יש כל מיני סוגי מפיקים בהוליווד. יש כאלה שמנהלים את העניינים לפני, אחרי ותוך כדי הצילומים. יש כאלה שכל תפקידם להשיג מימון מאנשי עסקים, או כאלה שמשקיעים בעצמם. אחרים מסתפקים בלהשאיל את שמם לקרדיטים. ויש גם מפיקים שמתרכזים בזיהוי של נכסים רוחניים, רוכשים את הזכויות עליהם ואז פועלים למימושם על המסך. זהו תחום ההתמחות של אורי זינגר שלאורך העשור האחרון עובד בלוס אנג'לס ושחתום כמפיק על הסרט המדובר "רעש לבן". נטפליקס אמנם מימנו וניהלו את הפרויקט, נואה באומבך כתב את התסריט וביים, ואדם דרייבר מככב, אבל זינגר היה זה שחילץ את הרומן של הסופר האמריקני המוערך דון דלילו מן הכתובים, ואפשר את עיבודו כל הדרך למעמד סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה ופסטיבל ניו יורק - הישג שמסמן נתיב כמעט מובטח גם לטקס האוסקר. מדובר בנקודת ציון משמעותי ביוגרפיה של הישראלי בן ה-61 שמזמינה עיבוד קולנועי פוטנציאלי בעצמה, במקרה שיש בקהל מישהו שמוכן לקחת את היוזמה ולרכוש את הזכויות.
יותר מאשר רומן מאת דלילו, סיפור חייו של זינגר מזכיר במשהו את קורותיו של סול גודמן מהסדרה "סמוך על סול". הוא גדל בחיפה ושירת בחיל האוויר, ואחריו פרש כנפיים ויצא לעולם הגדול. הוא ניסה את מזלו כיזם בעסקים שונים מחברת צעצועים לאקססוריז של מכוניות, והחליט להשתקע בברזיל, בין השאר בגלל שפגש את מי שהפכה לאשתו - רוזלי. כשהיא נכנסה להריון, השניים החליטו לעבור ללוס אנג'לס לצורך עתיד מבטיח ובעיקר בטוח יותר לילד. "במשך שנתיים לא עשיתי כלום חוץ מלהנות מהחיים בהמתנה להזדמנות עסקית", הוא נזכר. ההזדמנות הזו הגיעה כשחבר ותיק הציע לו לפתוח חברה להלבשה תחתונה בברזיל, שמכוונת לארצות הברית. זינגר פנה לכוכבת קולנוע מריו דה ז'ניירו ז'וליאנה פאיס והציע לה להוביל את המותג, ולפתות מישהו לרכוש אותו ממנו. משאלתו התממשה כשתאגיד ענק פנה אליו עם הצעה נאה, אולם כדי לחדור לשוק האמריקני נדרש פרסום. פה התחיל המשחק המקדים של איש העסקים הישראלי עם הקולנוע.
לריאיונות נוספים:
"הבעלים סיפר לי שהם משדרים שקופיות עם תמונה של המוצר והמחיר", מספר זינגר. "כששאלתי מה בנוגע לסלבס? הוא אמר שהוא לא יכול להרשות את זה לעצמו כי רק זמן השידור עולה לו 600 אלף דולר". הדברים הללו העלו בראשו הברקה - הוא ייקח את התקציב הזה, ויפיק איתו סרט אמריקני באורך מלא שייקדם את החנות. "הוא התלהב מהרעיון, אז פניתי לז'וליאנה ושאלתי אותה אם היא מעוניינת לשחק בתפקיד ראשי בסרט אמריקני, והיא אמרה בטח. אז התניתי את זה בכך שהיא תצלם פרסומת אחת בחינם עבור החנות. ואז פניתי לקולנוען מרסיו גרסיה ושאלתי אם הוא מעוניין לביים סרט אמריקני, והוא כמובן השיב בחיוב. אז התניתי זאת בכך שיביים פרסומת אחת בחינם, וגם הוא הסכים. בנוסף, ביקשתי מהם שיביאו את האנשים שלהם כדי שיצטלמו לסרט ולפרסומת". עם כוח העבודה הזול שגייס, נותר למפיק הטירון מספיק כסף ללהק את השחקנים אריק רוברטס ודין קיין, שהיה ידוע כסופרמן מהסדרה "לויס וקלארק". אחרי 11 ימי צילום, שרובם נערכו בבית הפרטי שלו בלוס אנג'לס, הושלם הסרט Bed & Breakfast: Love is a Happy Accident - הראשון שהפיק אי פעם.
"רעש לבן" - טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
כך, בגיל 49 התחילה הקריירה ההוליוודית של זינגר, כמעט במקרה וכמיזם עסקי גרידה, שנראה מוצלח באופן מפתיע בהתחשב בהצלחה המסחרית היחסית של הסרט. אלא שכבר אז, בשלב יחסית מוקדם, הגיע הפלופ עם סרטו השני (Open Road בכיכובם של אנדי גרסיה וג'ולייט לואיס), ובעקבותיו צפה ההכרה שעסקי הקולנוע מסובכים קצת יותר ממה שתיאר לעצמו. "אמרתי לעצמי שאני יכול לעשות סרטים. מבחינתי, קולנוע היה עסק. לא איך לעשות סרט טוב, אלא איך לעשות ממנו כסף", הוא מסביר, ונזכר כיצד החליט שבמהלך פסטיבל בברזיל החליט לשנות את תפיסתו ולכוון להפקת סרטי איכות, "בעבר לא היה אכפת לי מהתסריט. בסרט הראשון אני שילמתי 5,000 דולר למישהו (לילנד דגלאס) כדי שיכתוב תסריט תוך שבוע. לא חשבתי שזה חשוב. אבל בהמשך חלחלה התובנה הזאת שתסריט הוא מהותי לסרט. זה שינה את החשיבה שלי בנוגע לקולנוע".
עם המטען יוצא הדופן והלא צפוי הזה, החל שיתוף הפעולה שלו עם הבמאי מייקל אלמריידה, איתו יצר שלושה סרטים אמנותיים: "אקפרימנטר" עם וינונה ריידר ופיטר סרסגארד (2015), "מרג'ורי פריים" עם ג'ון האם, ג'ינה דיוויס וטים רובינס (2017) ו"טסלה" עם אית'ן הוק וקייל מקלאכלן (2020). כל אלה הובילו את זינגר לפסטיבל סאנדנס, והקנו לו תהילה. אבל כזו שאי אפשר ללכת איתה למכולת. "אם הייתי יכול לחזור בזמן, לא הייתי עושה את הסרטים האלה", הוא מודה בכנות.
"ההרפתקאות האלה הקנו לי יוקרה וכבוד בתעשייה, וזה מאפשר לי לצמוח ולהפיק סרטים בעתיד, אבל הם לא הניבו לי הכנסה. בהתחלה היו לי תקוות שמייקל (אלמריידה) יתפשר מעט ויהיה פתוח לגישה יותר מסחרית בסרטים הללו. ניסיתי לשכנע אותו בכל פעם מחדש. לו רק הוא היה מקשיב מעט למפיק שלו, ומתחשב קצת יותר בטעם של הקהל, היה סיכוי גדול יותר להצלחה, כי הסרטים עצמם מצוינים. הגישה שלו היא של אמן שרוצה לעשות הכול שונה, וזה בסדר. אני ניסיתי ללכת איתו, אבל לא הייתי עובד על הסרטים האלה שוב. זו גישה של חלק מהבמאים, במיוחד בניו יורק. הם מבריקים, אבל הם בטוחים שהם יודעים יותר טוב מכל אחד אחר. המזל של מייקל שהוא לא צריך הרבה כסף בשביל לעשות סרט. הוא יכול היה לעשות מאה סרטים עם התקציב שעמד לרשותו של נואה באומבך".
ניצחון לא צפוי
למרות מורכבות היחסים בין האמן החולמני ליזם העסקי שהפך למפיק, הרעיון היומרני לעבד את ספרי דלילו למסך נוצר משיתוף הפעולה הקרוב ביניהם. אלמריידה היה זה שעשה לחברו הישראלי היכרות עם כתיבתו של הסופר האמריקני. השניים ניסו להוציא את ההפקה לפועל, ללא הצלחה. "ניסינו לעשות את זה בגדול הפעם, אבל כדי להצליח, היינו חייבים לפנות לאולפנים ולרשתות הסטרימינג והם לא היו פתוחים לתמוך בקולנוענים אמנותיים", מסביר זינגר, שניסה להציע את התסריט של אלמריידה לכל תומך אפשרי בהוליווד. "הסתובבנו סביב הפרויקט שנתיים, ובשלב מסוים החלטתי לשנות כיוון ולפעול לטובת עיבוד כסדרת טלוויזיה". שינוי כיוון זה סימן את סוף הדרך המשותפת עם אלמריידה אבל פתחה חלון הזדמנות לחיבור עם חברת ההפקה המוערכת A24, שהצטרפה לפרויקט כשותפה. אחרי סיעור מוחות בחיפוש אחר הבמאי הנכון שיוביל את הסדרה, עלו שמות שונים, בהם יורגוס לנטימוס ואחרים, אולם בסוף התקבלה ההכרעה להפקיד את העיבוד בידיו הבוטחות של באומבך, שמצידו החליט לחזור למסגרת הקולנועית, אבל בחסות נטפליקס, איתה יש לו חוזה ארוך טווח.
מהרגע שבאומבך לקח על עצמו את הפרויקט, הוא תבע לעצמו בלעדיות בקבלת ההחלטות כמפיק, תסריטאי וכבמאי, ומידר את שאר המעורבים כבר בשלב הכתיבה, הליהוק, הצילומים והעריכה. למרות שגם הוא עצמו לא היה פעיל באופן יומיומי בתהליך היצירתי, זינגר, שזוכה להכרה כמפיק ביחד עם דייויד היימן ובאומבך עצמו, מביע שביעות רצון מהתוצאה הסופית כפי שנחשף אליה לראשונה בהקרנת הבכורה כסרט הפתיחה של פסטיבל ונציה, ולאחר מכן בפתיחת פסטיבל ניו יורק. "באומבך קולנוען מבריק. וכל מה שקשור לסרטים שלו מתחיל בו ונגמר בו", הוא מסביר. "הסרט לא היה יוצא לפועל בלעדיי. הרבה מפיקים גדולים לפניי ניסו, ונכשלו, ואני הצלחתי לגרום לזה לקרות. אבל כל מה שקשור לתוצאה הסופית כפי שהיא נראית על המסך, זה הכול בזכות באומבך. זו הדרך שבה הוא עובד. כמפיק היו לי סרטים שהייתי צריך להיות מעורב בכל פרט קטן, אבל אם אתה בוחר בבמאי כמוהו, אתה מפקיד את האחריות בידיו באופן בלעדי".
זינגר מספר שאפילו השחקנים שהבמאי עצמו ליהק ממודרים לרוב מהתסריט עד לתחילת הצילומים. "רוב השחקנים שהוא עובד איתם לא קוראים את התסריטים שלו מראש, וגם אם הם מעוניינים בכך, הוא אוסר עליהם. למרות זאת, אין שחקן שלא רוצה להצטרף לפרויקטים שלו". ואכן, אדם דרייבר שכיכב בסרטו האחרון של באומבך "סיפור נישואים" שב לשתף איתו פעולה בדרמת המדע בדיוני הקומית "רעש לבן" כהיסטוריון ג'ק גלדני, שניצב מול אסון סביבתי אדיר שמאיים על עיירת מגוריו ומעצב מחדש את יחסו לעולם, משפחתו ושכניו. גרטה גרוויג, בת זוגו של הבמאי, מגלמת את אשתו של הגיבור. עוד בצוות השחקנים: דון צ'ידל, אנדרה בנג'מין ואלכסנדרו ניבולה.
אתה בטח לא הראשון שפונה לדלילו. איך קרה שדווקא אתה קיבלת את הזכויות על "רעש לבן"?
"כשפניתי לנציגים של דון דלילו, הרקע שלי היה מפיק שעושה רק סרטים לסאנדנס, והם לא רצו לקחת איתי סיכון. הרי מפיקים אחרים בסדר הגודל של סקוט רודין כבר ניסו לעבד את הספר וכשלו. הוא כותב במשפטים סבוכים שלא תמיד מתחברים. הספרים שלו מאוד גדושים, והם מכניסים אותך לעולם ומנגישים לך את כל אחת מהדמויות בכל רגע, וזה מעורר מחשבה אצל הקורא. הפכתי למעריץ שלו, ואני שמח שעלה ביכולתי להיות זה שעוזר להפוך אחרים למעריצים שלו. איכשהו הצלחתי לשכנע את הסוכנת של דון לתת לי הזדמנות, וביקשתי שלושה חודשים כדי לחזור אליו עם תסריט. אחר כך היא אמרה לי שהיא תוהה מה שמתי לה בקפה כדי לגרום לה להסכים, אבל בדיעבד אנחנו כבר חברים הכי טובים".
דלילו עצמו צפה בסרט?
"דון בן 85 אז הוא לא נכח בהקרנות הבכורה אבל צפה בסרט באופן פרטי, וחשב שהוא שומר על המכלול של הספר. הוא ואנשי הצוות שלו מאוד מרוצים מהתוצאה הסופית ומהביקורות. עכשיו יש לנו כבר מערכת יחסים, ואנחנו מדברים המון. הפכנו לחברים, או כמו שהם קוראים לזה - משפחה. בשלב זה בחייו, דון באופן אישי יותר מתעניין במה אוכלים לארוחת ערב, אבל לאנשים סביבו חשוב לשמור על המורשת. הם היו מודאגים בעבר, עכשיו הם כבר יותר בטוחים בשיתוף הפעולה שלנו".
ותודה לנטפליקס
בינתיים, זינגר הרחיב את אחיזתו בקטלוג של דלילו וכבר מפתח עם נטפליקס עיבוד לספר נוסף שלו "תת עולם", כשהפעם המושכות עוברות למקורבו, הבמאי טד מלפי. הוא מחזיק בזכויות על שני ספרים נוספים להם הוא מחפש בית, זאת במקביל לעבודתו על עיבוד הביוגרפיה של מארק ריץ' "מלך הנפט" למסך, אליו נקשר גם מאט דיימון. וכך הוא ממשיך במסלול שסלל לעצמו בהוליווד שהולך ומסתעף ועובר בין אולפנים גדולים, חברות הפקה שונות, וגם ענקית סטרימינג כמו נטפליקס. "תהליך העבודה שלי בהוליווד הוא למצוא נכס אינטלקטואלי ואז לחפש את הקולנוען המתאים שיעבד אותו", הוא מסביר. "במקרה של נטפליקס, ב-95 אחוז מהמקרים, אתה צריך לבוא עם הצוות שלך מוכן, כי לרוב הם לא מתעניינים בנכס האינטלקטואלי עצמו. הם רוצים ממך חבילה. כך שאם יש לך קולנוען מוערך שעובד על ספר ידוע, נטפליקס יהיו מוכנים לקפוץ על הפרויקט ולעזור לממן ולפתח אותו. ברגע שזה קורה, הם משתלטים על כל חלקי ההפקה".
כולם רוצים לעבוד עם נטפליקס כי הם באים עם כסף, אבל עד כמה הם מאפשרים חופש יצירתי?
"מהניסיון שלי, ההנהגה של נטפליקס כוללת אנשים מצוינים, שהם לא רק מקצוענים אלא גם מכבדים את הקולנוענים. הבעיה היא שיש קולנוענים שמנצלים את החופש היצירתי לרעה ומנסים לקחת את הסרטים שלהם למקומות שונים ממה שהוסכם מראש. מבחינת נטפליקס הם מממנים פרויקט ונותנים את כל התמיכה לקולנוענים מתוך הבנה שהם יודעים מה לצפות ממנו. במקרה של 'רעש לבן' הציפיות מרחיקות לכת והתקציב בהתאם, והכוונה היא גם להשתלב במרוץ לאוסקר, למרות שלא בשביל זה הם הימרו על הסרט. אני יכול להעיד שמעט מאוד מהסרטים שהם מפיקים מכוונים לפרסים. בתעשייה הזאת לכולם יש אגו, וכולם רוצים לזכות באוסקר, אבל זו לא מטרה רשמית, וזה לא עומד בראש מעייניהם. וכך גם במקרה שלי, למרות שאשמח שיהיה לי אחד".
כמפיק עצמאי קטן יחסית, עד כמה אתה מצליח לחדור למעגלים האלה של החברות המובילות בהוליווד?
"מבחינתי האישית, התפקיד של המפיק הוא לאתר את הרעיון הנכון ולחבר אותו לבמאי הנכון ולמצוא מימון שיאפשר את הפרויקט. בשבילי זה יותר קשה לעבוד עם נטפליקס או האולפנים. אבל אם אתה מצליח למשוך את השמות הנכונים, אז אתה יודע שהאולפנים פוקחים עיניים. ואז קל יותר גם לגייס את הקולנוען הנכון כחלק מהחבילה. במקרה של 'רעש לבן' וזה הלך חלק יותר כי לבאומבך יש חוזה עם נטפליקס. ועדיין מדובר בהימור עבורם, בגלל הסיפור הסבוך, אבל זה הימור שהשתלם. לעומת זאת, יש לי פרויקטים אחרים שאני מפתח שנטפליקס לא מעוניינים בהם, כי אין שמות גדולים שהצטרפו עדיין. לפעמים הם יגידו, לך ותפיק את הסרט ואולי נקנה אותו ממך אחר כך".
תמונת המצב הזו מהדהדת גם בטרוניות האחרונות של מרטין סקורסזה, שהוא שם גדול שנדרש לעזרת נטפליקס, אפל וחברות סטרימינג אחרות כדי לממן את הפרויקטים השאפתניים שלו, בעוד שאולפני הקולנוע הפסיקו לתמוך בהם בגלל אי נכונות לקחת סיכונים כלכליים גדולים מול סיכויים קטנים בקופות. "הקולנוע היום חווה חוסר הערכה, הכפשה וזלזול, מכל הצדדים. לא בהכרח מהצד העסקי, אבל לבטח שמזה האמנותי", אמר הבמאי המהולל מעל במת פסטיבל ניו יורק. "יש התמקדות במספרים, וזה די דוחה. העלות של הפקת סרט היא עניין נתון. צריך להבין שסרט עולה סכום מסוים, אבל הציפייה שלהם היא להחזיר את ההשקעה, עם תוספת. הדגש הוא על סוף שבוע היציאה של הסרט וכמה כסף הוא יעשה".
תעשייה קשוחה
זינגר מצידו מבין את התסכול, אך מבהיר כי בסופו של דבריו אלו תנאי השוק שמכתיבים את היכולת להשקיע בסרטים והתנאים הללו השתנו מהותית בשנים האחרונות. "שירותי הסטרימינג שינו הכול", הוא קובע. "בעבר אם היית עושה סרט והוא היה מצליח, היה לך איך לקחת את זה הלאה. אבל עכשיו אין לך איך להתקדם. אי אפשר למקסם את ההצלחה כי אתה לא מוכר כרטיסים. התכנים משודרים כחלק ממערך שלם של חברות הסטרימינג עבור מנויים. זה שינה את הכול, והופך את ההפקה של הסרטים וההפצה שלהם למשימה מסובכת הרבה יותר. אי אפשר למכור אותם לטריטוריות שונות ופלטפורמות אחרות. חייבים להסתגל וזה קשה. אני יכול לספר שיש לי שיתוף פעולה עם סמואל ל. ג'קסון על עיבוד למחזה נהדר. לא נדרש תקציב גדול כדי להרים את ההפקה ועדיין אנחנו לא מצליחים להוציא אותה לדרך".
אין הרבה סנטימנטים בשואו-ביזנס של הוליווד.
"זו תעשייה קשוחה מאוד וצריך המון סיבולת ולעולם לא לוותר. לאנשים לא אכפת מי אתה ומאיפה אתה בא. אם הם רוצים להשתמש בך או במשהו שבבעלותך, הם יפנו אליך. יש יהודים שמסכימים לעבוד עם מל גיבסון, למרות הרקע שלו. זה הביזנס. שמעתי אנשים שאומרים שהם לא יעבדו עם מישהו יותר בחיים, ואז הם משתפים איתו פעולה בסרט הבא. כששואלים אותי מה הייתי ממליץ למפיק מתחיל לעשות, אני בדרך כלל עונה 'להחליף מקצוע'. פשוט כי זה מאוד קשה. וזה גם לא מתגמל. המפיקים עושים הכול אבל לא זוכים להכרה. תמיד הבמאי והשחקנים בקדמת הבמה. אבל בכל זאת אנחנו עושים את זה כי זה מביא לנו אדרנלין, אבל זה באמת קשה להצליח ולעשות שם לעצמך, או לשגשג כלכלית. לא הייתי ממליץ לבניי להשתלב בתעשייה מכיוון שאתה תלוי במזל. הביזנס משתנה כל הזמן ואם אתה לא באופנה, או שמבטלים אותך או דברים כאלה, זה משפיע על ההפקה. למשל, 'מלך הנפט' זה סיפור מרתק אבל על שני גברים לבנים, ואז זה מרגיש לבן מדי לאנשים מסוימים".
כחלק מההיערכות המחודשת במציאות המשתנה בהוליווד המשתוקקת לתוכן, אבל לא בהכרח זמינה ליוצרים אלמונים, זינגר ייסד לפני ארבע שנים פלטפורמה משלו בהשראת נטפליקס להנגשה של ספרים ותסריטים לבתי הפקה. הוא כינה את המיזם הזה טיילפליקס (Taleflix), שהוא בעצם מאגר של טקסטים שמוצעים לעיבודים קולנועיים, וזמינים לנציגי האולפנים בחיפוש אחר סיפורי מקור חדשים. "זה קצת כמו למלא לוטו. קשה מאוד להיכנס למעגל הזה, אבל הפלטפורמה הזאת מאפשרת גישה כלשהי אליו. זה לא אומר שהטקסטים האלה ימצאו לעצמם בית", הוא מבהיר.
"כולם רוצים להיות 'רעש לבן' אבל יש כל כך הרבה אפשרויות ורק מעטות מהן בכלל עוברות את הרף הראשון של האולפנים. לשם הדגמה, סקאוט באולפן הוליוודי משמעותי קורא כחמישים ספרים בשבוע - רובם רבי מכר. אם אתה לא סופר ידוע, אתה אוטומטית נדחק לאחור. אבל אם הסיפור שלך מרתק וייחודי, יש סיכוי לא מבוטל שמישהו יתעניין, גם אם זה לא מבטיח שהוא יופק בסופו של דבר. זה תהליך ארוך ומסובך. אבל חשבתי שטייל-פליקס יכול לעזור לשני הצדדים. עד כה יש לנו כ-40 תסריטים שעובדו מטקסטים במאגר שלנו, והם נמצאים בפיתוח. האם הם יופקו בסופו של דבר? זה תהליך שלוקח זמן. אבל צריך להתחיל איפשהו וטייל-פליקס מספקת את נקודת הפתיחה הזאת".
הפלטפורמה של טיילפליקס פתוחה גם ליוצרים ישראלים, וזינגר מגלה שלעתים הוא פועל גם באופן ישיר מול קולנוענים מהארץ וסייע להם בקידום פרויקטים כמו במקרה של גיא עמיר וחנן סביון שפנו אליו בניסיון להציע תסריט לאמזון. "אני אוהב אותם אבל התכנים שלהם יותר מדי ישראלים עבור האמריקנים", הוא אומר. זה לא אומר כמובן שלישראלים אין מה לחפש בתעשייה האמריקנית. יש כל כך הרבה כאלה בהוליווד. קולנוענים וגם מפיקים. מאז ימי מנחם גולן ויורם גלובוס, שהיו הראשונים שהצליחו להשתלב בתעשיה האמריקנית, ובזירה העסקית של היום אפשר לזהות מפיקים רבים מתוצרת הארץ: חיים סבן, ארנון מילצ'ן, אבי לרנר, בועז דוידזון ודני דימבורט, אבי ארד, לי ברודה ועוד רבים וטובים. וזינגר ביניהם. "הוליווד הולכת וגדלה ויותר פתוחה לאנשים ממקומות אחרים בעולם. ישראלים מתחרים בינם לבין עצמם, אבל התחרות היא בכל מקום", הוא אומר.
"ישראלים טובים במה שהם עושים - בסטארט-אפ וגם בסרטים. יש להם את החוצפה והסיבולת. בישראל אתה חייב להתנהג כמו מפיק בחיי היומיום שלך. זה בא לך טבעי. האמריקנים לא כאלה אבל הם פתוחים לגישה הזאת. בתעשייה העצומה של הוליווד, כולם מחפשים קשרים. אז אם אתה ישראלי ויש לך קשר כלשהו עם גל גדות, אז כולם באים לדבר איתך. היתרון של ישראלים זה שאם הדלתות נסגרות בפניהם, הם לא מוותרים ופורצים אותן. הם מעגלים פינות ולא הולכים בתלם". לא לוותר, לפרוץ דלתות, לעגל פינות ולא ללכת בתלם - כשיבוא מי שיעלה את סיפור חייו של אורי זינגר על הכתב ויבקש לעבד אותו למסך, ככל הנראה שזו תהיה שורת התקציר.
