כש"יפה לנצח", סרטו של פאולו סורנטינו, זכה בטקס האוסקר 2014 בפרס הסרט הזר הטוב ביותר, הודה הבמאי האיטלקי בנאומו למקורות ההשראה שלו: הבמאים פדריקו פליני ומרטין סקורסזה, הלהקה טוקינג הדס, וכדורגלן העל דייגו מראדונה. הוא גם הודה לרומא ונאפולי, הערים המשמעותיות בחייו, ולהוריו המנוחים. חלק מהשמות שאיזכר בנאום התודה נוכחים מאוד גם בסרטו החדש "יד האלוהים", שזכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ונציה האחרון.
הטריילר ל"יד האלוהים"
לאחד ממקורות ההשראה האלה, מראדונה, הוא אף הקדיש את הסרט וקרא לו על שם הרגע המפורסם ביותר בקריירה שלו. בשלב רבע הגמר במונדיאל 1986 ארגנטינה ניצחה את אנגליה 1:2 כשמראדונה היה הגיבור הגדול וכבש שני שערים, שניהם אגדיים. הראשון שבהם נכבש באמצעות היד, ולמרות שלא היה חוקי, הוא אושר והפך למיתולוגי.
"הקדשתי את האוסקר לכל האמנים ששימשו לי מופת – והראשון שבהם היה מראדונה ששיחק בנעורי במדי נאפולי העיר בה גדלתי, בגללו גיליתי בכלל את האמנות", סיפר סורנטינו, במהלך פגישתנו בוונציה. "עד גיל 15 מעולם לא קראתי ספר ולא ראיתי סרט - לא ידעתי מה זאת אמנות. הפעם הראשונה שבה הבנתי מה הכוונה ב'להתעלות על המציאות' הייתה בזכות מראדונה".
ועלילת "יד האלוהים" ממוסגרת באמצעות מראדונה: בתחילת הסרט, המתרחש בנאפולי ב-1984 – כולם דנים בשמועות ובתקוות שהכדורגלן הנערץ יגיע לשחק במדי הקבוצה העירונית, אבל רבים מפקפקים בסיכוי שהוא יעזוב בכלל את ברצלונה לטובת עיר הנמל הססגונית אך הנחשלת, ויעטה את החולצה התכולה. בסופו של דבר הנס הזה קרה: תמורת כ-7.5 מיליון דולר נמכר מראדונה לנאפולי, רכישה ששברה אז את סכום שיא ההעברות עבור שחקן. הסרט מסתיים בזכייה של נאפולי באליפות בעונת 1986/87. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות הקבוצה שהיא זכתה באליפות איטליה, כשבאותה עונה אף השלימה דאבל עם הזכייה בגביע המקומי.
"כשמראדונה הצטרף לנאפולי, כולנו כמובן מאוד התרגשנו", סיפר סורנטינו. "הוא היה שחקן נהדר. אבל מה שהיה חשוב באמת היה שמראדונה נתן לנו את החופש: הבנו שאם קורה נס, אתה יודע שאתה חופשי, שהחופש שם במרחק נגיעה. כמובן שהיה לי חשוב להכניס את שער 'יד האלוהים' לסרט, בגלל שאחר הצהריים הזה היה זיכרון שמח עבורי".
בסרט אתה משחזר איך ראית את מראדונה תקוע בפקקים באוטו. זה קרה באמת?
"כן, ראיתי אותו ככה".
אתה חושב שלמראדונה היה סיכוי בכדורגל של היום, אם נשווה אותו למסי ורונאלדו למשל?
"אני חושב שהוא היה מתעלה על מסי ורונאלדו".
איך הרגשת כשמראדונה מת בשנה שעברה?
"מאוד, מאוד עצוב. מה עוד אוכל לומר? עצוב. החלום הגדול שלי היה להציג בפניו את הסרט וזה כמובן לא התאפשר. הוא מת כשהייתי עדיין בשלבי עריכה".
7 צפייה בגלריה
"החלום הגדול היה להציג בפניו את הסרט". סורנטינו באצטדיון דייגו מראדונה בנאפולי
(צילום: באדיבות נטפליקס)
"עשיתי את הסרט כדי לנסות להתמודד עם המוות"
"יד האלוהים" תוצרת נטפליקס, שיגיע בחמישי הקרוב לבתי הקולנוע, הוא הסרט הכי אישי ואוטוביוגרפי של סורנטינו. היוצר בן ה-51 מתאר בו לא רק בצורה משעשעת את משפחתו הססגונית, הטיפוסים בשכונה ואת התבגרותו, הוא גם מעז לגעת לראשונה בטרגדיה המשפחתית: בגיל 16, סורנטינו, בן הזקונים במשפחה בת שלושה ילדים, איבד את הוריו, שמתו בתאונה בבית הנופש שלהם. "במשך חלק גדול מהילדות חוויתי אושר, ואז הכול השתנה", הוא מתמצת.
בריאיון שסורנטינו העניק לעיתון איטלקי לפני חמש שנים הוא סיפר שלמעשה מראדונה היה זה שהציל את חייו, והוא מדגים זאת גם בסרט. "במשך שנתיים שאלתי את אבי אם מותר לי ללכת למשחק כדורגל של נאפולי, מאחר שבילינו את סוף השבוע בכפר בבית המשפחה בעיירת הנופש רוקארסו. בכל פעם שביקשתי ללכת, הוא ציין שאני עדיין קטן מדי. בפעם האחרונה ששאלתי, נעניתי בחיוב: זה היה משחק בין נאפולי לאמפולי. ביקשתי מחבר שיעשה לי טובה וייקח אותי למשחק. כשהמשחק הסתיים, החבר הודיע שקרתה תאונה. אבא ואמא מתו בשנתם. מתברר שהייתה תקלה בתנור, והייתה דליפת גז. הם הורעלו מפחמן חד-חמצני".
איך מות ההורים עיצב את האישיות והאמנות שלך?
"כשאדם מוצא את עצמו יתום, הוא מתבגר בפתאומיות, בלי האפשרות לשוב ולחיות את הנעורים. כשאתה חווה אובדן של שני הורים, אתה מיד נפרד מכמה דברים: מהילדות, מקלות הדעת, מהנאה. הדאגה העיקרית שלך הופכת להיות העתיד. קלות הדעת נעלמת מיד ואתה הופך כבד. מאז שהתייתמתי הבנתי כמה נהייתי כבד".
רבות דובר על ההשפעות של סרטיו של פליני על יצירתו של סורנטינו והוא ערך לבמאי האיטלקי האגדי לא מעט מחוות. גם מתנגדיו ומבקריו של סורנטינו נהנים לנגח אותו על רקע ההשפעה הזאת וטוענים שהוא מעתיק מפליני את ההגזמה, הראוותנות, מסוגננות היתר והגרוטסקה, הדימויים והדמויות המוקצנת עד קריקטורה. וכאלה יש לא מעט גם ב"יד האלוהים". למרות שסורנטינו טוען שלאחרונה הוא מתמתן. "ב'יד האלוהים' לא התעכבתי על עניין הסגנוןהדאגה העיקרית שלי הייתה להעביר את הרגשות של הדמויות".תם אני כמובן מכיר היטב, הכתיבה הייתה החלק הקל. ואז שכחתי מהתסריט כי הייתי עסוק בדברים אחרים. אחרי שעבדתי על סרט בארה"ב, החלטתי סוף סוף לשלוף אותו מהמגירה".
יצרת את הסרט כדרך התמודדות עם הכאב?
"כדי לנסות להתמודד".
וזה עזר?
"אני לא יודע, אני רק בתחילת הדרך".
אני מניח שהיו סצנות ב"יד האלוהים" שהיה קשה לך לצלם בגלל שהיו כואבות?
"כן, היה קשה לצלם אותן ועוד במקומות אותם הכרתי. הבית המוצג בסרט הוא בדיוק הבית שבו גרתי וגדלתי. למען האמת המציאות הייתה הרבה יותר כואבת ממה שרואים בסרט, אבל פחדתי לעשות סרט קשה מדי או כזה שיתענג יותר מידי על הסבל שלי".
בסרט, האמא מלהטטת בתפוזים, זה משהו שגם ג'וד לאו עשה ב"האפיפיור הצעיר".
"השתמשתי בלהטוט הזה בסרט שלי כי זו פעולה שמאוד אפיינה את אימא שלי. זה משהו שהיא למדה בבית הספר למשחק. כל פעם שאמא ראתה פרצוף עצוב היא עשתה ג'אגלינג – כך היא ניסתה להקל על כאב של אחרים".
זה בוודאי היה קשה גם ללהק מישהו שישחק אותך?
"פיליפו סקוטי עשה אודישן טוב, וביחס למועמדים האחרים נתן ביצוע שהיה קרוב יותר לאיך שהייתי בגיל 17. פיליפו די דומה לי. ביישן, וגם בו יש איזה כאב ואני לא בטוח למה. אבל זה היה מספיק כדי שנראה את המקומות שחופפים ביני ובינו".
אם "יפה לנצח" היה שיר אהבה של סורנטינו לרומא, הרי ש"יד האלוהים" הוא סרט אהבה לעיר הולדתו. "פשוט הצגתי את נאפולי כפי שהכרתי אותה מצעירותי, מה הופך את נאפולי לעיר כה מיוחדת? המון תיאוריות ומילים תיארו את נאפולי - כל אחד כבר אמר עליה משהו, אז אני לא רוצה להיות האדם שאומר עליה את המילה האחרונה. גדלתי בנאפולי, והיא הייתה מרכז החיים שלי. לא נאפולי היא שהייתה מוזרה בעיניי, אלא כל מקום אחר. החיים שהכרתי בה היו התבנית לאיך שחיים היו אמורים להיראות, היות ושם התחילו חיי ובדמותה התעצבו. מבחינתי נאפולי הייתה הנורמה ושאר העולם היה הפוך. היה שלב שנאפולי הפכה עבורי לעול, למגבלה, ולכן החלטתי לעזוב אותה. עכשיו כשראיתי קצת מהעולם שבחוץ, הייתי מוכן לחזור לנאפולי".
"בגלל שאני לא חתיך"
השנה מציין סורנטינו 20 שנות בימוי קולנוע – הוא עשה דרך ארוכה מאז שעזב את עיר הולדתו ועד שהפך לאחד הבמאים הנחשבים והמוערכים בעולם. הקולנוע עזר לו לברוח מהמציאות הכואבת. הקריירה שלו משופעת בפסלונים וחמישה מסרטיו הוצגו בקאן, אחד מהם, "אל דיוו", שעסק בפוליטיקאי השנוי במחלוקת ג'וליו אנדראוטי עוטר בפרס השופטים. לאור מעמדו וההערכה אליו, כוכבים הוליוודיים ששים לשתף אתו פעולה: שון פן כיכב ב"זה בוודאי המקום", מייקל קיין והארווי קייטל ב"נעורים" וג'וד לאו בסדרות "האפיפיור הצעיר" ו"האפיפיור החדש".
רבות דובר על ההשפעות של סרטיו של פליני על יצירתו של סורנטינו והוא ערך לבמאי האיטלקי האגדי לא מעט מחוות. גם מתנגדיו ומבקריו של סורנטינו נהנים לנגח אותו על רקע ההשפעה הזאת וטוענים שהוא מעתיק מפליני את ההגזמה, הראוותנות, מסוגננות היתר והגרוטסקה, הדימויים והדמויות המוקצנת עד קריקטורה. וכאלה יש לא מעט גם ב"יד האלוהים". למרות שסורנטינו טוען שלאחרונה הוא מתמתן. "ב'יד האלוהים' לא התעכבתי על עניין הסגנון כי הדאגה העיקרית שלי הייתה להעביר את הרגשות של הדמויות".
יצא לך לפגוש את פליני?
"לא יצא לנו להיפגש. פליני מת כשהייתי בן 20 ואז עוד גרתי בנאפולי. אבל אני כן מספר ב'יד האלוהים' איך הלכתי עם אח שלי לאודישנים שפליני ערך בנאפולי. הוא תמיד ערך אודישנים בנאפולי מתוך כוונה למצוא 'פרצופים משונים'. הוא היה בטוח שאפשר למצוא בה פרצופים יוצאי דופן ו'עתיקים'".
כמו פליני, אמרת פעם לשחקן שיש לו פרצוף קונבנציונלי?
"לא, אף פעם. אבל פליני היה קצת אכזרי ובהחלט היה מסוגל לומר משהו כזה. לא חלקתי הכול בסרט בהקשר הסיפור של פליני – במציאות, אחי עבד על אימא וסיפר שהוא התקבל לתפקיד הדמות הראשית, כדי שלא יצטרך לחזור לבית הספר. אמא כבר הספיקה להתקשר לספר לכולם, אבל זה כמובן היה שקר".
איך הגיבו קרובי המשפחה שלך לאופי בה הצגת אותם בסרט?
"אני לא בטוח שקרובי משפחתי ישמחו אם אספר לך איך הם הגיבו. זו התגובה שלהם והיא אישית. אני יכול לתת לך את מספרי הטלפון שלהם ותשאל אותם".
אחותך מן הסתם לא אהבה שהצגת אותה מבלה בשירותים במהלך כל הסרט.
"אחותי גדולה ממני ב-13 שנה ותמיד זכרתי אותה תקועה במקלחת, מתאפרת לפני דייט. עכשיו היא מפחדת שאנשים יחשבו שהיו לה בעיות קיבה...".
בסרט, בן דמותך נאלץ לבחור בין האמנות לאהבה. גם אתה מצאת את עצמך נאלץ לבחור בין הדברים? בהכרח חייבת להיות בחירה?
"מעולם לא הייתי במעמד בו נדרשתי לבחור באישה בעצמי".
איך זה יכול להיות?
"בגלל שאני לא חתיך".
בטח שכן!
"היום כן, אבל לא הייתי כזה כשהייתי צעיר. הכול אצלי הגיע מאוחר ואני נשוי לאשתי כבר 21 שנה".
ולפני שניפרד, יש לי שאלה קצת מביכה – בסרט, אחרי מות הוריך, אתה מחליט לממש עצה שנתן לך אבא: לאבד את הבתולים עם מי שתציע לך זאת ראשונה. ואז אתה מתנחם במיטתה של השכנה הקשישה היפה שמפתה אותך. זה קרה באמת?
"אה, סצנת הסקס? אני לא בטוח. אני יודע, אבל לא יודע. בוא נשאיר את זה מעומעם".
