קצת אחרי 6:29 בבוקר 7 באוקטובר, ממש עם תחילת האזעקות, יצא צלם ynet ו"ידיעות אחרונות", רועי עידן, מביתו שבכפר עזה במטרה לעשות את מה שהוא תמיד עשה: לתעד. הוא עוד הספיק לשלוח למערכת תמונה אחרונה, שבה ניתן לראות את הרחפנים של מחבלי החמאס - ומאז נותק עימו הקשר. רק ב-18 באוקטובר נקבע באופן סופי שרועי נרצח באותו יום קרוב לביתו, ושבתו בת השלוש, אביגיל, שהייתה בזרועותיו באותו הזמן, הצליחה להגיע לבית של השכנים ומשם נחטפה (ובהמשך הוחזרה בעסקה). אשתו, סמדר, נרצחה בביתם, ושני ילדיהם הגדולים הצליחו להסתתר בארון השירות וניצלו.
"התמונה האחרונה" - שיר לזכרו של רועי עידן
הוריו של רועי, כרמל וליזה, ביקשו להנציח את רועי ופנו לרוני קרמר בבקשה לכתוב שיר לזכרו. קרמר התגייס לכתוב את המילים ובהמשך צירף גם את נורית הירש לכתיבת הלחן, ואת ששי קשת, שהסכים לבצע. במלאת שנה לתחילת המלחמה ולמותו של רועי, הם התארחו במשדר המיוחד ב-ynet. "הרעיון לכתיבת השיר הגיע ממני", משתף כרמל האב, "אני רציתי להנציח את רועי בכל דרך. לא יכול להיות שהוא נרצח לשווא".
ליזה: "לי היה יותר קשה. די כעסתי על כרמל. מהרגע שקרה מה שקרה, אני רציתי לשמר את רועי לעצמי, וזה מאוד הפריע לי שהוא רוצה לחשוף אותו לציבור רחב יותר. אני קצת הייתי המתנגדת וזאת שמושיבה אותו ואומרת 'תהיה בשקט', אבל ראיתי את הלהט שלו, את הנחישות שלו, שהוא רוצה שכל העולם ידע מי זה רועי. היום אני מודה ומתוודה שאני ממש מעריכה את זה שהוא הגיע לאנשים הטובים ביותר".
המלחינה נורית הירש מספרת שלאורך כל הקריירה שלה היא קיבלה פניות לשירי הנצחה. "מרוב מלחמות, אין סוף להורים השכולים שפונים להנציח את זכר יקירם בשיר. אז ליזה היא יוצאת דופן בכך שהיא רוצה לשמור אותו רק לעצמה, אבל אני מבינה את כרמל, הוא רוצה שכולם ידעו מי היה הבן הנהדר שלו".
נורית, מה היה שונה בפנייה הזאת מבין הרבות שאת מקבלת?
"אני אחשוף וידוי: מושיק, בן זוגי, הוא חבר של כרמל מימים-ימימה. הוא אמר 'הנה טקסט', אבל זאת הפעם המאה שאני מקבלת טקסט ואמרתי לו שאני לא יכולה להתמודד יותר עם הנושא של הורים שכולים. זה כבד, ומשנה לשנה זה רק נהיה יותר כבד. לא רציתי בכלל לעשות את זה. אבל מושיק, מאחורי גבי, סגר כבר עם כרמל שאני אכתוב את המנגינה וש-ששי יבצע".
3 צפייה בגלריה
"השיר הזה מבטא את המשפחה". מימין: נורית הירש, הוריו של רועי עידן ז"ל כרמל וליזה, וששי קשת
(צילום: אביגיל עוזי)
"כשמושיק ונורית צלצלו אליי, כבר ידעתי שזה קורה והיה להם קל מאוד לשכנע אותי", מביא קשת את הזווית שלו. "ישבתי עם ליזה ביום הראשון של ההקלטה, חיבקתי אותה ושאלתי אותה, 'איך אתם? איך את מכילה את הכול?'. אז היא אמרה, 'אני גרה מול בית הקברות, כל בוקר אני שותה קפה עם שניהם'. ואני אחרי זה צריך ללכת ולהקליט את המילים האלו, שהן כל כך כואבות מצד אחד, ומצד שני כל כך נותנות לך השראה".
"כשכרמל פנה אליי, זה ריגש אותי בצורה יוצאת מן הכלל", מספר קרמר. "תוך כמה ימים התייצבתי אצלם בבית. באנו לפגישת היכרות, ישבנו שם ארבע שעות, והמשימה הייתה ענקית. זאת אחריות גדולה לתת להם את המתנה הזו ולקוות שהם יאהבו אותה. 'תמונה אחרונה' זו בעצם התמונה האחרונה שרועי צילם - והתמונה האחרונה שרועי צילם בחייו הייתה המצנחים שצנחו מטרים ספורים ממנו".
"לי מאוד קשה הטייטל הזה - של משפחה שכולה, אם שכולה", מודה ליזה. "אני אם גאה, ואני ככה מרגישה. יש לי הרבה גאווה על רועי".
"תודה לכולם", מוסיף כרמל. "השיר הזה מבטא את המשפחה. בכל פעם שאני שומע את השיר, או שאני קורא את המילים שלו - העיניים לא נשארות יבשות".
"האמת היא שבסופו של דבר, אני נורא מצטער שלא הייתי חבר של רועי", מסכם קשת, "מכל הסיפורים ששמעתי, גיליתי אישיות נפלאה, מדהימה ומרגשת".
