בדרך כלל בביקור באופרה התזמורת יושבת למטה. זה לא משנה אם השעתיים-שלוש הקרובות יעברו מול יצירה של ורדי, עם קלאסיקה של מוצרט או באחת מאוחרת יותר מאת שטראוס - על הבמה לרוב תראה ותשמע את הסולנים והסולניות, המקהלה, הרקדנים והתפאורות המתחלפות במהירות. לפעמים יפסעו עליה כמה סוסים, ובמקרה של עיבוד מודרני, לרוב ישולב על הבמה גם וידאו ארט מושקע. אבל את התזמורת משאירים למטה - בבור. נשמעת היטב אך לא נראית (בוודאי שלא מכל מושב במשכן), מתפקדת ככינור שני: נותנת יופי של עבודה אבל יודעת שאסור לה לגנוב את ההצגה.
אמש (חמישי) חזר אביתר בנאי לאלבומו הראשון הנושא את שמו במופע בבית האופרה תל אביב עם התזמורת ששודכה לו - הקאמרטה הישראלית ירושלים, שלה היה חלק מכריע ברצף ההישגים האמנותיים שהרכיבו ערב משובח. לא רק שלא החביאו אותה, אלא שמיקמו אותה על במה מוגבהת. מלבד חברי התזמורת יש עוד כמה אבות (ואימא אחת) שיש להן מניות יסוד בהצלחה הזו: שלומי שבן ואבנר בירון, המנהלים האמנותיים של סדרת "השתקפויות" של האופרה הישראלית; המנצחת קרין בן יוסף; תמיר מוסקט - המפיק המוזיקלי של הערב שגם טיפל היטב בתופים ובשלל פלאי האלקטרוניקה המוזיקלית; ושאר חברי הלהקה של בנאי - רועי חרמון (חצוצרה וקלידים) ואיתמר ציגלר ויוגב גלוסמן (גיטרות ובסים).
25 שנה עברו מאז שיצא אלבום הבכורה של בנאי ומאז הוא הוציא עוד כמה אלבומים יפים. להישגים שהציג בעבודת הביכורים שלו, הוא התקרב פה ושם, אך באף אחד מהם הוא הצליח להתעלות מעליה. הסיבה לכך איננה היעדר הרעב והבוסריות הבריאה שהיו מנת חלקו בראשית הדרך, אלא בגלל ש"אביתר בנאי" האלבום הייתה יצירה כה מרעננת ומפתיעה, שקצת לא הוגן לצפות ממוזיקאי מוכשר כל שיהיה (ובנאי עונה על ההגדרה הזאת גם היום) לשחזר רגע כל כך חד-פעמי בחייו וביצירתו בפרט, ובמוזיקה הישראלית בכלל.
ממרחק הזמן, אפילו קשה יותר להאמין שאלבום כמו הראשון של בנאי הצליח ככה. עם מכירות מרשימות (מעל 50 אלף עותקים) ומניין השמעות נדיב ביותר ברדיו לא אמורים ללכת יד ביד עם שירים מורכבים כמו "תיאטרון רוסי", "אבות ובנים", "אקדח", "מתי נתנשק" וחבריהם שצמחו מתוך מחזה פרינג' שעלה על במות קטנות ובפני קהל מועט.
בדומה למפגש החגיגי אמש של בנאי, זה הנוכחי, עם בן דמותו מלפני רבע מאה, גם לאלבום הבכורה שלו היו כמה אבות ואימהות רוחניים. סדרת המפיקים והמעבדים שהיו מעורבים בו (צח דרורי, עמי איילי, אסף אמדורסקי וקורין אלאל), הנגנים שזרחו לאורכו (ובראשם ז'אן פול זימבריס, עדיין מתופף הסשנים הטוב והמגוון בארץ), המפיק חיים שמש שהאמין ודחף מאחורי הקלעים, כמה מגיבורי הפרוג העברי מהסבנטיז ורוברט ואייט אחד שהיוו השראה לאחיו הצעיר של מאיר בנאי ז"ל, שהגיע לתל אביב באמצע הניינטיז כדי לכתוב שירים.
עוד במדור מוזיקה:
חיבורים בין מוזיקאי רוק ופופ לבין תזמורות בעל מבנה קלאסי מובילים לעיתים למדרון חלקלק; אתה יכול לתכנן בראשך הפקה בעלת ערך אמיתי שתהיה יותר מסדרת קאברים עם גיבוי של חטיבת כלי קשת מורחבת, ועלול לסיים כעוד וורסיה מעודכנת לפרשנות של ריצ'רד קליידרמן או ג'יימס גלוואי למיטב שירי הביטלס. לצד האתגר האמנותי לשוב לאחד מהאלבומים הכי טובים וחשובים שיצאו פה ב-30 השנים האחרונות ולהעמיד אותו למבחן מחודש, יש היגיון בחיבור בין השירים ההם לבין הרכב קלאסי במהותו. חוץ משירה מעט מהוססת ושברירית ברוח טום יורק מרדיוהד, היו באלבומו של בנאי כמה תפקידי כלי קשת ופסנתר חכמים ומלאי תעוזה, שהיו די חריגים אז ברוק המקומי.
על עטיפת האלבום ההוא הופיעה תמונה מטושטשת של בנאי, ולאורך 13 השירים שמרכיבים אותו הוא בעיקר שאל שאלות - כמו גם בשיר "מתי נתנשק?", שאותו חדל מלבצע על הבמות כבר מזמן. בנאי לא הפסיק לשאול, רק שאת התשובות הוא כנראה מוצא במקומות אחרים. למרות ההיכל הגדול וריבוי המשתתפים, במופע הזה הייתה תחושה משפחתית, כפי שלמשפחה תמיד היה תפקיד מרכזי אצל בנאי - אז, הוא היה אדם צעיר שעזב את בית הוריו כדי למצוא את דרכו. באלבומו האחרון, "החיים מתחילים כאן", הוא כבר שר ממקומו כראש משפחתו הגרעינית שהקים.
הפער בין בנאי המוקדם לזה העכשווי הורגש בעיקר בחלקו השני של המופע, בו ביצע שירים משלב מאוחר יותר מהקריירה שלו כמו "מגדל המים", מתנות" ו"מכור", רובם עם גיטרה, לעומת שירי הפסנתר המהורהרים מלפני 25 שנה. למרות שהרגעים האלו היו מוצלחים ומהנים למדי, היה נדמה שההפקה של מוסקט - למרות הגרוביות המדבקת - קצת משטחת אותם ומטשטשת את ההבדלים בין השירים. גם החיבור עם התזמורת היה פחות מרהיב בחלק זה.
לא חסרות סיבות להתעצב על ירידת קרנו של האלבום כיצירה שהיא הרבה מעבר לאוסף שירים שנכתבו בנקודת זמן מסוימת, הטיפול המפעים במרבית שירי "אביתר בנאי" אמש היו הוכחה נוספת לכך. אחרי אינטרו קצר של באך, המסך ירד והלהקה התמקמה לקטע הפתיחה של האלבום. מחיאות הכפיים הסוערות בפרולוג היו רק הפרומו למה שקרה בערב בין בנאי לבין הקהל שמילא את האולם בשעה וחצי. פנס בודד האיר את המוזיקאי כשישב ליד פסנתר הכנף הגדול של סטיינווי ושר בכוונה עצומה את "יש לי סיכוי". הרקע שעל המסך הואר בצבע סגלגל בהיר, ופניו לא מפוקסות בדומה לעטיפת האלבום, אבל בנאי שכאן באולם חד וממגנט. הסאונד נהדר, וכך גם האנרגיה - שילוב מוצלח בין קונצרט לבין הופעה. הניצוח מלא, שמעו כל כלי והמעברים החופשיים בין הבתים של "הדוב והנחש" הולידו ביצוע נהדר.
כשבנאי נפרד מהפסנתר ועבר לקדמת הבמה, הוא זרח, מואר והתרגש בו-זמנית. "היה שם המון כאב וטונות של פחד", הא סיפר לקהל על הימים שבהם כתב את האלבום המדובר שלשמו התכנסנו, והמשיך להסביר מדוע החליט לחזור אליו למרות הקשיים, הילדותיות והגסויות. בנימה זו עבר מיד לביצוע של "מתי נתנשק". השיר ההוא, שנפקד כבר שנים מהסט-ליסט שלו, ובערב הזה קיבל עיבוד אלקטרו-גרובי. הקהל התמסר ונדמה שגם יושבי השורה האחרונה קלטו מן ההנאה שלו – גם כשהוא ביצע את השורה ההיא.
מהנה ונפלא ככל שזה יהיה, "מתי נתנשק" אפילו לא היה הרגע הכי טוב בערב המצוין הזהף שנשמע לא פעם כאופרטה קטנה ליוצר, להקה ותזמורת. "שמתי לי פודרה" קיבל טיפול דיסקו מובהק אפילו יותר מאשר בגרסת המקור בשילוב כדור מראות מתבקש; "אקדח" הדיבורי והאוונגרדי-משהו קיבל חיזוק מצד שבן שעלה לבמה ותפס את הפסנתר; בביצוע העוצמתי של "אבות ובנים" בנאי חזר לפסנתר; ומעל כולם - "תיאטרון רוסי" שנפתח עם אווירה פסקולית ברוח ג'ון ויליאמס עם בס שנכנס בהמשך וירד הכי נמוך שיש.
זה היה ערב של סגירות מעגל, ככה הוא התחיל וכך הוא גם הסתיים. אחרי שבנאי סיים לבצע את אלבומו הראשון, ועצר בין כמה תחנות עדכניות יותר בקריירה, הוא חתם עם "שוב מלבלב" של אחיו המנוח מאיר - לדבריו, זה הוא השיר הראשון ששמע כאח הצעיר בחדר ילדותו, ולאחרי ההאזנה לשיר זה - הבין בדיוק מה הוא רוצה לעשות בחייו. איזה מזל.