כשהייתי בן 7 הודיעו לי שבן דוד שלי עמית עקירב נהרג.
הקאתי באמצע הסלון.
אני זוכר את אמא שלי מכסה את פיה בידיה וצועקת: "עמית מת. עמית מת".
אני זוכר את ההרגשה המוזרה הזאת - לראות שֵׁם שאתה מכיר על מודעת אבל.
זה היה המפגש הראשון שלי עם השכול.
לא הבנתי מה פשר המילה הזאת, אבל הרגשתי אותה חזק בבטן.
עד היום אני מרגיש אותה, בעיקר בין הערביים - כשהשמש מתחילה לשקוע.
12 שנה אחר כך, אני חייל באוטובוס שחוזר הביתה מבסיס הטכני בחיפה.
הטלפון שלי מצלצל.
על הקו - מש"קית החינוך של הבסיס, גם היא עפולאית.
היא שואלת אותי בלחש:
"תגיד, אתה מכיר איזה אביעד עקירב מעפולה? יש שמועות שהוא נהרג".
חשבתי לרגע ועניתי לה: "מה פתאום. את מתבלבלת עם עמית עקירב. זה אחיו הגדול והוא בכלל נהרג לפני 12 שנה".
עוד לא הספקתי לנתק את השיחה, וכבר התחיל מבול של טלפונים מאחי, מאחותי, מאמא שלי. הטלפון לא הפסיק לצלצל.
הבנתי שהנורא מכל קרה.
שאף אחד לא התבלבל.
שמש"קית החינוך צדקה.
הבנתי שאביעד, אחיו הצעיר של עמית, נהרג גם הוא.
ובכל זאת, לא היה לי אומץ לענות.
לא רציתי לדעת.
איש בורח מבשורה.
השבוע צפיתי בריאיון שערכה אילנה דיין עם גדי איזנקוט.
ריאיון שכל עוצמתו באיפוקו.
בתחילת השיחה אילנה ציטטה דברים שאמר איזנקוט בתום השבעה:
"הכאב הוא גדול. הוא ענק. אבל אנחנו משפחה מאושרת וחזקה, ואם גל היה יכול להגיד לי עוד מילה, הוא היה אומר לי: תבחרו בחיים. תמשיכו להיות שמחים".
אחר כך היא שאלה אותו – "אפשר ללמוד לחיות עם זה?".
הוא חשב לרגע וענה לה:
"אני מרגיש שחייב. האלטרנטיבה האחרת היא רעה".
הבטתי עמוק בעיניו של האיש הזה, שהחליט לבחור בחיים.
הקשבתי למילותיו החזקות והשבירות.
הקשבתי גם לכוונות שמאחורי המילים.
לטון דיבורו המדוד.
ודרכו הצלחתי להביט בעיני השכול האחר.
עיני השכול שלא הכרתי.
כי השכול שעל ברכיו גדלתי, הוא שכול שונה לחלוטין.
שכול האלטרנטיבה הרעה.
השכול של דוֹד עזרא, שאיבד את עמית.
ואז את אביעד.
ואז את עצמו.
כבר כשלקחו לו את הילד הראשון, משהו בו מת.
אבל מישהו כנראה החליט לעשות וידוא הריגה, ולקח לו גם את הילד השני.
ואז כבר לא נשאר הרבה מדוד עזרא.
צל של אדם.
קליפה.
עד שלפני שנתיים, כתוצאה מסיבוך של הקורונה, הוא הזדכה על העצב ועלה לפגוש את הבנים שלו.
מאז אני חושב עליו הרבה.
דוד עזרא העיראקי עבד בחברת חשמל וסירב להיות גיבור או סמל.
הוא היה מרדן לא קטן. תמיד אהבתי את זה אצלו.
כשנשיא המדינה שלח לו מדליית-שכול, הוא החזיר לו אותה בדואר ועקץ: "היית צריך לשלוח לי שתיים".
הוא התמסר לכאב בטוטאליות, ולאט לאט, האובדן הפך להיות מה שמגדיר אותו.
הוא עלה לקבר של הבנים שלו 365 ימים בשנה.
כילד, תמיד תהיתי מדוע אומרים "עלה לקבר" כשכל כך ברור שדוד שלי היה יורד אליו.
הוא הכיר כל שביל חדש. כל צמח חדש. כל משפחה חדשה.
היה מתחיל בעמית ואז עובר לאביעד.
כמו אבא שעובר בין מיטות הבנים שלו כדי לתת להם נשיקת לילה טוב לפני השינה.
הערכתי אותו על הכנות המוחלטת שלו.
הוא אף פעם לא טרח לאפר את העצב.
לא הלביש אותו בבגדים חגיגיים.
לא הרגיש צורך ליפייף אותו או לעגל את הקצוות החרוכים שלו.
אני זוכר אותו יושב צנום בגינה, עם שני קרעים במקום עיניים, מעשן בשרשרת, כאילו אומר לי: "בדאלק, הכאב הזה הוא פיח ואפר ועפר ומתכת. אין לי איך לעשות שיחליק לך בגרון יותר בקלות".
לא היה לו שום צורך להיצמד לנרטיב מפואר של אב שכול שבוחר בחיים.
הוא בחר במוות כמו שהמוות בחר בו.
ומרוב שהוא תפס מקום, ומרוב שמשהו בעצב העמוק שלו כאילו הכריז בעלות על האובדן – כמעט ולא הצלחתי להבחין באשתו גילה, שבחרה (ובוחרת עד היום) להשיט את סירת השכול שלה בנתיב הנהר האחר, וקשרה את עצמה בחוטים שקופים לחיים ולשמחה, וקול צחוקה הפרוע עדיין מהדהד בי לעיתים.
ופתאום איזנקוט.
ודבקות בחיים.
ובחירה אמיצה.
ואלטרנטיבה שאותה כמעט לא הכרתי.
ואני נזכר בשיחת הטלפון שלי עם מרים פרץ מלפני שבוע.
שיחה שכל כולה מגדלור.
שכל כולה ניגודים פנימיים –
עוצמה ופגיעות.
כאב ותקווה.
שבר גדול וחסד גדול.
ומשם אני נזרק לשכנה שלי עם הציפורניים הארוכות והמטופחות, שגרה בבניין הצהוב שלנו בעפולה ואיבדה את הילד שלה.
אני נזכר איך הייתה צורחת עלינו בכל פעם שהרעשנו בין שתיים לארבע.
אולי כי רעש של צחוק ילדים הזכיר לה את הילד שלה, האיננו.
ואיך ככל שהזמן חלף, הציפורניים שלה התכרסמו והתקלפו מהלק האדום.
אני חושב עד כמה היא הפכה להיות אישה כועסת.
כועסת על העולם שלא שמר לה על הילד.
כועסת על אלוהים שלא שמר לה על הילד.
כועסת על עצמה.
ומשם אני נלקח אל הבית שלי.
אל המיטה שלי.
אל האיש שחולק איתי חיים.
האיש שאיבד את משפחתו.
ואיך הוא הפנה גב לשכול, נעל את סיפור חייו בארגז ואמר לי: "מה שקרה בעבר שייך לעבר, אין טעם להתעכב על זה".
אבל העבר הזה ממש לא שייך לעבר, כי הוא משתקף אליי בהווה מעיניו הנודדות. ופעם בכמה זמן, כשהוא שיכור, הוא ניגש לקופסה הזאת בידיים רועדות אבל עדיין לא מסוגל לפתוח אותה.
אולי יום אחד.
אולי לעולם לא.
אני תוהה בליבי איך אנחנו, בני האדם, מחפשים תבניות והגדרות כי זה עושה לנו סדר. איך חשוב לנו למצוא כותרת אחת דיכוטומית שתלכוד את ההתמודדות, אבל למעשה כולנו נודדים ומשייטים במנעד הרגשות העצום הזה שהשכול מביא איתו. כי אפשר ואין מנוס מלהיות הכול מהכול –
גם גיבור.
גם גמור.
גם מיואש.
גם אופטימי.
גם חלש.
גם חזק.
והכול בבנאדם אחד.
ואני חושב לעצמי –
כמה פנים יש לשכול.
כמה דרכים יש לעכל ולעבד וללוש אותו.
לחיות איתו.
למות איתו.
איך הוא זורם בתעלות הפנימיות והכמוסות ביותר של האדם.
מוביל ומובל.
ואין שכול מפואר.
ואין שכול עלוב.
ואין רע או טוב.
כל כך פרטי, השכול.
כל כך אישי.
ותחת סככת החיים, כל אחד מארח אותו אחרת.
ולפעמים בין הערביים, כשהשמש שוקעת, אני חושב על דוד שלי עזרא שעבד בחברת חשמל אבל חי בחושך, ועל דודה שלי גילה שקול צחוקה הפרוע מהדהד בי עד היום.
