עבור הדור הצעיר יותר, ייתכן שהחדשות העצובות על אודות פרישתו של ברוס וויליס ממשחק בשל מחלה הן בסך הכל עוד אייטם בשבוע עמוס חדשות. ואין בכך תוכחה כלפי הדור הנ"ל, שכן בשנים האחרונות דומה שוויליס לא עשה מאמץ מיוחד להישאר בתודעה הציבורית, ושם יהבו על שורה ארוכה של תפקידים בסרטי אקשן זניחים, רובם ככולם לא ראו כלל את המסך הגדול והפציעו בשירותי הסטרימינג הביתיים למיניהם.
כמו ניקולס קייג', גם וויליס הפך שם נרדף לכוכב הוליוודי במיל' שוויתר זה מכבר על יוקרתו ומעמדו בשם הרדיפה אחר עוד צ'ק קל, מתקתק תפקיד נשכח בסרט B עלום שהוא מבצע בעיניים עצומות וחוסר חשק ניכר, והופ, לתפקיד הבא. הנתונים היבשים, לפחות, תומכים בכך: בשנה וחצי האחרונות בלבד השתתף וויליס ב-15 פרויקטים שונים, כולם מותחני אקשן גנריים ודלי-תקציב; בכולם מהווה וויליס את השם הגדול, זה שתופס את המקום הכי בולט על הפוסטר ואמור למכור את הסרט – כשלמעשה, מה שוויליס עושה זה למכור את המוניטין שלו, את מעמדו כסופרסטאר לשעבר, בשם הפרנסה. כבר שנים ארוכות שוויליס מתמיד בכך, ברמה שבטקס פרסי הראזי, המוענקים לסרטים הגרועים ביותר, נוסדה השנה קטגוריה שלמה על שמו: הסרט הגרוע ביותר בהשתתפות ברוס וויליס. זה לא שחסר ממה לבחור.
אלא שההתפתחויות האחרונות מדגימות שככל הנראה, מאחורי הקצב האינפלציוני הזה של תפקידים בזבלוני אקשן עמדו סיבות אחרות. הפרנסה, כמובן, תמיד הייתה האישיו – בטח שעבור כוכב אקשן מזדקן, ו-וויליס בהחלט איננו הראשון או האחרון שהתדרדר למחוזות הללו. אולם לאור החשיפה על מצבו הבריאותי של וויליס, לצורך בפרנסה נוספה גם הדחיפות הנובעת מכך שליכולתו להתפרנס היה תאריך תפוגה מוחשי.
כבר שנים שמסתובבות שמועות בהוליווד אודות בריאותו של וויליס בן ה-67, כאלה שנתמכות במידע שזרם מהסטים בהם עבד. בכתבה שפורסמה ברביעי בלוס אנג'לס טיימס מתואר האופן שבו התמודדו ההפקות השונות עם מצבו. "נראה שאנחנו צריכים לקצץ בערך חמישה מעמודי התסריט של ברוס" – כך כתב הבמאי של הסרט Out of Death בו השתתף וויליס לתסריטאי שעבד עמו, "אנחנו גם צריכים לקצר את הדיאלוגים שלו מעט כדי שלא יהיו שם מונולוגים". לפי הכתבה, בחלק ניכר מהפרויקטים בהם נטל וויליס חלק בשנים האחרונות הייתה דאגה ממשית למצבו, כולל תהיות באשר ליכולתו הקוגניטיבית ותפיסת המציאות שלו.
אחד מהנהלים הקבועים להתמודדות עם מצבו של וויליס כלל עוזר אשר מעביר לו את השורות שלו באוזנייה בזמן אמת, תוך כדי צילום. בסצנות האקשן שלו החליף אותו פעלולן, אפילו בסצנות שבאופן רגיל לאו דווקא דורשות מקצוען שיבצע אותן במקום הכוכב. בתקרית אחת אשר התרחשה בצילומי הסרט Hard Kill ונחשפה בכתבה, וויליס אף ירה כדור סרק מאקדח ברגע הלא נכון. איש לא נפגע. "תמיד וידאנו שאף אחד לא נמצא בקו האש כשברוס אמור היה להשתמש באקדח", העידה חברת צוות מסרט אחר שבו כיכב וויליס, שגם בו התרחשה תקרית דומה.
מעבר לכך, נחשף גם כי בשנים האחרונות, לו"ז הצילומים של וויליס בסרטים שבהם השתתף הוגבל ליומיים בלבד – כל מה שהשחקן יכול היה לשאת. "היה לי ברור שזה לא הברוס שאני זוכר", אמר הפעלולן האגדי ג'סי וי. ג'ונסון, לאחר שנפגש עם וויליס בצילומים של הסרט "פיל לבן" שביים לפני שנה. "למה אני פה?", שאל וויליס במהלך העבודה, לפי שני חברי צוות אשר נכחו במקום, "נתנו לו שורה, והוא לא הבין מה זה אומר. הוא היה כמו בובה". עוזרת הפקה מהסרט סיכמה: "הוא פשוט נראה כל כך אבוד, ורק אמר 'אעשה את הכי טוב שלי'. הוא תמיד ניסה לעשות זאת".
עבור הדור שלא ידע את וויליס, כאמור, מדובר בעוד אייטם. אך עבור ילידי שנות השמונים ועוד קודם לכן, החדשות בדבר פרישתו של וויליס מעולם המשחק דרמטיות יותר. עבורם, וויליס היה ונותר דמות איקונית. כשפרץ על המסך הגדול, הוא שינה את כללי המשחק של קולנוע האקשן, הכניס נימה מבורכת ונחוצה של ציניות ומודעות עצמית לארכיטיפ של כוכב הפעולה ההוליוודי, והמשיך משם לקריירה מפוארת ועמוסה בהישגים – שבמהלכה גם סייע לבמאים כמו קוונטין טרנטינו ומ. נייט שאמלאן לפרוץ בעצמם. והכל התחיל ב-1988, כשוויליס גילם שוטר בחופשה שנקלע לסיטואציה מסוכנת, ולמורת רוחו הרבה נאלץ להיות הגיבור שמציל את היום. לסרט קראו "מת לחיות", והודות לדמות הבלתי נשכחת של וויליס, הוא הפך לגיים-צ'יינג'ר של ממש.
פגיע, מתלונן ורווחי במיוחד
את הפריצה הרשמית שלו לתחום חב וויליס דווקא ליצירה שעלתה על המסך הקטן – "בלשים בלילה", שאליה הגיע אחרי מבחר של תפקידונים בסדרות אחרות ועל הבמות בברודוויי. הדרמה הקומית של רשת ABC, ששודרה בין 1985 ל-1989, עסקה בצמד חוקרים פרטיים, נהנתה מעשייה קולנועית מרשימה והדיאלוגים השנונים של יוצרה גלן גורדון קארון, ונשענה על המתח המיני הניכר בין גיבוריה, בגילומם של וויליס וסיביל שפרד. מאחורי הקלעים, כך התגלה ברבות השנים, שררה איבה ברורה בין הכוכבים, עליה העיד בספרו שחקן אחר ששיחק לצידם בסדרה, קרטיס ארמסטרונג. אולם גם היא לא הצליחה להעיב על ההצלחה הגדולה לה זכתה הסדרה בקרב קהל הצופים, שגמעו בצמא את קורותיהם של מאדי הייז ודייויד אדיסון, עד הפרק הידוע לשמצה בעונה השלישית שבו מימשו השניים את תשוקתם ההדדית – שלאחריו התרחשה צניחה חדה ברייטינג, ודעיכה זריזה שהביאה לסיומה של "בלשים בלילה" מקץ עונתה החמישית. תרמה לכך העובדה שוויליס, מי שבאמת ובתמים פרץ בסדרה והפך לפרצוף מוכר על גבי המרקע, כבר נשא את עיניו לעבר הפסגה הבאה, ובמקביל לצילומי עונתה הרביעית של הסדרה הצטלם ל"מת לחיות".
לפני "מת לחיות", כיכב וויליס בשני סרטים בלבד: "בליינד דייט", קומדיה רומנטית של הבמאי בלייק אדוארדס שיצאה שנה קודם לכן וזכתה להצלחה צנועה, ו"שקיעה", מערבון רוויזיוניסטי משונה שנכשל בקופות. שני הסרטים לא עשו הרבה מבחינת המוניטין המקצועי של וויליס, שעדיין נתפס ככוכב טלוויזיה – כשבעת ההיא הייתה הפרדה ברורה יותר בין כוכבי טלוויזיה לקולנוע, והיררכיה ברורה לא פחות. באופן טבעי, עלו חששות בשל הרעיון ללהק את וויליס ככוכב אקשן בסרט קולנוע, ועוד קודם לליהוקו הוצע התפקיד לכוכבי קולנוע מוכחים כמו האריסון פורד, סילבסטר סטאלון, ארנולד שוורצנגר, קלינט איסטווד ואחרים. אפילו לכוכבי טלוויזיה אחרים הוצע התפקיד לפני שהוצע לוויליס, ביניהם ריצ'רד דין אנדרסון ("מקגייוור") ודון ג'ונסון ("מיאמי וייס"). אולם כולם סירבו, כל אחד מסיבותיו, והתפקיד נחת בחיקו של וויליס – אשר ניצל הפסקה בצילומי "בלשים בלילה" בשל הריונה של סיביל שפרד על מנת להצטלם עבורו.
"מת לחיות" בבימויו של המקצוען ג'ון מקטירנן ("הטורף"), עלה על האקרנים ביולי 1988, והציפיות בהחלט לא היו בשמיים. בתקשורת דיווחו רבות על השכר המנופח לו זכה וויליס עבור השתתפותו בסרט, מבלי שיהיו לו את הקבלות על מנת להצדיקו, ומסע השיווק של הסרט הצניע את נוכחותו בו. "השחקן הכי לא פופולרי שקיבל חמישה מיליון דולר על מנת להופיע בסרט", הכריזו בעיתון ניוזוויק. אולם עד מהרה, ההחלטה ללהק את וויליס התגלתה כמבריקה: למרות שבאף שלב לא אכלס את המקום הראשון בטבלת שוברי הקופות של 1988 (עם תחרות עזה בדמות "מי הפליל את רוג'ר ראביט" ו"מגלה את אמריקה"), "מת לחיות" נותר ברשימת עשרת הסרטים הרווחיים ביותר במשך עשרה שבועות רצופים, וסיים עם רווחים של כ-140 מיליון דולר.
אבל ההצלחה הראשונית, שנתמכה גם בפופולריות עצומה של הסרט בספריות הווידיאו לכשיצא ב-VHS, הייתה רק הסיפתח למקום שיתפוס "מת לחיות" בפנתיאון סרטי האקשן, ובתרבות הפופ בכלל. ג'ון מקליין, השוטר הניו יורקי המחוספס שמגיע ללוס אנג'לס על מנת להתפייס עם אשתו ונקלע לאירוע של בני ערובה כשארגון גרמני רדיקלי משתלט על גורד השחקים שבו היא עובדת, היה גיבור אקשן מזן שלא נראה קודם לכן בז'אנר. מקליין, שנאלץ להתמודד עם הפושעים האכזריים בהובלת האנס גרובר (אלן ריקמן הכביר והמנוח), הוא גיבור אקשן אנושי במפגיע. מותש, פגיע ומתלונן ללא הרף, הציניות שלו היא כלי נשק נוסף בארסנל המצומצם העומד לרשותו; היא מאפשרת לו להתמודד עם הלחץ, החרדה והסכנה שמזמנת לו הסיטואציה, ובדרך, גם מתווכת בינו לבין הצופה באולם, זה שעד אז היה רגיל לגיבורי הפעולה הארכיטיפיים של האייטיז.
עד לאותה נקודה, סילבסטר סטאלון וארנולד שוורצנגר עתירי-השרירים והטסטוסטרון משלו בז'אנר, חסיני כדורים ובלתי ניתנים לעצירה – ופתאום מגיח לו אדם בממדים אנושיים ששונא את מה שקורה לו, מייבב בכאב כשהוא נאלץ ללכת יחף על שברי זכוכית, ונתלה בנחמה ובתמיכה שהוא מקבל באדיבות החבר הטלפוני שלו, השוטר אל פאואל (רג'ינלד ולג'ונסון), אשר משקיף על הנעשה מהניידת שלו למרגלות הבניין. איך אפשר שלא לאהוב אותו?
לפני הבימוי המהוקצע של מקטירנן והתסריט הקולח של ג'ב סטיוארט וסטיבן אי. דה סוזה, להצלחה הגדולה של "מת לחיות" – ולמעמדו האיקוני והשפעתו העצומה על סרטי הז'אנר שנוצרו אחריו – אחראי ברוס וויליס. במהלך השנים הבאות, ובהתאם להצלחה הגדולה הראשונה שלו, בחירות התפקידים שלו שמרו נאמנות לקולנוע הז'אנרי – אולם במהלך הדרך, היו גם מספר בחירות אמיצות שהתגלו כרבות השראה.
אחרי "מת לחיות" תרם וויליס את קולו לקומדיה "תראו מי שמדבר" (1989), שזכתה גם היא להצלחה עצומה. שנה לאחר מכן עשה זאת שוב בהמשכון "תראו מי שמדבר 2" וכיכב ב"מת לחיות 2" שכמובן שבר קופות, ואז נחל נפילה קשה עם הכישלון המהדהד "מדורת ההבלים" – עיבוד נוראי לרומן החשוב של טום וולף, בבימויו של בראיין דה פאלמה. שנה לאחר מכן, ב-1991, עלה על האקרנים סרט שהיה הבייבי של וויליס, אשר הגה אותו: "הדסון הוק".
באותו שלב של הקריירה שלו, עם מעמד איתן ככוכב הוליוודי מן המניין, התאפשר לוויליס להרים פרויקט שכזה – Vanity Project, כך הוא מכונה בהוליווד, "פרויקט יוהרה" שמאפשר לכוכב מסדר הגודל של וויליס לעשות ככל העולה ברוחו, עם תקציב גדול (דאז) של 65 מיליון דולר, וכל הציפיות הנלוות. אולם הסרט, שאיכשהו הצליח להחזיר את ההשקעה בו גם אם בהחלט לא שבר קופות, זכה לביקורות קוטלות מכל עבר ואיים משמעותית על המשך הקריירה של וויליס.
"אסון מוחלט", כינה אותו מבקר הקולנוע המשפיע רוג'ר איברט. "אתה רוצה לזרוק דברים על השחקנים כדי לגרום להם להפסיק", כתב פיט טראוורס, מבקר הקולנוע של רולינג סטון. אולם עוד בזמן אמת, ולמרות האש שספג, היו מי שהעריכו את קומדיית הפשע הסקרובולית הפרועה ורבת-הדמיון הזו, שעוקבת אחר הסתבכותו של גנב ופורץ כספות נודע (וויליס) אשר נאלץ בניגוד לרצונו לתכנן ולבצע ברומא שוד של מתקן אגדי אותו תכנן ובנה לאונרדו דה ווינצ'י. והאוהדים המוקדמים הללו צדקו: מדובר בסרט נפלא, שובב, אבסורדי ואנרכיסטי, שעדיין לא זכה במלואו למעמד הקאלט שהוא מצדיק.
אחרי המכה שספג עם "הדסון הוק", ראה וויליס הצלחות סבירות כמו קומדיית האקשן הנהדרת "בכוננות מתמדת", כמו גם כישלונות גדולים דוגמת דרמת הגנגסטרים "בילי באת'גייט". הסטטוס ההוליוודי שלו היה רעוע, אך ב-1994 הגיעה נקודת תפנית נוספת בדמות "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו – אולי הסרט החשוב ביותר של שנות ה-90, ויצירה קולנועית אלמותית שהשפעתה מהדהדת עד היום. שלוש שנים קודם לכן שחרר טרנטינו את סרט הבכורה שלו "כלבי אשמורת", שהתקבל מצוין והפך אותו לשם חם בהוליווד. אולם טרנטינו, ואולפני מיראמקס שמאחוריו, התקשו לגייס את המימון ל"ספרות זולה", עד שוויליס – כוכב גדול למרות כישלונותיו האחרונים, בעיקר בשוק הבינלאומי - ניאות להשתתף בו. אלמלא הצטרפותו (לתפקיד שבמקור נכתב עבור מאט דילון, שסירב לטרנטינו), ייתכן והסרט מעולם לא היה קורם עור וגידים. כפי שסיפר טרנטינו בריאיון ל"ואניטי פייר", מיראמקס הצליחו למכור את הזכויות הבינלאומיות להפצת הסרט ב-11 מיליון דולר רק בשל עובדת השתתפותו של וויליס בו, כך שהסרט הרוויח 2.5 מיליון דולר עוד לפני שצולם פריים אחד.
עם ההישג הזה באמתחתו ומעמד הוליוודי מחודש ואיתן, המשיך וויליס להמר ולגוון את תפקידי האקשן שהוצעו לו במהלך שנות ה-90 עם תפקידים בסרטים מורכבים ומאתגרים יותר. לצד החזרה המתבקשת לנעלי ג'ון מקליין ב"מת לחיות 3" או תפקידים בסרטי אקשן נשכחים כמו "קוד פרוץ" ו"התן", למשל, בחר וויליס גם לעבוד עם הבמאי האקסצנטרי טרי גיליאם ב"12 קופים" (שזכה להצלחה קופתית נאה מאוד), תפקיד עבורו זכה בשבחים. וההרפתקנות היחסית שלו התבטאה גם במובנים אחרים: במקביל לתפקיד בבלוקבאסטר אמריקני מובהק ועתיר סיכויי הצלחה כמו "ארמגדון", בחר וויליס לשתף פעולה עם הבמאי הצרפתי לוק בסון ב"האלמנט החמישי", בלוקבאסטר אירופי שבהחלט עלול היה להתרסק ולהזיק לקריירה שלו. וכנראה שהניסיון הטוב עם טרנטינו ב"ספרות זולה" עשה את שלו, כי לקראת שלהי העשור, וויליס בחר להעניק את הסטאר-פאוור שלו לעוד במאי צעיר שטרם הוכיח את עצמו: מ. נייט שאמאלן, בהחלטה שעוד תתגלה כאחת הטובות ביותר שעשה בקריירה.
עם תקציב של 40 מיליון דולר, "החוש השישי" יצא ב-1999 והפך לסנסציה קופתית עולמית. וויליס, ששוב ניאות להשתתף בסרטו השני של במאי אנונימי למדי, יצא ממנו מנצח עם שבחים על הופעתו המאופקת והשקטה, שכר של 14 מיליון דולר ואחוזים מהרווחים שלפי ההערכות, הסתכמו ביותר מ-100 מיליון דולר. אלא ש"החוש השישי" לא היווה עבורו טבילה מחודשת בז'אנר האקשן, ואת השנים הבאות בילה וויליס כשהוא נע בין קומדיות כמו "ללכת על הכל", לכישלונות שבהם שוב ניסה את כוחו ככוכב פעולה, כמו "המלחמה של הארט" ו"דמעות של השמש".
בין לבין היה התפקיד בסרט "עיר החטאים" של רוברט רודריגז, שזכה להצלחה, ועוד המשכון ל"מת לחיות", אבל לקראת סוף העשור הראשון של המילניום החדש כבר היה ברור שהקריירה של וויליס בדעיכה. אולי בשל כך, את העשור השני של שנות ה-2000 פתח עם תפקידים בצמד סרטים – דרמת הפעולה הקומית Red אשר עקב אחר חבורה של סוכנים חשאיים מזדקנים בהובלתו של וויליס, והופעת אורח ב"בלתי נשכחים" של סטאלון לצד שלל כוכבי אקשן מקשישים אחרים - אשר כמו הכריזו: "אני מזדקן, אבל זה בסדר, אני יכול להתאים את עצמי ועדיין בעניינים". אבל שנה לאחר מכן, ב-2011, הופיע וויליס בצמד מותחני פעולה בשם "מלכודת" ו"מלכוד 44", שפסחו על בתי הקולנוע, יצאו ישירות ב-DVD ובישרו על עתידו של מי שפעם נהג לפוצץ את הקופות.
במהלך השנים הבאות, יקפוץ וויליס בין שלל סרטים נשכחים שיצאו ישירות לשוק הביתי, כשבין לבין יפציע גם בפרויקטים איכותיים יותר כמו "ממלכת אור הירח" של ווס אנדרסון ו"לופר" של ראיין ג'ונסון. אבל הכמות הכמעט בלתי נתפסת של זבלוני מתח ואקשן שבהם כיכב בעשור האחרון – 33 מהם, כששישה עתידים לצאת במהלך השנה-שנתיים הקרובות – מעיבים גם על ההישגים המעטים של התקופה, ולפחות כרגע, מהווים סוף מעט עגום לקריירה המפוארת של וויליס. אולם אלו יישכחו עם הזמן, והיצירות האיקוניות הן שיישארו ויהוו מונומנטים לפועלו של וויליס - מאסטרפיסים כמו "ספרות זולה", יצירות ז'אנריות חשובות כמו "מת לחיות" ופנינים שעוד ממתינות לאהבה שמגיעה להן, כמו "הדסון הוק". לא מגיע לו פחות מזה.
