"ספיידרמן: אין דרך הביתה" היה אמור להיות ה-אירוע הקולנועי של 2021. זה היה ברור לכולם, אבל לא בטוח שלזה מישהו ציפה. בכל זאת, קורונה, אומיקרון, גל תחלואה חדש וכל המשתמע מכך. ועדיין, בסוף השבוע הראשון להקרנתו בישראל, מעל רבע מיליון צופים רכשו כרטיסים כדי לצפות בגיבור העל האהוב יורה קורים, מטפס על קירות ונותן לנו כמעט שעתיים וחצי של אסקפיזם, כיף ומשהו שבאמת אפשר לקרוא לו חוויה קולנועית.
ספיידרמן: אין דרך הביתה – טריילר
למעשה, זוהי הפתיחה הטובה ביותר בארץ לסרט של מארוול - כן, אפילו מעל "הנוקמים: סוף המשחק" - והנתונים הללו דומים גם ברחבי העולם. כל ההקרנות עמוסות, אנשים מגיעים לקולנוע כדי לצפות בסרט בפעם השנייה והשלישית, והביקורות מהללות.
באתר הנחשב Rotten Tomatoes הקהל התפרע עם ציון של 99 אחוז, והמבקרים (קרוב ל-300 כאלו) הציבו רף כמעט דמיוני של 94 אחוז. למעשה, רק סרט אחד של מארוול מדורג יותר גבוה - "הפנתר השחור" (96%). כדאי לחדד: הציון הזה גבוה ביחס לכל סרט אחר, לא רק בהשוואה לאלו של מארוול.
אם הייתם כבר בהקרנה של "ספיידרמן: אין דרך הביתה", אתם יודעים שהיא יוצאת דופן - מחיאות כפיים בכל סצנה שנייה, צעקות נלהבות, צחוק מתגלגל מכל פינה באולם והמון-המון רגעי "וואו". קשה להיזכר בסרט אחר שבו הצופים הפגינו בקול כל כך הרבה מעורבות רגשית. ברגעים רבים חשבתי שאני נמצא באירוע על הסקאלה שבין הופעה חיה למשחק כדורגל. לקרוא לזה חריג יהיה אנדרסטייטמנט.
מתנגדי הזרם יגידו שהוא "בסך הכול סרט קומיקס", אבל למה מלכתחילה זה נאמר בקונוטציה שלילית שדורשת התנצלות? האם סרט קומיקס לא יכול להיות גם סרט טוב? "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוכיח שהתשובה על כך היא "כן", כשענה על כל הציפיות של המעריצים המושבעים ויותר מכך - היווה סיכום מושלם של 19 שנים מאז יציאת הסרט הראשון בטרילוגיה של טובי מגווייר ("ספיידרמן", 2002).
נכון, היו בו כמה בעיות תסריטאיות וקידום העלילה נעשה לעיתים בדרכים מעט מאולצות, אך לומר שזה סרט שנועד רק למעריצי הז'אנר יהיה לחטוא למציאות. יש כאן סיפור התבגרות קלאסי שמלווה בכל הבעיות המתבקשות - דינמיקה משפחתית, כמיהה לזוגיות, קבלת החלטות והתגברות על אובדן, רק שבמקרה לגיבור יש גם כוחות על. ולא סתם גיבור - טום הולנד מספק הופעה ראויה לציון ומצליח להצחיק, לרגש ולגעת בכל הנקודות הנכונות.
מארוול מצאו את הנוסחה המנצחת לפני הרבה מאוד שנים, ולפעמים אפילו מרשים לעצמם לזגזג קצת ימינה ושמאלה כדי להתנסות בעולמות פחות מוכרים ולהביא לצופים שלהם משהו מעט שונה: צ'דוויק בוזמן המנוח הוביל את עלילת "הפנתר השחור" לצד קאסט של שחקנים שחורים, "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" הכיר לנו גיבור על אסייתי, "הנוקמים: מלחמת האינסוף" היה כל דבר מלבד סרט פיל-גוד וגם ההמשך שלו, "סוף המשחק", היה ברובו מלנכולי ואפל - וזה בזמן שעל המסך שלנו היו דביבון מדבר, חייזר סגול עם כפפת מתכת ועץ שיודע לומר רק משפט אחד.
מארוול, וסרטי קומיקס בכלל, תפסו נפח משמעותי מסך הסרטים שיוצאים בשנה לבתי הקולנוע - ברור שהסיבה העיקרית לכך היא הכנסות, וזה לא ייפסק כל עוד האווז הזה ימשיך להטיל ביצי זהב, למורת רוחם של אנשי התעשייה שדווקא מבקרים את הז'אנר, כמו מרטין סקורסזה שטען ש"מארוול זה לא קולנוע" כשהתייחס לרווחים העצומים של "הנוקמים: סוף המשחק" (2.8 מיליארד דולר - הסרט הרווחי בהיסטוריה). סקורסזה, אחד הבמאים הגדולים אי פעם, התאכזב, אולי בצדק, שאותם בלוקבאסטרים לוקחים ממנו ומחבריו את ההזדמנות לייצר "סרטי איכות" והתקשה לקבל את העובדה שיכולה להיות סינרגיה בין הכנסות ואיכות, הם לא חייבים לבוא אחד על חשבון השני. עובדה, גם המעריצים המושבעים יודעים להצביע ברגליים כשזה לא עובד, ע"ע "הנצחיים", שמדשדש לו עם ביקורות קוטלות ואולמות ריקים כבר מהשבוע הראשון, על אף שהחתומה עליו היא הבמאית זוכת האוסקר קלואי ז'או ("ארץ נוודים").
סרט קולנוע יכול להיות טוב גם אם הוא מהנה ולא מציאותי. אנשים יכולים לעוף, לירות קורי עכביש מהידיים, לעשות קסמים ולהילחם במפלצות וחייזרים, וזה ממש בסדר. זה סרט. זו אחת הסיבות שאנחנו הולכים לקולנוע - כדי להתנתק קצת מהמציאות. מעבר לכך, זה עשורים שחוברות הקומיקס שעליהן מבוססים כל הסרטים הללו מביאות לקדמת הבמה אג'נדות פרוגרסיביות, כאלו שעד לאחרונה אף אחד לא אזר את האומץ לדבר עליהן או לעסוק בהן במיינסטרים הקולנועי או הטלוויזיוני: גיבורים שחורים או בני מיעוטים, נשים חזקות, זוגיות חד-מינית ולאחרונה גם גיבורה טרנסג'נדרית - הם מובילים את העלילות, מביאים את השונה לפרונט ונותנים אפשרות לדור הצעיר להזדהות איתם.
כל אלו נמצאים כבר בסרטים ובסדרות של מארוול ודי.סי, שלא חוששות לקדם ליברליות בתעשייה כה שמרנית. תראו את "פלקון וחייל החורף" שבסופו (זהירות: ספוילר למי שלא צפה) פלקון מקבל על עצמו את תפקיד קפטן אמריקה, הגיבור שמייצג את הדגל עם הכוכבים והפסים, לא כברירת מחדל, אלא כי הוא האיש הנכון בזמן הנכון והוא גם לא חושש להדגיש זאת: "אני אדם שחור שמייצג את דגל ארצות הברית. כל פעם שאני מרים את המגן אני יודע שיהיו מיליוני אנשים שישנאו אותי מהסיבה הזו". מארוול כאן כדי להישאר, גם המקטרגים מבינים זאת, ואם הם יתנו צ'אנס, מי יודע, אולי אפילו נצפה בנוקמים גרסת סקורסזה (אל תבנו על זה).
