כשסרטים בתקציב של 300 מיליון דולר פלוס כמו "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" או "הפלאש" קורסים בקופות, צמצום וחסכנות עשויים להתגלות כישועה של תעשיית הקולנוע המקרטעת. בתקציבים נמוכים-בינוניים, בהם הסיכון הכלכלי הוא פחות, יש יותר מקום להעזה בתוכן, ולחריגה מהמראה המלוטש-סינתטי משמים של הפקות שכמעט כל הנראה בהן נוצר על מסך מחשב.
"היוצר" - טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
הבמאי הבריטי גארת' אדוארדס סיים את לימודי הקולנוע שלו, אי שם באמצע שנות ה-90, והחל להתפרנס ביצירת אפקטים מיוחדים עבור פרויקטים של ה-BBC. הוא עבד לבד מהבית והשתמש בתוכנות פרוצות, וכך היה מסוגל להציע מחיר נמוך בעשרות אחוזים מבעלי מקצוע אחרים. את חסכנות הגרילה הזו הוא הביא לסרטו הראשון כבמאי. ב"מפלצות" (2010) הוא ביצע כמעט כל תפקיד, הן בזמן הצילומים והן בשלב הפוסט-פרודקשן, והצליח להעמיד סרט מפלצות מרשים מבחינה ויזואלית בתקציב הלא יאומן של חצי מיליון דולר.
השבחים שניתנו לסרט הובילו לקריירה הוליוודית שבה ביים שני סרטים בתקציבי ענק - "גודזילה" (2014) והספין-אוף "רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" (2016). שניהם הניבו רווחים נאים אך אדוארדס הבין שאם ימשיך לעבוד בזיכיונות הפנטזיה הגדולים, הוא יהיה מוגבל יצירתית ומוכפף לצורות עבודה מסורבלות ובזבזניות. הוא החליט לנסות למצוא נקודת איזון תקציבית-יצירתית אחרת, כזו שתאפשר לו לספר סיפור מקורי ורחב היקף בז'אנר המד"ב.
"היוצר" (The Creator) הופק בתקציב של 80 מיליון דולר, סכום זערורי בהתחשב בניסיונו ליצור עולם אלטרנטיבי שלם, עם טכנולוגיות עתידניות שפועלות בתוך אותו עולם ייחודי, לבסס עלילה "מקורית" עם נפח אפי, ולהשתמש באפקטים ויזואליים המבוצעים בדרגת ההקפדה לה מצפים הצופים מהפקות שעולות פי 2 ו-3 מהסרט.
הצלמים גרייג פרייז'ר ("חולית") והישראלי אורן סופר, השתמשו במצלמה שעולה פחות מ-4000 דולר, והסתפקו בתאורה טבעית בצילומי לוקיישן (בתאילנד, קמבודיה, נפאל ויפן) במקום בסטים שנבנו במיוחד או שנוצרו באופן וירטואלי. כמו כן אדוארדס לא נרתע משימוש בשימוש באפקטים פרקטיים כתחליף לעבודת CGI יקרה בטכניקות של לכידת תנועה. התוצאות בהחלט מרשימות ונושאות מידה של ממשות פיזית שחסרה בלא מעט סרטים עכשוויים. כל זה בהחלט ראוי לשבח, אך נשאלה השאלה האם ל"היוצר" יש מורכבות דרמטית ורעיונית?
כאן, למרבה הצער, התוצאות פחות מוצלחות ואפילו מאכזבות. הבעיות נמצאות בתסריט של אדוארדס וכריס וויץ, שהופך את הסרט הלא קצר (133 דק') למדשדש מבחינה דרמטית, ולוקה בהגיונו בדרך שצרימתה מורגשת לאור הרצינות שבה נבנה העולם המוצג. במקום שהסרט יחקור בדרך מקורית את הסיטואציה הטכנולוגית הייחודית שבבסיסו, הוא מתמקד באלמנטים עלילתיים ורגשיים שנעשה בהם כבר שימוש רב בז'אנר הפנטזיה בצורותיו השונות.
"היוצר" נפתח ביומן חדשות קולנועי בסגנון שנות ה-50 של המאה הקודמת ובו מוצגת ההיסטוריה של התפתחות הרובוטיקה וה-AI (בינה מלאכותית). פתיחה שיש בה השתעשעות סגנונית (בגלל החיבור בין רטרו סגנוני לטכנולוגיה עתידנית), ואלמנט של הומור מודע לעצמו שיעדר משאר הסרט. רובוטים הנשלטים ע"י AI החלו לבצע מטלות אנושיות וחלק מהם הם קיבל תווי פנים אנושיים רבי-הבעה (גם אם חלקו האחורי של ראשם נותר מתכתי ומכיל פתח עגול המבהיר מיד כי מדובר ברובוטים).
ב- 2055 ההרמוניה הטכנולוגית הגיעה לסיומה כשפצצה גרעינית פוצצה בלב לוס אנג'לס וקטלה מיליון בני אדם. ה-AI הואשמה בכך, והחלה מלחמה למיגורה. עשר שנים מאוחר יותר זו מלחמה בין ארה"ב במערב, ו"אסיה החדשה", איחוד עתידני של כמה ממדינות מזרח אסיה, שבה דוגלים ביחס של שותפות הרמונית עם הטכנולוגיה.
האמריקנים, לעומת זאת, פיתחו את ה"נומאד" - מערכת נשק מעופפת ואדירת-ממדים, המבצעת תקיפות של האיחוד האסייתי (בעיקר באזורי הטבע שלו) כחלק ממלחמתה בטכנולוגיה. חיילים אמריקנים פושטים על החופים, נעים באזורים עם הצמחייה הסבוכה, ומפציצים באמצעות טכנולוגיית-על לוחמים עם ציוד פשוט ועיניים מלוכסנות. בקיצור, "היוצר" נושא הדים מובהקים לדימויי מלחמת ווייטנאם, ועמדה ברורה לאופן בו האמריקנים, וגישתם למיגור ה-AI, אינם בצד הצודק לדידם של אדוארדס ו-וויץ.
גיבור הסרט הוא ג'ושוע (ג'ון דייויד וושינגטון), שלאחר תחילת המלחמה הסתנן לאסיה החדשה, ותחת סיפור כיסוי של מי שמאס במולדתו, יצר קשר עם מאיה (ג'מה צ'אן), בכירה במעמד לא לגמרי מוגדר ב"ווייטקונג" של ה-AI. בפועל הוא נותר חייל בצבא האמריקני שאמור לחשוף את נקודות התורפה של המערכת לקראת פשיטת החיילים. אבל ג'ושוע התאהב במאיה, והיא בהיריון. בתחילת הסרט כוחות אמריקניים פושטים ללא תיאום איתו על המקום שבו בני הזוג ושבט הלוחמים האנושיים והרובוטיים המלווים אותם נמצאים. נראה שמאיה מתה במתקפה זו. חמש שנים אחר כך, בזמן ההווה של הסרט, ג'ושוע הוא אדם בודד ומריר לאחר שחזר לארה"ב, עובד בעבודה עלובה וממשיך לכעוס על מה שאיבד. מבחינתו המין האנושי יכול להיכחד. חרף עמדתו המוצהרת הכוחות האמריקנים מנסים לגייס אותו למשימה הרת-גורל.
ה-AI פיתח נשק אולטימטיבי וג'ושוע הוא האדם היחיד שיכול להוביל את הכוחות לגילויו. המניע שלו להיות שם ינבע מהחשד שמאיה עדיין בחיים. הוא יגלה שנשק ה-AI הוא רובוטית (מדליין יונה ווילס) שנראית כמו ילדה ומתנהגת כמו ילדה, והוא ייתן לה את השם אלפי. ג'ושוע, שמגלה פרטים שמשכנעים אותו שמאיה עוד בחיים, לוקח איתו את הילדה-נשק, ומנסה למצוא את האישה האבודה לפני שה"נומאד" ישמיד את האזור בו הם נמצאים. ישנה גם קולונל האוול (אליסון ג'אני) שמובילה את כוח המשימה האמריקאי, ונחושה בדעתה לחסל את הנשק בצורת ילדה.
אלפי תמימה, וג'ושוע הוא גבר שאיבד לא מעט, אבל הילדה נכנסת מהר מאוד לליבו. הסיבה שבגללה אלפי כה מפחידה את האמריקנים מתבררת ביכולת המתפתחת אצלה להשתלט על טכנולוגיה בלא מגע ישיר איתה. כוח שנותן לה מעמד של ישות דתית מסוג חדש, מי שעשויה לבשר על שחר חדש ביחסי בני האדם והטכנולוגיה.
"היוצר" מזכיר סרטים רבים: סרטי מסע שבהם מתפתחת אינטראקציית מבוגר לוחם-ילד ("ירח של נייר"), במיוחד כשזה קורה על רקע מרחב המחייב לחימה מתמדת (למשל, העיבוד ממנגה לסדרת סרטי Lone Wolf and Cub). מערכת היחסים בין המבוגר ו"הילד הקסום" ("המנדלוריאן" ובייבי יודה), האנושיות של הילד "הלא אנושי" ("AI: אינטליגנציה מלאכותית" של ספילברג שלפני 22 עשה את זה הרבה יותר טוב, מורכב ומעניין), ההפיכה של הפרספקטיבה האמריקנית לאובייקט להוקעה ושל "האחרים" כמגלמים רוחניות שאבדה לאדם (הרפליקנטים ב"בלייד ראנר", בני הנאבי ב"אווטאר"), ואפילו היכולת להביא את הצופים להכרה בהיות האחרות "הלא אנושית" הצד הנעלה יותר במאבק מול חוסר האנושיות של בני האדם (טרילוגיית "כוכב הקופים"). "היוצר" מעניין בהיותו צומת של טקסטים רבים, אבל לכשעצמו לא נראה שהוא מביא דבר חדש ומשמעותי לשולחן.
המהלך העלילתי של רוב הסרט הוא של הימלטות והישרדות, ומערכת יחסים המתפתחת בין שתי הדמויות הראשיות ושנותרת, לטעמי, מוגבלת למדי. עם תסריט טוב יותר, שמבין איך לנסח עמדה מקורית על עתידם של היחסים בין בני האדם וטכנולוגיה, זו הייתה יכולה להיות עבודה משמעותית בז'אנר.
