אני רחוק מלהיות פרנואיד, אבל כנראה שמישהו מאזין לי לטלפון, או סתם מסוגל לקרוא את המחשבות שלי מרחוק. בהינתן שאלו אינם פני הדברים, קשה לי למצוא הסבר מניח את הדעת לכך שבסוף השבוע שעבר דיברתי עם חבר על האלבום הנשכח של להקת שמיים (הנשכחת לא פחות) שהוביל פעם דני ליטני, ופחות מיממה לאחר מכן העורכת שאלה אותי אם ארצה לכתוב ביקורת על מה שכנראה תהיה ההופעה האחרונה שלו, או לפחות זו שתתקיים בשנה הקרובה, ונערכה אמש (ה') במרכז ענב לתרבות בתל אביב.
אז הלכתי, ועוד בשבוע הכי קר בשנה. כי כמו שליטני שר באלבום הבכורה היפה שלו מסוף הסבנטיז, כולנו צריכים לפעמים קצת יחס חם. ליטני אולי לא יכול היה לשמוע את התשואות של אלו שיצאו אתמול מהבית למרות הכפור והאומיקרון (הראשון מציק לא פחות מהשני), אבל את התגובות החמות הוא בהחלט ראה והרגיש. והיחס שהוא קיבל מהם לא היה חם - הוא היה לוהט.
בעיית ההתחרשות של ליטני סוקרה לא מעט בשנים האחרונות בתקשורת, וגם השבוע, כשהוא הודיע שיקיים הופעה אחרונה לפני שיעבור ניתוח שתל באוזן שאמור לסייע לו לשמוע מחדש. לאור הביקוש והבאזז שנוצר, הוחלט שתתקיים עוד הופעה אחרונה מחר בערב באותו המקום, ובשבוע הבא תיערך עוד אחת, שלישית. יש יותר מדי דוגמאות מהשנים האחרונות לזמרים וזמרות שעשו כאן לא מעט בעבר, אבל נזכרו להיזכר בהם רק כשקרתה להם איזו טרגדיה. יש בזה משהו מכעיס, אבל זו כנראה דרכו של עולם. גם בסבנטיז, העשור הכי חשוב ופורה בקריירה של ליטני, בטח היו כמה אמנים ותיקים שהרגישו שצעירים כמותו לוקחים מהם את הפוקוס.
אז ליטני הופיע אמש, ובהחלט שהייתה נוכחות תקשורתית באולם, אבל אי אפשר להתייחס לסט שהוא הגיש אתמול באותו האופן שבו מסקרים הופעה רגילה. אין ממש טעם להיכנס לאופי הביצוע ולהרהר שוב אם הוא היה שטוח וטכני מדי או דווקא מלא רגש, לדון היכן ניתן למקם את העיבוד הנוכחי ביחס למקורי, או להרחיב יותר מדי על סדר השירים. במשך כשעה וחצי ליטני, יחד עם הגיטריסט והקלידן שלצידו, ביצעו עשרה שירים, כמחציתם קאברים שלו לאחרים (כולל שניים לבוב דילן). בין לבין ליטני דיבר, והרבה, לא פחות משהוא שר.
אחרי שהוא עולה לבמה לקול תשואות הקהל ומחזיר עם הידיים בלב ענק, הוא מתיישב, לוקח את הגיטרה, מתקין את המפוחית סביב הצוואר ופולט "אוי, אוי, אוי", שמלווה בצחוק. בהמשך הוא יסביר מדוע הבלוז נולד דווקא בפולין, ויסחט עוד פרץ צחוקים מהאולם המלא. אבל עוד לפני שהוא מתחיל לשיר את "יחס חם" הוא מדבר על היחס שלו הוא זכה בשבוע האחרון. "הרסתם אותי", הוא פותח בהתרגשות רבה והאולם נאלם דום, "אני ציניקן גדול כבר שנים, ואני לא גאה בזה, אבל אחרי כל כך הרבה שנים של ציניות אני נרגש כמו שלא הייתי שנים, ואני מודה לכם".
זו לא הייתה הופעת פרידה קלאסית (שכאמור יתווספו לה עוד שתיים). לא היו כאן אמנים אורחים שבאו להרים לו או קטעי וידאו משיאי הקריירה שרצים על המסך ברקע. וגם הביצועים, למשל ל"ולא היה בינינו אלא זוהר" או ל"משבר אמון", היו רחוקים מלהיות מהטובים שסיפק בחייו. בשעה וחצי שליטני נתן אתמול המוזיקה שיחקה רק תפקיד משני. זו הייתה הזדמנות מרגשת (על אמת) ובעיקר נדירה שסיפקה צוהר להבנת הקשר שבין אמן לקהל, הפעם מצד האיש שנמצא על הבמה. ליטני לא רק היה נרגש אמש, הוא היה כמעט שקוף. ודווקא בצניעות האותנטית הזאת יש יותר רגש והוקרה מאשר במופע מהוקצע ומתוזמר היטב עם יותר מדי אגואים שצריכים לחלוק במה אחת. ובעיקר, יש כאן חסד.
זו חוכמה שבדיעבד, אבל הקריירה של ליטני - שבכמה רגעים מאוד יפים לפני 45 שנה פלוס היה התשובה לשאלה 'איך בוב דילן היה נשמע לו הוא היה בוחר להקליט קצת בעברית' - הייתה יכולה וצריכה להתנהל קצת אחרת. מי שלאורך שנות ה-70 הריץ בהצלחה שני מופעים עם יהונתן גפן; הקים את להקת שמיים שהייתה צריכה להיות תמוז 2 והתפרקה כמה שנים לפני שאלבומה היחיד, ששילב ג'אז, פ'אנק ותועפות של רוק חם, יצא ולא הותיר רושם עז; ובעיקר האיש שחתום על אחד מאלבומי הבכורה הכי יפים שיצאו פה ("יחס חם"), היה צריך לעשות קצת יותר בהמשך. בעצם הרבה יותר. אבל הוא כנראה לא רצה. רק ב-1992 הגיע האלבום השני שלו ("תקופת החיץ"), ושנתיים לאחר מכן הגיע השלישי והאחרון שבו הופיעו שירים מקוריים – "מין OUT" (שאגב לא זמין בשירותי הסטרימינג). אחריו הגיעו עוד שני אלבומי קאברים בלוזיים שלו לשירים ישראלים, וזהו בגדול.
הפעם האחרונה שבה הייתי בהופעה של ליטני הייתה לפני משהו כמו 18 שנה. הערב ההוא התחיל במועדון קטן בחיפה, והמשיך לשיחה אל תוך הלילה בבית קפה לא רחוק ממנו בשכונת הדר. זה אולי לא מקובל שמבקר מוזיקה ישב לבירה ואספרסו עם האמן שהוא נשלח לכתוב עליו, אבל בגלל שליטני הציע בחן - באתי, ושילמתי. ההופעה ההיא הייתה טובה (לאין ערוך יותר מזו שהוא נתן אמש), בלי כל קשר לשיחה שלאחריה. שאלתי את ליטני אז לא מעט שאלות, גם על קצב העבודה שלו. את התשובה שהוא נתן אני לא ממש זוכר, אבל אלבום נוסף הוא לא הוציא.
כל מי שהקשיב אי פעם לאלבומים של ליטני – פעולה שמומלצת בלי כל קשר למצבו הבריאותי או התקשורתי – קלט מיד את הכישרון והכריזמה. אבל אמן שבאמת חפץ בקריירה ארוכה ועקבית זקוק כנראה לעוד כמה תכונות ויכולות בארגז הכלים שלו. קצת כמו בשיר שלו "ביום שבו נפלו השמיים", שבו ביכה את נפילת הלהקה ההיא, ודווקא בוצע אתמול, לא בטח שליטני עשה את המקסימום עם היד שחילקו לו פעם למעלה.
אחד מהשירים היפים ב"יחס חם" הוא "אדם זקן" של דוד אבידן (שדווקא הלך די מוקדם), שבו כותב המשורר "אדם זקן, מה יש לו בגילו? / הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון / עיניו פקוחות למחצה / מנחשות לפי תנועת הכוכבים / אם הלחישות רומזות / כי זה לילו האחרון". כשליטני הקליט אותו הוא היה בן 35. הוא לא ביצע אותו אתמול, אבל מעניין מה הוא חושב עליו היום. יש שירים שנעלמים בדרך לעומת כאלו שמתיישנים היטב, ולליטני יש משניהם. מרבית המערכונים שהוא וגפן ביצעו כמה בלוקים דרומה מכאן, במועדון צוותא של אמצע הסבנטיז, לא היו עוברים היום. אבל מרבית השירים שהרכיבו את "יחס חם", "תקופת החיץ" ו"מין אאוט" שרדו יפה, לפחות באוזניים שלי. כבר אז עלה מחלקם, נגיד מ"הלילה צעיר אתה כבר לא", מעין הד נבואי שרמז לך שהם ילוו אותך גם עשורים אחרי שיצאו – ועשו את מה שהם יכלו בתחנות הרדיו.
ב"חלומות גדולים", אולי הקטע המוזיקלי הכי יפה באלבום "מכתבים למערכת", מתארים גפן וליטני את הפנטזיה שלהם. גפן חולם על פרס נובל לשלום, וליטני על הופעה במדיסון סקוור גארדן, כשאיתו על הבמה ג'ורג' האריסון, ליאון ראסל ופינק פלויד. האריסון וראסל כבר לא איתנו, וגם פינק פלויד לא פעילים יותר, אבל ליטני עוד כאן. קצת כמו באלבום ההוא, שהוקלט לפני כ-45 שנה במועדון הצוותא, הוא עדיין מאוד נהנה כשהוא עולה לבמה. נקווה שיהיו לו – ולקהל – עוד הזדמנויות כאלו.
