השנה היא 2025. צפון קוריאה ודרום קוריאה כבר לא נלחמות אחת בשנייה, ולמעשה מתקדמות בצעדי ענק אל איחוד ביניהן. לשם כך מוגדר מתחם ביניים על הגבול בין שתי המדינות, שנקרא "אזור סחר כלכלי משותף". הוא מכיל את המוסדות שבבוא היום ישמשו את הממשלה החדשה של המדינה המאוחדת, ובין היתר מוקמת שם גם מטבעה שתדפיס את המטבע החדש והמשותף לשתי המדינות. זמרי פופ מדרום קוריאה מגיעים להופעות בצפון, והגבול נפתח לתנועה חלקה של אזרחי המדינות. באופן טבעי, אזרחי הצפון הדיקטטורי לשעבר נוהרים לדרום במטרה לטעום קצת קפיטליזם, אבל מגלים שהחגיגה - כמו בלא מעט מקרים - מדלגת על העניים ומעשירה את העשירים.
בית הנייר: קוריאה - טריילר
(נטפליקס)
עכשיו מגיע החלק שרובנו מכירים: אדם נועז ומבריק מגייס חבורה של אנשים מפוקפקים למדי שניתן לחבב, שיוציאו לפועל את השוד הגדול ביותר בהיסטוריה. הם יפרצו למטבעה החדשה, מבלי לפגוע או להרוג אף אחד, ייקחו בני ערובה וימשכו זמן במטרה להדפיס את הכסף שהם רוצים לעצמם - כסף שלא ייגנב מאף אחד (טוב, אולי הוא יגרום לאינפלציה). כן, ניחשתם נכון, זאת הגרסה הקוריאנית ל"בית הנייר" (La Casa De Papel, Money Heist), הסדרה הספרדית שהפכה לתפוח האדמה הבינלאומי הלוהט כשעלתה לנטפליקס ב-2017, ומאז לא מפסיקה לייצר צאצאים בצורת סרטי דוקו וסדרת בת. קוראים לה "בית הנייר: קוריאה" וגם היא מוגשת בנטפליקס הקרוב למקום מגוריכם.
הגרסה הקוריאנית ללהיט הספרדי, כשמה כן היא - גרסה שנייה לאותו הדבר. ממש החודש עלתה לאוויר גרסה אנגלית לסדרת הלהיט הצרפתית, "עשרה אחוז", שעשתה מהלך דומה. ברגעים שבהם גרסת המקור כנראה כבר צועדת לעבר קו הסיום, נולדת אי-שם גרסה חדשה בשפה שונה, כמו נשמה שמנסה להזדחל לגוף אחר ולחיות מחדש את אותו הגלגול אבל עם הבדלים קטנים. התוצאה של "בית הנייר: קוריאה" מזכירה מאוד את הגרסה האנגלית ל"עשרה אחוז" – היא מקסימה בדרכה אבל הדמיון שלה לגרסת המקור יכפה עליכם, במוקדם או במאוחר, את תחושת הדז'ה וו. העלילה חופפת עד לרמת הדמויות והטוויסטים בעלילה. הייתם שם, צפיתם בסדרה הזאת, מה יש לאכול? מי קהל היעד שלה, ביקום שבו גרסאות מקור בשפות זרות כבר חוצות גבולות, הודות לחינוך הגלובליסטי של נטפליקס? לא ברור.
ל"בית הנייר: קוריאה" יש את היתרונות הברורים של הדרמה הקוריאנית, בעיקר אם אתם חובבי הז'אנר. היא עשויה להזכיר במשהו את "משחק הדיונון" (מעבר לעובדה שהן חולקות שחקן – פארק הא סו, שגילם ב"משחק הדיונון" את חבר הילדות של הדמות הראשית, מגלם כאן את ברלין). גם כאן הנבלים הם העשירים ואלה שהחמדנות שלהם מאמללת את השאר. אך סיפורי הרקע של הדמויות מושקעים יותר. טוקיו, המספרת, היא חיילת לשעבר בצבא צפון קוריאה שעוברת לדרום בניסיון לשפר את חייה, אבל מוצאת את עצמה מבצעת פשעים נגד אנשים שמנצלים מהגרים כמוה. המצב הפוליטי בין שתי המדינות והתרבות הקוריאנית מעמיקים את המוטיבציה של הדמויות ומרעננים את העולם שבו העלילה מתרחשת.
הבדלי התרבות ניכרים גם בצילום המוקפד ובאיפוק הדרמטי - קונטרה נעימה לחושניות המופרזת לעיתים של הספרדים. נטפליקס בהחלט עשו מאמץ לזרז מעט את הסיפור והאיצו בקווי עלילה שלקחו את הזמן אצל הספרדים, אבל בהתחשב בכך שמדובר ב-12 פרקים (שישה מהם כבר באוויר) בני יותר משעה כל אחד, עליכם להיות מעריצי תרבות קוריאנית רציניים כדי לצפות בסדרה הזו, בהנחה שכבר צפיתם בה בגרסה הספרדית.
