואת אחותו למחצה. סמית' התעוררה בבוקר שלאחר מכן, וראתה את דניאל ישן בחדר הפרטי המשותף שלהם בבית החולים. לזוועתה הרבה הוא לא הגיב לקריאתה, והיא גילתה שהוא מת. סיבת המוות שלו נקבעה כמנת יתר של תרופות, אבל השאלה מאיפה השיג אחת מהן עדיין אינה פתורה. קרובים אליו דיווחו שהוא נטל זולופט, תרופה פסיכיאטרית אנטי-דיכאונית, כי חשש מהטיסה. סמית' נטלה מתדון במשך שנים, וככל הנראה הוא לקח ממנה את התרופה ללא ידיעתה. מותו של דניאל בגיל 20, שלושה ימים בלבד אחרי שילדה את דנילין, הרס את סמית'. הסמיכות בין אירועי החיים והמוות גרמה לה טלטלה רגשית שממנה לא התאוששה.
סמית' מצאה את עצמה במרכזו של טירוף תקשורתי. הדיווחים על מותו של בנה הופיעו בחדשות הבידור על בסיס כמעט יומי. היא גם הסתבכה בתביעת אבהות לגבי בתה. החבר לשעבר שלה, הצלם לארי בירקהד, טען שהוא אביה של דנילין. סמית' הצהירה כי עורך הדין שלה, הווארד ק. סטרן, היה אביו של הילדה ושכך הוא רשום בתעודת הלידה, אבל המאבק רק התחיל.
באיי הבהאמה פגשה סמית' זוג מקומי מבוגר, בריג'יט נבן וקינג אריק גיבסון, ומצאה מעט נחמה כשיצאה איתם על הסירה שברשותם לשיט בים. היא קראה להם אבא ואמא, ובירקהד מספר ל-ABC שסמית' ראתה בבריג'יט אם רוחנית. "היא נמשכה למשפחה שלא הייתה לה", הוא מסביר, "עד כדי כך שהיא שקלה לקנות סירה משלה". היא מצאה סירה בפלורידה ונסעה לשם עם סטרן כדי לאסוף אותה. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה היא ראתה את התינוקת שלה.
לפני הטיסה קיבלה סמית' זריקה של הורמון גדילה אנושי עם ויטמין B12 בצד הגוף, שסייעה לה לשמור על משקלה, אבל במהלך הטיסה החלה לסבול מכאבים באזור הזריקה, ועד שהגיעה למלון כבר עלה חום הגוף שלה והיא סבלה מכאבים חזקים. סטרן דחק בה ללכת לבית החולים והיא סירבה, מחשש שהעיתונות תגלה שהיא שם. סמית' סבלה מזיהום שהלך והחמיר והתקשתה לעמוד. סטרן נסע לפגישה שנקבעה מראש לרכישת הסירה, ונבן הגיעה לבקר אותה. "הבנתי שמשהו לא בסדר אצלה כשהגעתי", היא סיפרה ל-ABC. "היא נראתה כאילו היא ישנה, אבל כשהתקרבתי גיליתי שהיא לא נושמת. לא הייתה תנועה בחזה".
נבן אמרה לאשתו של שומר הראש של סמית' להתקשר למוקד 911, אבל במקום זאת היא התקשרה לבעלה, שהתקשר לסטרן, ואז ניסתה להחיות את אנה ניקול. בסופו של דבר הגיע שומר הראש, מוריס ברייטהאופט, למלון והתקשר למוקד 911, אבל 38 דקות יקרות עברו, וכוחות החירום שהגיעו למקום לא הצליחו להחיות אותה. היא הובאה לבית החולים ושם, בפברואר 2007, כחצי שנה לאחר מותו של דניאל, נקבע מותה. הדרמה של חייה לא פסקה גם בסיומם – ויכוח שהתגלע בשאלה היכן לקבור אותה הפך לסכסוך משפטי, עד שבסופו של דבר קבע בית המשפט שיש לקבור את סמית' באיי הבהאמה, לצד בנה.
6 צפייה בגלריה
אנה ניקול סמית' ובנה דניאל. מתו בהפרש של חצי שנה זה מזה
(צילום: Dan Callister / gettyimages)
המאבקים המשפטיים לא פסקו גם לאחר קבורתה של סמית'. אל בירקהד הצטרפו כמה גברים שטענו שהם האבות של דנילין, שהייתה עשויה לרשת סכומים נאים במאבק המשפטי על הירושה של מרשל שעדיין התנהל. בסופו של דבר הוכיחה דגימת דנ"א שבירקהד הוא האב, והוא קיבל את המשמורת עליה ואסף אותה בו ביום. סטרן העביר אליו את השרביט ולימד אותו איך לטפל בה ולהאכיל אותה, והוא עדיין בקשר חזק עם דנילין, כיום בת 17, שעדיין חיה עם אביה ומתחזקת חשבון אינסטגרם פעיל.
המאבקים על הירושה נמשכו אף הם. פירס, בנו של מרשל, מת ב-2006, עוד לפני מותה של סמית', אבל אלמנתו המשיכה את הקרב על הממון מול הווארד ק. סטרן, בא כוחה של אנה ניקול. הדיונים הגיעו לבית המשפט העליון, ובשלב מסוים, כשנדמה היה שהתיקים לעולם לא ייסגרו, השופט שטיפל בתיק התפטר מתפקידו והכריז שנמאס לו לעסוק בתיק הנצחי הזה.
"אני חושב שאנה לא הובנה לא נכון בהרבה מובנים", מסכם בירקהד, ומוסיף שהתמיכה הציבורית שלה זכתה בתקופה האחרונה בריטני ספירס עודדה אותו לדבר שוב בשם סמית'. בשיחה עם מגזין "רולינג סטון", לרגל קולקציית Guess חדשה בהשראת סמית', בירקהד אומר שהמשימה שלו היא "לשמור על הזיכרון של אנה בחיים בצורה חיובית".
את סגרי הקורונה ניצל בירקהד לסינון הארכיון האישי של התמונות, הסרטונים והיומנים האישיים של סמית'. שלמזלה של יוצרת הסרט התיעודי "אנה ניקול סמית': אתם לא מכירים אותי" הייתה אגרנית ושמרה על שלל חומרים מתועדים. "אנחנו רואים סיפורים על כמה מהנשים של הוליווד כמו בריטני ספירס, בריטני מרפי, פמלה אנדרסון ואנה ניקול, שזכו ליחס גרוע מאוד בעיתונות ובתקשורת הצהובה. אז בשבילי", חותם בירקהד, "זה הזמן לעשות צדק עם אנה".
