כשהיה בן 15 הזדמן לסטיבן ספילברג לפגוש את מי שנחשב לגדול במאי הקולנוע האמריקאים, ג'ון פורד ("המחפשים", "האיש שירה בליברטי ואלאנס"). הוא נקלע אז למשרדו של פורד, ונתקל בבמאי המערבונים עם הרטייה על העין והסיגר הנצחי בדיוק עם שובו של זה מארוחת צהריים. "אומרים לי שאתה רוצה להיות במאי סרטים", נבח פורד הזועף על הנער. הוא שלח את ספילברג הצעיר להתבונן בתמונה שהייתה תלויה על הקיר, ובה היו מצוירים שני אינדיאנים על סוסיהם. "איפה האופק?", שאל בגערה. ספילברג הצביע על הקו מעל ראשי הרוכבים. פורד שלח אותו להתבונן בתמונה שנייה, של חיל פרשים. "איפה האופק?", שאל אותו פורד שוב בחוסר סבלנות, וספילברג הנבוך הצביע על תחתית התמונה. "כאשר תדע להסביר מדוע קו האופק נמצא בראש התמונה או בתחתית התמונה אבל לא באמצע התמונה", כך אמר לו פורד לפני שנפרדו, "תוכל להיות במאי סרטים טוב. עכשיו עוף מכאן".
"הפייבלמנים" - טריילר
הסיפור הזה, שמוכר לכל מי שמכיר את הביוגרפיה של ספילברג, מופיע גם בסרטו החדש, "הפייבלמנים" (The Fabelmans), ומספק לסרט את אחד מרגעיו הנפלאים. מה שנפלא לא פחות הוא זהותו של האיש שמגלם את דמותו של פורד – ונותיר לכם לגלות זאת וליהנות. כן, בן דמותו של ספילברג בסצנה המדוברת אומנם מבוגר יותר מכפי שהיה במציאות, והוא מגיע לאולפנים בהוליווד מתוך כוונה לקבל עבודה בתעשייה – אבל הסיפור מתרחש כפי שספילברג מספר אותו, ואולי הרקע השונה מתבקש כאשר מדובר בסרט ששמו, בתרגום חופשי, הוא "מספרי המעשיות".
ביקורות סרטים נוספות:
הצפייה בסרט כמוה כאנתולוגיה של סרטי ספילברג, לא רק כבמאי אלא גם כמפיק. הנה סצנה שמהדהדת את החרקים מתוך "שודדי התיבה האבודה" (1981); והנה אחרת שמזכירה את "פולטרגייסט" (1982); וגם כזו, שבה אמו לוקחת אותו ואת אחיותיו למרדף אחר טורנדו, שתהפוך שנים אחר כך לסרט "טוויסטר" (1996). וכמובן, התשוקה של סמי פייבלמן הצעיר (מתאו זוריון פרנסיס דה-פורד), בן דמותו של ספילברג, לשחזר את סצנת תאונת הרכבת הספקטקולרית מתוך "ההצגה הגדולה בתבל" של ססיל בי. דה-מיל מ-1952, סרט שהותיר בו חותם עמוק בילדותו, ועל-פי הסרט הזה לפחות עורר בו את אהבת הקולנוע (קודם לכן פחד, מסתבר, לצפות בסרטים). הסצנה הזו תחזור על עצמה בסרט נוסף שהפיק ספילברג, "סופר 8" (2011) בבימויו של ג'יי.ג'יי. אברמס, שבו חבורת ילדים יוצאת לחקור את נסיבותיה של תאונת רכבת מסתורית סמוך לעיירה שבה הם מתגוררים.
אבל הסרט הוא הרבה יותר מזה. יש בו משהו אפל שמשליך בדיעבד על סרטיו המוקדמים של ספילברג. לא רק ההתמודדות שלו עם גירושי הוריו שמצאה את ביטויה בחרדת הנטישה של "אי.טי" (1982), אלא גם באופן שבו הסרט מציג את התשוקה שלו לקולנוע כמקבילה לתשוקה אל האם. ישנה כאן סצנה לילית יפהפייה, מהפנטת כמעט, שבה האם (בגילומה של מישל וויליאמס המצוינת) מתחילה לרקוד במעין ריחוף, כאשר המשפחה מבלה בפיקניק. אורות המכונית משמשות לה תאורה, והנער סמי נוטל במהירות את מצלמתו ועוקב אחר הריקוד-ריחוף שלה, בשמלה לבנה שקופה למחצה, נתונה במעין טרנס, כשהוא בהיקסמות מוחלטת. חוויות הקולנוע הראשונות שלו – שחזור סצנת תאונת הרכבת, למשל, באמצעות מצלמת 8 מ"מ ביתית – מלוות בנוכחותה החושנית של האם.
הסרטים שסמי מצלם בצעירותו – אלה כוללים גם סרט זומבים עטופים בנייר טואלט – הופכים ליצירות שאפתניות יותר שהוא מצלם בנערותו (עתה מגלם אותו גבריאל לה-בל המרשים). למשל, סרט מלחמה שמזכיר את מה שיהיה פעם "להציל את טוראי ריאן" (1998). במקביל הוא מצלם סרטים משפחתיים, אבל ברקע הדימוי האידילי של בני המעמד הבינוני היהודי בפיניקס אריזונה, קולטת מצלמתו את הרומן שמתפתח בין אמו, פסנתרנית חובבת, ובין חבר המשפחה (סת' רוגן), וסמי שב וחוזר ומתבונן בתמונה הזו שצילם. האב (פול דאנו הנהדר) עסוק מדיי בעבודתו כאיש מחשבים מכדי לשים לב למתרחש. המצלמה של סמי עוקבת אחר האם גם כביטוי לתשוקה סמויה, בלתי ממומשת.
כאשר המשפחה, בעקבות עבודתו של האב, עוברת לקליפורניה, נתקל סמי לראשונה, בבית הספר התיכון שבו הוא לומד, באנטישמיות מצד הנערים הוואספים (לבנים אנגלו-סקסיים פרוטסטנטים). נדמה לי שזו הפעם הראשונה שספילברג עוסק בסוגיה של אנטישמיות באמריקה באחד מסרטיו, וקשה שלא לזהות בסיפור הרומנטי שנרקם בין הנער היהודי ובין נערה וואספית מהשכבה בעלת אובססיה לישו (קלואי איסט) משהו שימצא את דרכו אל גרסת "סיפור הפרברים" שביים אשתקד. המעבר למקום החדש והגעגועים לפיניקס, אריזונה מערערים עוד יותר את מצבה המנטלי של האם, שבאחד מרגעיו המטרידים של הסרט אף רוכשת קוף שיארח לה לחברה בבית.
כן, יש משהו אפל ב"פייבלמנים" שמשליך בדיעבד על סרטיו של ספילברג. באחת הסצנות, שמזכירה סרט אימה, האם אף מקבלת שיחת טלפון, שהיא כמובן בדמיונה, מאימה המתה המזהירה אותה מפני זר שעתיד להגיע לבית.
הזר הזה מתברר כדוד אקסצנטרי (ג'אד הירש בהופעת אורח מעולה), שהיה בעבר מאלף אריות ולהופעתו ישנה השפעה עזה על סמי. זו מסוג הופעות האורח שפסלון אוסקר בצדן.
האם הקולנוע של ספילברג הוא כולו בסימן געגועים אל האם? כאשר ספילברג זכה באוסקר הראשון שלו כבמאי, על "רשימת שינדלר" (1993) הוא הודה, בין היתר, לאמו שהייתה באולם – המצלמה התמקדה בפניה הנרגשות מאוד – וכינה אותה “my lucky charm” (את האוסקר השני שלו כבמאי, על "להציל את טוראי ריאן" הוא הקדיש, דרך אגב, לאביו שנכח בטקס). עתה מקבלים הדברים צביון מעט שונה מעוד תודה של בן לאמו ברגע הגדול בקריירה שלו. זה אינו עוד סרט אוטוביוגרפי כדרכם של סרטים השבים אל ילדותם והתבגרותם של יוצריהם ("בלפסט" של קנת' בראנה הוא הדוגמה העדכנית). זהו סרט שמבקש לפענח את היצירה, סרט על החוויה הקולנועית והמשפחתית שבבסיס יצירת מופת כ"מפגשים מהסוג השלישי" (1977), לטעמי סרטו הטוב ביותר של ספילברג, וגם היהודית, כמו ב"אי.טי.". כזה המגיע מתוך הכרה בנוכחותו של המוות. אותה הכרה שמביאה להתבוננות לאחור.
"הפייבלמנים" נכתב בידי ספילברג והמחזאי-תסריטאי טוני קושנר (השניים כבר שיתפו פעולה על התסריטים של "מינכן" ו"לינקולן"). זהו התסריט הראשון שספילברג חתום עליו מאז "אינטליגנציה מלאכותית" (2001). כאשר צופים בסרט אפשר לזהות את התשוקה, הגעגוע והכאב העצום שהפכו את ספילברג לאחד משני גדולי מספרי הסיפורים בקולנוע האמריקאי המודרני (השני הוא קלינט איסטווד). ישנה סצנה נהדרת בתחילת הסרט שבה סמי-סטיבן הילד חרד להיכנס לאולם קולנוע משום שהוא פוחד מ"האנשים הענקיים" שעל המסך. אביו, איש המדע, מסביר לו, אגב כך, את חוק התמדת הראייה שמתייחס לאשליה ההופכת רצף של תמונות דוממות לתנועה. נדמה לי שזוהי הדרך היפה ביותר – השילוב של "אנשים ענקיים" ואשליה – להגדיר את הקסם שבקולנוע. "הפייבלמנים", כמו רבים מסרטי ספילברג, מלא בקסם שכזה.
