כשפסטיבל מוזיקלי ותיק מחליט לעשות סוויץ' ולפתוח את דלתותיו לז'אנרים מוזיקליים שונים לגמרי – זו פתיחות סגנונית מרעננת וברוכה. וזה בדיוק מה שעשה אמש (ב') פסטיבל המוזיקה התל אביבי פליציה בלומנטל שיימשך עד יום שבת ה-26 לחודש. הפסטיבל מתמקד שנים רבות רק במוזיקה מערבית קלאסית, אבל המופע שפתח אותו אמש - "שושנת קהיר" היה קונצרט משובח של מוזיקה ערבית קלאסית, ממיטב השירה הערבית של אמצע המאה הקודמת. שירים של אייקוני-על כמו דיוַות הדיווֹת אום כולתום; הזמר הנפלא עבד אל-חלים חאפז; הזמר, נגן העוּד העילאי והמלחין פריד אל-אטרש; ומי, שאולי יותר מכולם, מזוהה עם תור הזהב של המוזיקה הערבית - מוחמד עבד אל-והאב, מגדולי הזמרים והמלחינים הערבים במאה ה-20.
התזמורת שהופיעה אמש היא פירקת אלנור (תזמורת האור, בעברית) - תזמורת ערבית קלאסית, ואיתה שני סולנים: הזמרת הצעירה מנצרת ג'יהאנא נדאף, ואריאל כהן המשמש גם כמנהלה המוזיקלי של התזמורת.
פירקת אלנור פועלת באופן זהה לחלוטין למודל התזמורות הערביות, כפי שזה התגבש באמצע המאה שעברה במצרים: חטיבת כלי קשת מערביים – כינורות, צ'לו וקונטרבס – פועלת בצד חטיבת הכלים המסורתיים, בראשם הקאנוּן – כלי פריטה בעל תיבת תהודה טרפזית שעליו מתוחים עשרות מיתרים – והוא הכלי המרכזי בכל תזמורת ערבית; העוּד, חליל העץ נַאי, דרבוקה והתופים לסוגיהם. כנהוג בהרכבי המוזיקה הערבית, התזמורת מנגנת ללא תווים, כלומר, כל אחד מנגניה יודע בעל פה אלפי פְרַאזוֹת מוזיקליות הנדרשות בכל קונצרט. ובשונה מתזמורת מערבית אין מנצח שעומד בחזיתה, ואת אחדות המלודיה והמקצב התזמורת משיגה באמצעות קשב הדדי והיענות דקדקנית למַקַאם - התבנית המלודית שעליה מתבסס כל שיר במוזיקה המזרח תיכונית. כל מַקַאם (יש כמה מאות כאלה) מייצג רגש מסוים ומגדיר את המקצב, את אורך הפעמות ואת הרווחים ביניהן.
עוד במדור מוזיקה:
אגב, נגניה של פירקת אלנור – יהודים חילונים וחרדים, בצד ערבים מוסלמים ונוצרים, וכולם מתמחים כמובן במוזיקה מהמרחב הים תיכוני. לאריאל כהן, שבמקביל לשירה ולהנחיית התזמורת גם מתופף בהתלהבות על הדרבוקה, יש נוכחות מוזיקלית אפקטיבית מאוד. הוא לא מוטרד מצחוּת הקול אלא מתמקד בהגשה אישית שמדברֵרֶת את השיר, ומאופן ההגשה ניכר שהוא יושב על מסד מוזיקלי ערבי רחב יריעה. בין השאר שמענו אותו אמש שר את "סוואח" (הנודד, בעברית) שירו המזהיר של עבד אל-חלים חאפז, בלחן של בליע' חמדי.
כאן, בביצוע נפלא של עבד אל-חלים חאפז עצמו בהקלטה מאמצע המאה שעברה (עם תרגום לעברית):
אישית, אני מעדיף את צורת ההגשה של כהן על פני המופע הלכאורה מהוקצע יותר ועם קול משובח יותר שיש לג'יאנא נדאף. לנדאף קול אלט עשיר וצחות הבעה, אבל דומני שהשירה שלה תרוויח אם היא תרפה מעט מההגשה "הרשמית" והמדויקת, ותרשה לעצמה הגשה אישית יותר ומאלתרת. בקונצרט של התזמורת בתערוכת האקספו בדובאי, נדאף שרה את "אינתא עומרי" (אתה חיי).
תזמורת פירקת אלנור בהופעה בדובאי – אינתא עומרי
בקונצרט ערבי קלאסי הקהל אינו יושב דומם - להפך, המבחן לקונצרט מוצלח הוא מידת המעורבות של הקהל. קהל ששר עם הזמר, מניף ידיים לאוויר, קם לרקוד, פורץ במחיאות כפיים – אלה עדויות לקונצרט טוב, ובמבחן הזה הקונצרט אמש עמד בכבוד. והקהל – הרכב לא שכיח של ערבים, יהודים מבוגרים ממוצא מזרחי, וחילונים תל אביבים צעירים - הכיר את רוב השירים בעל פה.
אגב, הכרות מוקדמת של השיר היא מרכיב קריטי בהנאה מקונצרט של מוזיקה ערבית. לא רק שהקהל שר עם הזמרים, אלא שההכרות הקודמת מזמנת את אותם רגעי התענגות כשאנחנו מפענחים את האלתורים, שלעולם מתרחשים במוזיקה הזו. אום כולתום למשל, הייתה גאונת האילתורים; היא הייתה לוקחת משפט שירי מסוים ושרה אותו שוב ושוב, כל פעם עם הטעמה שונה, תוך שהיא מותחת את הצליל, מסלסלת פיסקה ושוזרת מאוול. והקהל, שמכיר את שיריה היטב, היה יוצא מגדרו מרוב התלהבות, ער לאופן הייחודי שבו היא מרגישה ומגישה את השיר באותו הרגע.
שורה תחתונה: "שושנת קהיר" - פתיחת פסטיבל חגיגית, נוסטלגית משהו, אבל הוכחה חיה לרלוונטיות המתמדת של המוזיקה הערבית הקלאסית הטובה הזו.
