בשיתוף יד ושם
"גדול ממני" - צפו בכתבה
צילום : ירון שרון | עריכה: גיא פוקס
אירועי 7 באוקטובר פגשו את שי אזולאי, צייר ישראלי-חרדי בעל שם עולמי, בתחילת הדרך של תהליך יצירה ייחודי ביד ושם. אך האירועים הטראגיים והכואבים שעברו על החברה הישראלית הקנו לעבודותיו משמעות עכשווית. "בבת אחת נפגשו הווה ועבר. הכול התחשמל, התחבר ביחד, כאילו החוטים התחברו. הרגשתי כאילו אנחנו בשואה למשך שבריר שנייה" מתאר אזולאי.
"הציור, 'גדול ממני', היה הציור הראשון שאיתו התחלתי. היה ברור לי שאני חייב לצייר אותו בידיים. היה משהו עם התחושה הפיזית שהייתה צריכה להיות פה. היד שנוגעת בבד, כאילו אני נלחם" – עם הציור העוצמתי הזה נפתחת תערוכת הציורים החדשה ויוצאת הדופן של האמן שי אזולאי במוזיאון לאומנות השואה ביד ושם. האמן פורץ הדרך, הוא הראשון שנוטל חלק בפרויקט "רזידנסי" (שהות אמן). צפו בווידיאו ובכמה מהציורים המטלטלים בראש הכתבה.
כחלק מהמיזם, הגיע אזולאי אל מאחורי הקלעים של יד ושם, שם פגש את האוספים המיוחדים השמורים במקום., נפגש עם מומחים וחקר את הנושא המורכב של זיכרון השואה. אזולאי מילא את המאגר הוויזואלי שלו וצלל לתוך מסע בעולמו האישי בעקבות זיכרון השואה, שייכות וזהות יהודית והחיבור לאירועים הנוכחיים שפתחו את הפצע הטראומתי הלאומי.
אזולאי בחר לתת לתערוכה את השם "גדול ממני", כהשתקפות התחושות שליווי אותו בתהליך היצירה. אירועי השבעה באוקטובר פגשו את אזולאי בתחילת התהליך והדהודם שקוע בציוריו. כך, נוספה משמעות עכשווית ועוצמתית ליצירות. "אני חושב שלא הייתה לי 'לידה' כזאת בחיים, היצירות נוצרו תוך חודש וחצי. הכל היה כל כך אינטנסיבי, מרתק וסוחף. המלחמה שיתקה אותי, והעבודה על התערוכה החזירה אותי לחיים" מספר אזולאי.
גדול ממני
יומיים לאחר פרוץ המלחמה, כשניגש למלאכה תחושתו הייתה "כמו של כולם", כדבריו: "בלי ידיים, אנוס, פגוע, ירו בי, פרצו אליי הביתה, מדמם, בוכה בסטודיו. מה שקרה פה פתח את הפצע ההיסטורי ואתה מרגיש שאתה חלק מזה. הפוגרום הוא חלק ממך".
3 צפייה בגלריה
"גדול ממני" היא תערוכה שיצר הצייר שי אזולאי במסגרת פרויקט "רזידנסי" (שהות אמן) ביד ושם.
(קרדיט: ירון שרון)
"התחושה הזו הפיזית של המורכבות, גם המורכבות הפיזית וגם בתוך הציור, אני חושב שהיא משקפת את ההקשר בין השואה לבין ה-7 באוקטובר שהפך להיות כל כך מוחשי", מתאר אזולאי, "זה משהו תחושתי. גם הכוכב הצהוב, שהוא גם טלאי צהוב, מזכיר נעלי אולסטאר. הדמות שבתוך הנעל היא דמות שנמצאת בתוך מסע, היא מתחילה לשוט. כל הדבר הזה מתחיל לשוט".
הריחוף בהיכל
"הציור הזה התחיל בתור חוויה. הגעתי עם אשתי להסתובב ביד ושם רק כדי לראות. הגענו להיכל האחרון עם התמונות- היכל השמות וכל הזמן חיפשנו דמויות שאנחנו מכירים. אני זוכר כאשר הסתכלנו מלמטה עד למעלה באותו רגע היה לי את הדימוי של הריחוף. שנינו מרחפים כמו בציור של שאגאל. פה זה קיבל כמעט באופן טראגי חוויה רומנטית, יצאנו לדייט, שנינו מרחפים ביד ושם ומחפשים זיהוי וקרובי משפחה בפורטרטים".
דור שלישי
"הציור הזה נקרא 'דור שלישי', בעצם חשבתי איך לשרשר את הדורות", מספר אזולאי, "פתאום יצא לי הדימוי שקיים גם בציורים קודמים שלי - של דמות על דמות על דמות כדי לשרש את עצמך היסטורית".
"בציור יש את הדמות של הניצול ועליה הדמות של הבן של הניצול ועליה הנכד של הניצול והאחרון מסדר כמו ביום העצמאות דגלים, אז הוא מסדר את הטלאים. יש פה משהו אירוני-טראגי בציור הזה שבעצם מספר סיפור של שלושה דורות וגם מספר את הסיפור של אנשים שבאים לפה - נוער שמגיע ליד ושם שיש לו משפחה שהיא מהשואה אבל יש איזה ריחוק מסוים. כאן בציור, זה מתאר את הסיטואציה של הריחוק הזה מצד אחד, אבל מהצד השני גם את הקישור ביניהם".
שמחת תורה
הציור הזה נקרא 'שמחת תורה', הוא בעצם מקשר בצורה הכי קיצונית את ה-7 באוקטובר, את החוויה הזו, החוויה הייתה כאשר היינו בדרך לבית הכנסת בערד ותוך כדי שמחת תורה, כשמוציאים את הספרים, ומהצד השני אתה שומע ברקע את הפיצוצים והאזעקות. אתה מתחיל ללכת - והרגליים שלך, אתה מרגיש שהן כמו משקולות; אתה מרגיש שאתה לא יכול ללכת, שאתה הולך והדבר הזה נהיה ענק. אתה סוחב את ספר התורה ואתה שקוע ברצפה. אתה לא מסוגל להתרומם ולא מסוגל להגיב, אבל אתה סוחב את ספר התורה – היה בזה איזה רגע מפחיד נורא, היסטרי, הרבה דברים בתוכו. ומזה נולד הציור הזה.
עיניים של יהודי
ביצירה "עיניים יהודיות" עומדת דמותו של אזולאי חשופת רגליים ובחציה שקופה ומחפשת את העיניים שדומות לו, עיניים אליהן מרגיש חיבור עמוק, זאת למרות הפער ממנו חשש בשל זהותו המזרחית טרם החל את היצירה.
"סיפרתי שחיפשתי שמות בהיכל הזה וכמובן שאין שמות של 'אזולאי' בספר השמות. אז יצאתי לחפש, במקום השמות, מפגש של עיניים. ככה נולד הציור הזה. יש פה כמה אלמנטים: יש את ערמת הנעליים שכל כך מזוהה עם זיכרון השואה והדמות שעומדת שהיא כמעט חייתית, אין לה נעליים, היא עומדת עם יד קפואה ומסתכלת. היא הכי אני מבחינת הייצוג עם הזקן והכיפה. והוא עומד ומסתכל על העמוד הזה ומחפש עיניים, מחפש זהות, מחפש להיות שייך".
הצבעוניות שמאפיינת את התמונה, כדבריו של אזולאי, נובעת מכך שהצבע מוליך אותו. "אני אוהב צבע וחשוב לי להכניס את עצמי למצב ולא לנסות להאפיל את עצמי. זה המקום שבעצם הצלחתי מבחינתי לא להיכנס למקום של הקלישאה. של ייצוג השואה מבחינת הצבעוניות והפלטה. פה, זה חזר לציורים שלי".
3 צפייה בגלריה
"הגענו להיכל עם תמונות הנרצחים - וחיפשנו דמויות מוכרות", שי אזולאי.
(קרדיט: ירון שרון)
----
במרבית העבודות אזולאי מציג את עצמו, כאשר הוא מנכס אל עולמו החי והססגוני אחד או יותר מסמליה המובהקים של השואה - טלאי צהוב, מדי אסיר, נעליים או מספר מקועקע. מפגש זה מספק הצצה לעולם חדש, על גבול הסוריאליסטי. הוא רווי צירופים מפתיעים ומעוררי תהיות כמו דמות הצייר המתבוננת בעמוד מלא עיניים דמויי קמעות, כאשר מאחוריו ערמת נעליים המזוהה עם המחנות. הקושי והכאב של השואה אינם מיוצגים ישירות בציורים, אלא צצים מתוך דימויי הכלאיים, שבריריות המצבים וארעיותם. הציורים בסדרה שיצר אזולאי חורגים מגבול חוויותיו האישיות ונוגעים גם בגורלו של העם. גורל המיוצג בדמות היהודי הנודד, הפליט או השורד, אשר למרות תלאות ההיסטוריה, נאחז במורשתו ואמונתו וממשיך בתנועה, על אף השאלות אשר נותרות ללא מענה.
"גדול ממני". אוצרת: אליעד מורה-רוזנברג, אוצרת ראשית לאמנות, יד ושם. המוזיאון לאמנות השואה יד ושם. 26.1.24 עד 31.5.24
בשיתוף יד ושם
