בטרגדיה היוונית הקלאסית, "מדיאה" מאת אוריפידס, רוצחת האישה-מכשפה הקנאית שבכותרת את ילדיה שלה ושל יאסון, לאחר שזה עוזב אותה לטובת אישה אחרת. בסרטה היפה-מאוד של הבמאית אליס דיופ, "סנט עומר" (שיבוש עברי בעל קונוטציות אסלאמיות של העיר Saint Omer הנקראת על שמו של הקדוש הנוצרי סן אודומר), רוצחת בת מהגרים מסנגל את בתה התינוקת שילדה לגבר לבן, מבוגר ממנה בשנים רבות – ועומדת למשפט שבו נטען, בין היתר, כי נפלה קורבן לכישוף. מי שהקונוטציות המיתולוגיות לא יהיו ברורות לו דיין – הסרט כולל גם סצנה ארוכה הלקוחה מהעיבוד הנפלא של פייר פאולו פזוליני מ-1969 שבו גילמה זמרת האופרה מריה קאלאס את דמותה של מדיאה.
"סנט עומר" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
למרבה המזל, רגעים דידקטיים כמו זה אינם רבים בסרט, שמתרחש ברובו באולם בית המשפט שבו עומדת אותה אישה סנגלית, לורנס (גוסלג'י מלאנדה) לדין – קצת בדומה לסרטם של רונית ושלומי אלקבץ, "גט, המשפט של ויויאן אמסלם". באקט תובעני ואפקטיבי מבחינה אמנותית, סצנות רבות מתנהלות כאשר המצלמה משתהה על פניה של לורנס המקשיבה לשאלותיה של השופטת-חוקרת (ולרי דרוויל), שהנימה נטולת הרגש בה הן נשאלות אינה מסתירה מידה מסוימת של אמפטיה שהיא חשה כלפי האם הרוצחת. יתר על כן: לורנס כמו מסרבת במבטה הנחוש, בעמידה היציבה שלה, ובעיקר בתשובותיה, לדימוי הקולוניאליסטי-שיפוטי של אישה אפריקנית. היא רהוטה, מנומקת עד כמה שהדבר אפשרי בסיטואציה הנוראה, ומפתיעה את בית המשפט הלבן שכולו נשים, למעט התובע, בהיותה אישה משכילה ודוקטורנטית לפילוסופיה (המנחה שלה לדוקטורט אף מציינת במידה לא מבוטלת של התנשאות כי התקשתה להבין מדוע מלכתחילה בחרה בוויטגנשטיין ולא בפילוסופיה שמדברת "עליה").
לביקורות סרטים נוספות:
"סנט עומר" מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בשנת 2016, כאשר אישה סנגלית בשם פאביין קאבו הטביעה את בתה התינוקת. דיופ נחשפה לסיפור דרך העיתונות, וחשה צורך עז להיות נוכחת במשפטה שהעלה סוגיות הנוגעות לאימהוּת, גזע, מעמד ונשיות. דיופ, דוקומנטריסטית מוערכת שזהו סרטה העלילתי הראשון, ממקמת את עצמה בתוכו דרך דמותה של סופרת ממוצא סנגלי, ראמה (קאיג'ה קגאמה), שנמצאת בתחילת הריונה לגבר לבן – ממש כמו האישה שניצבת על דוכן הנאשמים, וגם כמו דיופ עצמה בעת שנכחה בדיונים.
הסופרת והמסאית הצרפתייה, מרגריט דיראס, משמשת השראה לסרט הזה, ושוב, בסיטואציה דידקטית למדיי. זה קורה כאשר ראמה, בפרולוג של הסרט, מרצה בפני תלמידיה באוניברסיטה על דיראס, כשברקע קטעי ארכיון משחרור צרפת המראים נשים צרפתיות ששיערן גולח משום ששיתפו פעולה עם הנאצים. הייצוג הזה של קורבנוּת נשית, המבט בהן שמשלב תיעוד והאשמה, והרצאתה של ראמה המצטטת מ"הירושימה אהובתי", סרטו של אלן רנה מ-1959 לפי תסריט מאת דיראס, המתרחש בעיר היפנית למעלה מעשור אחרי הפצצתה – הופכים את "סנט עומר" לסרט-מסה על משמעות החסד, הזהות הפוסט-קולוניאלית, והחיבור ההיברידי בין אימהוּת ומפלצתיות שכאן נעשה בו שימוש פוליטי-מיתי מעניין. במילים אחרות, "סנט עומר" הוא סרט שבו התיאורטי בא קצת על חשבון הרגש, בעיקר בסצנה לקראת סופו שבה נושאת עורך הדין מטעם ההגנה את נאום הסיכום שלה המופנה לגמרי אלינו, הצופות והצופים, ובה היא משווה בין הזהות האימהית והכימרה, אותה מפלצת היברידית מהמיתולוגיה היוונית.
הסצנות בבית המשפט מאלצות אותנו להביט בפניה של לורנס. כאשר היא עונה לשאלות המופנות אליה מטעם השופטת אין כמעט reaction-shots, כלומר קאטים לתגובות השומעים. כך נהפכות פני האישה לטקסט – אנו קוראים אל תוכן ביטויים של קורבנות והתרסה, אימהות ומפלצתיות, רחמים והאשמה. כך זה גם עם עדותו של הגבר הלבן המבוגר שלו הרתה (קסבייה מאלי), שניצב על דוכן העדים ומביא את גרסתו. "סנט עומר" הוא סרט חוצה גבולות, מתעלה מעבר לסטריאוטיפים הגזעיים, המגדריים והתרבותיים, ותובע מאיתנו להיות מעורבים בו - לא כצופים מן הצד אלא יותר כחבר מושבעים. יש משהו בסגנונו, בעיקר בסצנות המשפט הארכניות, שמזכיר את הרקע התיעודי שממנו באה דיופ. ההתבוננות הממושכת של המצלמה בנאשמת ובעדים, אך גם תגובותיה המרומזות של ראמה השותקת רוב הזמן, שנדמה כאילו הן מייצגות את המעורבות ההולכת ומתעצמת של המתעדת-צופה באירוע שהיא עדה לו.
בסצנות שמחוץ לבית המשפט, ראמה יוצרת קשר עם אמה של לורנס (סלימטה קאמאטה), והדינמיקה ביניהן היא כמעט כשל יחסי אם-בת. האם, למשל, מבחינה מיד בהריונה של ראמה, על-אף שזה כמעט ולא מורגש. המשפט גם מעורר את זיכרונותיה של ראמה כילדה, ומשהו שאפשר להגדיר אותו כסתירה או אי-נוחות שהיא חשה מעצם היותה אקדמאית שחורה שמלמדת את מרגריט דיראס, אבל לא את ההיסטוריה שלה עצמה. היא מגיעה אל המשפט כמי שהיא בה בעת "מבפנים", כלומר אישה סנגלית, בת מהגרים, ו"מבחוץ".
"סנט עומר" אינו סרט משפט מהסוג המוכר שבו אשמתה או חפותה של הנאשמת מתבררים, והמהלך המשפטי מגיע למיצוי. הוא בעיקר מותיר אותנו מנחשים, מתבוננים בפניה החתומים של לורנס. אין בו קתרזיס במובן המקובל, והפשע הנורא שביצעה לורנס אינו זוכה להבנה או הקלה. האם היא קורבן או מדיאה? האם מדיאה היא קורבן או אם-מפלצת? סרטה של דיופ מסרב להיסגר, ודמותה של לורנס מלווה אותנו הרבה אחרי שיצאנו מאולם הקולנוע.
