תהייה אופפת את הצפייה בסרטו החדש של נואה באומבך, "רעש לבן" (White Noise), שעלה בסופ"ש בנטפליקס. התהייה הזו מסתכמת במשפט קצר אחד: על מה, לעזאזל, הסרט הזה. כלומר, ברור על מה הוא: על חרדת מוות ועל איום קיומי, סאטירה על האקדמיה האמריקנית ועל תרבות הצריכה, פוסט מודרניזם ואקולוגיה, קריסתה של הגבריות הלבנה, ניסויים רפואיים, וסליחה אם שכחנו משהו. אבל כל הנושאים האלה רלוונטיים, אולי, למועד שבו התפרסם הרומן מאת הסופר האמריקני דון דלילו, שעליו מתבסס הסרט, אמצע שנות ה-80 (זהו סרטו הראשון של באומבך המבוסס על מקור ספרותי) – ולא לגמרי ברורה הרלוונטיות שלו להיום.
"רעש לבן" - טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
במילים אחרות: זהו סרט שצופים בו מבלי שיהיה אכפת לך מה קורה לדמויות, ומה יקרה בכלל; מבלי שיהיה לך ברור מדוע הן מדברות באופן מלאכותי ומסורבל, כאילו מודעות למקורן הספרותי; ובעצם, מבלי שיהיה ברור מדוע בחר באומבך דווקא בספר הזה, דווקא היום – אלא אם האיום של ענן כימי ההולך ומתרחב ותחושת הכליה בחלקו האמצעי של הסרט הזכירו לו, באיזשהו אופן, את העולם השב ומחפש איזושהי נקודת אחיזה בתקופת הפוסט-קורונה.
ספריו של דלילו נחשבים כ-Unfilmable בעיקר בשל היותם מופשטים ומבוססי דיאלוגים באופן כמעט מוחלט. אולי זו הסיבה שרק שניים מהם עובדו לסרטים, "Never Ever" של בנואה ז'אקו הצרפתי מ-2016, לפי הספר "אמנית הגוף", ו"קוסמופוליס" (2012) של דייויד קרוננברג – כישלון, אבל מעניין (את סרטו של ז'אקו לא ראיתי). מצד שני, האתגר שמעמיד מקור ספרותי בפני העיבוד הקולנועי הוא בדיוק זה: אתגר. ניכר שבאומבך לא ממש הצליח, ונדמה שאף לא ממש ניסה לעמוד באתגר הזה, והתוצאה היא סרט שכמעט כולו פטפטת שנקראת הרבה יותר טוב מאשר כשהיא נצפית. האם זו הגדרה מספקת לשעמום?
גיבור הסרט הוא מרצה בקולג' (אדם דרייבר שהעמיס משקל לצורך תפקידו), ראש המחלקה ללימודי היטלר. הוא נשוי בפעם המי-יודע-כמה לאישה (גרטה גרוויג) שגם היא הותירה מאחוריה שובל של בעלים. בבית מתגוררים עמם ילדיהם מנישואיהם הקודמים, ועוד אחד, משותף. עולמה הכאוטי-משהו ממילא של המשפחה מתערער כאשר תאונה בין משאית ורכבת, שמתוארת באופן חובבני למדי, אולי במתכוון, גורמת להיווצרותו של ענן כימי רעיל שהניסיונות להתעלם ממנו מתחלפים במנוסה רבתית מהעיירה הכל-אמריקנית שבה חיה המשפחה. ישנה סצנה משעשעת שבה המכונית המשפחתית מנסה לעקוף פקק תנועה אינסופי בנתיב הבריחה, נתקעת בנהר, נחלצת ומפלחת את דרכה בין שדות, רק כדי לחזור אל הפקק שהוא, כאמור, אינסופי. מעין אמירה קיומית סאטירית על העולם הקפיטליסטי כפקק תנועה מתמשך בצל איום, שמזכירה סצנה דומה ובלתי נשכחת ב"וויקאנד" של גודאר מ-1967.
מה שיבוא בהמשך, מבלי לחשוף יותר מדי, כולל חשיפה של אחת הדמויות לפסולת הרעילה, והבנתה (שלא ברור אם יש לה אחיזה במציאות) שנותר לה זמן קצר בלבד לחיות; ועוד גלולה אחת, שלוקחת דמות אחרת, שגורמת לבעיות זיכרון חריפות, אבל אלה אינן אלא תופעות לוואי של תרופה ניסויית ואולי פורצת דרך. כן, אימת המוות ותודעת שבריריות הקיום האנושי רודפות את הדמויות פה. חבל רק ששום דבר מזה לא באמת נוגע לצופה. לרגע נדמה שאנחנו נמצאים במחיצתן של דמויות מסרט של וודי אלן שמייללות על חוסר התוחלת שבחיים ועל כמה שהן אומללות – סוג של חרדתיות מתפנקת שרק אינטלקטואלים משועממים יכולים להרשות לעצמם.
כמה מסרטיו של באומבך עסקו בקריסתו של התא המשפחתי – "חיים בין השורות" ו"סיפור נישואים" – והאיום עליו בסרטו הנוכחי צובר, כאמור, מימד מופשט, אפילו אפוקליפטי. הבעיה היא, שהסרט אינו מצליח לעצב כהלכה דמויות וסיטואציות שיהפכו את המופשט לקונקרטי ואת האפוקליפטי – לאינטימי. כך אנו עדים לסצנות שיש בהן מידה של וירטואוזיות – למשל, דיאלוג-מופע מתוזמר היטב בין המומחה לתולדות היטלר לאחד מהקולגות שלו (דון צ'ידל) במהלך שיעור מאולתר שבו הם משווים בין היטלר ואלביס – אבל הן מתבוססות בריקנותן. התחושה היא שאנו עדים לרגע בו שני המרצים האלה מגלים את הפוסט-מודרניזם, אבל ממרחק של ארבעה עשורים זה פשוט נראה מיושן ומאולץ. שתי מילים שיש בהן כדי לאפיין את "רעש לבן".
חמור מזה: כסאטירה (אבל על מה בדיוק) הסרט פשוט לא עובד. זה בדיוק מה שגורם לבאומבך לחתום את סרטו בסצנה מגוחכת של בלט בסופרמרקט ענקי. כן, היא אולי אמורה ללעוג לתרבות הצריכה, להראות שאפילו חרדת המוות נעצרת בתור לקופאית בסופר, ושגיבוריו המודעים לעצמם של הסרט (והספר) גם הם, אחרי הכל, תוצרים מובהקים של השיח הקפיטליסטי. מעין גרסה פוסט-מודרניסטית (אוף, שוב המילה הזו) של מחול המוות (ה-Danse Macabre בצרפתית), לצלילי New Body Rhumba של להקת LCD Soundsystem. הבעיה היא לא שספרו של דלילו אינו ניתן לצילום, אלא שהסרט הוא בלתי נסבל. בואו ננסח זאת כמו שצריך: חירטוט.
