ריאיון עיתונאי דומה קצת לריקוד טנגו, צריך שניים בשבילו. כדי שהוא יהיה מוצלח ומעניין, לא מספיק שבחדר ישבו מראיין ומרואיין, וגם מכשיר הקלטה או מצלמה. חייבת להתפתח שיחת עומק, וצריכות להישאל שאלות - גם אם הן לא תמיד נוחות לאחד מהצדדים. ענת גורן יודעת לשאול ולדרוש תשובות, והיא עשתה זאת בעשרות כתבות טלוויזיה ובסדרה "דיין: המשפחה הראשונה". אלא שלפרק פוליטיקאים לגורמים זה קל ואפילו מתבקש. לדבר עם מוזיקאי – ועוד עם אייקון כמו שלום חנוך - זו כנראה משימה הרבה יותר מאתגרת ומורכבת.
שלום חנוך דוקו יס טריילר
(באדיבות yes דוקו)
ב"שלום", הסדרה החדשה של גורן, שעלתה אתמול (ה') לשידור ביס דוקו, היא מנסה לאורך שלושה פרקים להבין מיהו האדם שמאחורי המותג והדימוי. כל מי שראיין פעם את חנוך (לרבות החתום מעלה) יודע שיש פציינטים נוחים ומתמסרים ממנו. האיש מלא כריזמה והומור (הוא מעיד על עצמו שהוא תמיד "מאיר פנים"), שיכבשו את אלו שיתיישבו לצפות בשלוש השעות הארוכות שמרכיבות את הסדרה. הוא גם אדם חכם, מרוחק, מהורהר וכמעט פילוסופי, שתמיד מעניין לשמוע, גם אם לא תמיד מסכימים עם רוח דבריו או מבינים עד הסוף את כוונת המשורר. שני הצדדים האלו של חנוך בהחלט נמצאים ב"שלום".
הדמות שעולה מ"שלום" היא מורכבת, ומסקרנת. לאורך השיחות הארוכות שלה עם חנוך, גורן הצליחה להסיר כמה שכבות הגנה ממנו. קל זה כנראה לא היה. אבל הוא מדבר, ובהרחבה, ובגילוי לב. על עצמו, על המשפחה (שבהחלט נוכחת בסדרה), על כסף, על פוליטיקה, על הגיל, על הבריאות, על החברים הטובים שהלכו (אריק איינשטיין ומאיר אריאל) ועל המורשת שישאיר אחריו. וגם על יחסיו המורכבים עם הקהל – שממשיך להגיע להופעות, אבל בעיקר כדי לשמוע את החומרים הישנים שהוקלטו בימי תמוז, באלבום "אדם בתוך עצמו" ולאורך שנות ה-80 שבמהלכן הפך ל"מלך הרוק הישראלי". באחד הרגעים היפים בסדרה גורן שואלת את חנוך מה יחסו לתואר המשולש הזה. על המילה הראשונה והשלישית שמרכיבות אותו הוא דווקא עונה, אך די בקצרה. על זו שביניהם – "רוק" – הוא לא משיב, וגורן גם לא שואלת למה.
בעוד שחנוך האדם נוכח בסדרה, המוזיקה שלו כמעט נעדרת ממנה. חנוך פותח בפני גורן והצופים את ביתו היפה בשכונת נווה צדק בתל אביב, וכאמור גם את ליבו. גם אישתו לימור ובתו הצעירה רומי מקבלות מקום נאה לדבר על ראש המשפחה. בהמשך הוא מבקר את חברי הכיתה שלו מקיבוץ משמרות, ונפגש עם שלל מוזיקאים צעירים ממנו שהוא מארח בהופעותיו או מגיע להופעות המחווה שאלו מרימים לכבודו. חנוך ידוע כאחד שלא בדיוק שש לנבור במיתולוגיה שלו וכמי שמעדיף לעסוק בכאן ובעכשיו. בניגוד לסוגיות אחרות עליהן גורן שבה ומתעקשת, כשזה מגיע ליצירה של האיש – לא רק שגורן לא מקשה עליו יותר מדי, נדמה שהיא אפילו לא מתעניינת בה, וגם היא שבויה בדימוי של "שלום חנוך" ומבקשת שלא לסדוק אותו. קצת כמו לראיין נגר-אומן ולא לשאול אותו אף שאלה על סוגי העץ שהוא בוחר או על כלי העבודה שלו. חבל.
30 שנה חלפו מאז שחנוך הוציא את אלבום האולפן האחרון שלו שגם הצליח במכירות – "בגלגול הזה". אחריו הגיעו עוד שבעה – טובים יותר ופחות. בסדרה אין להם כמעט זכר. פה ושם משולבות סצנות המראות את חנוך עובד באולפן הביתי שבעליית הגג או בסלון עם התקרה הגבוהה, על האחרון והנהדר שהוא הוציא לפני כחצי שנה, "הרצל לילנבלום". את משה לוי ואלי מגן, שותפיו של חנוך לאלבום הזה, שהוא גם אחד מהפרקים המרשימים והחשובים בגוף העבודות המאוד ארוך שלו, גורן לא שואלת אף שאלה. במקרה של לוי, שנמצא איתו באולפן ועל הבמה כבר ארבעים שנה, ובטח היה יכול לתרום לסרט איזו תובנה או שתיים – כבר מדובר בשילוב מרתיח בין החמצה לפספוס.
במקום לדבר קצת עם לוי על מוזיקה, המצלמה של גורן בוחרת להתמקד בחבורת מוזיקאים, שרובם מתפרנסים כיום בשיפוט בתוכניות ריאליטי (מוצר שיש להניח שחנוך בז לו), וממשיכים לעלות לרגל לביתו של אורקל המוזיקה המקומי, שמתגלה כאחד שלא כל כך אוהב לצאת ממנו, עוד לפני סגרי הקורונה (שגם היא נוכחת בסדרה). אחד מהם, אביב גפן, שואל את חנוך למה הוא לא מגיע יותר להפגנות וחומד בחן את הפנדר טלקסטר האדומה שמלווה את אייקון הרוק הישראלי עוד מימי "חתונה לבנה" ומבקש שהיא תירשם על שמו בצוואה. השנייה, קרן פלס, עסוקה בעיקר בלדבר על עצמה. כשאתה מביט בהם ובזמן המסך היקר שניתן להם – על חשבונם של אחרים, ובכלל - וחושב לאילו הישגים אמנותיים חנוך הגיע בגילם, ובעיקר על היושרה והאומץ שהוא הציג כאמן למול הצורך המתמיד שלהם בתשומת לב, הפער בין דור היוצרים שהולך ומתרחק מאיתנו לאלו שיישארו איתנו גם בשנים הבאות לא רק מהדהד, הוא כבר קצת מדאיג. גם במקרה הזה גורן לא פוצה פה.
"רק בן אדם, לא יותר לא פחות / רק בן אדם בלי שום הנחות" שר פעם חנוך על עצמו. לאורך "שלום" הוא בהחלט מתגלה כזה. בין אם הוא עוסק בניסיון לברר את מקור הנזילה מהגג שהרטיבה את המרפסת, מסתבך עם הטלפון הנייד ובטח כשהוא דן במצבו הבריאותי, ובזמן שעוד נשאר לו. באחד מהרגעים היותר יפים בסדרה, הצוות של חנוך מתכנס בביתו של המוזיקאי כדי לתכנן את לוח ההופעות הקרוב ולנסות לקדם את מסע יחסי הציבור לאלבום המתקרב "הרצל לילנבלום". כשהיחצנית שלו מגלה שהאיש שכתב בין היתר את "מחכים למשיח" ו"הדרכים הידועות" יושב מולה (ומול המצלמה) בכפכפי קרוקס, היא קצת נחרדת. חנוך ממהר להחליף נעליים, וגם את זה הוא מצליח לעשות בחן. את הרעיון האופנתי הבא שהצוות מציע לו הוא מבטל מיד, והם כבר לא מתעקשים יותר מדי.
"שלום" היא מתנה יפה לאוהביו של חנוך האיש. אבל היא גם החמצה לאלו מהם שחשבו לגלות דרכה עוד טפח על המניעים האמנותיים ומקורות ההשראה שלו, או לפחות את דעתו על המוזיקה שנוצרת היום בארץ. אם יש דבר אחד ש-Get Back של הביטלס הוכיחה זה שיש מספיק אנשים המוכנים לגמוע בשקיקה גם תשע שעות שבהן רואים על המסך את האבות המוזיקליים שלהם עובדים על שירים באולפן. גם בארץ נעשו עד היום כמה וכמה סדרות תיעודיות על מוזיקאים מקומיים שיוצריהם הצליחו לתווך לקהל הרחב את הסיפורים שמאחורי השירים והאלבומים. "שלום" היא לא אחת מהן.
"שלום", יותר משהיא סדרה תעודה מעניינת על המוזיקאי החשוב ביותר שפעל (ופועל) פה, היא למעשה כתבת מגזין טלוויזיונית ארוכה שהייתה זקוקה ליד עורך שגם אכפת לו קצת ממוזיקה, ולא רק ממצעד סלבריטאים שבמקרה גם כותבים מדי פעם איזה שיר, או ממינון צילומי התקריב של היוצרת שלה. אחד מכללי האצבע שכל אדם שהתיישב לכתוב ביוגרפיה צריך לזכור עוד לפני שכתב משפט אחד בספר, הוא שלא להתאהב בגיבור שלו. ההמלצה הזו תקפה גם לסדרה דוקומנטרית על מוזיקאי אגדי כחנוך. זה יכול להיות נחמד שהיוצרת קוראת לדמות שעליה היא יצאה לעשות סדרה דוקומנטרית בכינויי חיבה, אך היא לא הופכת את המוצר הסופי לעיתונות טובה ומסקרנת, אלא למין פרק ארוך בסדרה "מחוברים".
