בפסטיבל קאן ה-46 שנערך במאי 1993, עשתה ג'יין קמפיון, הבמאית ילידת ניו זילנד היסטוריה: סרטה "הפסנתר" זכה ב"דקל הזהב" – פרס הסרט הטוב ביותר. זאת היית הפעם הראשונה בתולדות הפסטיבל היוקרתי שסרט שבויים על ידי אישה גורף את הפרס הנחשק והמכובד מכולם. אמנם מדובר היה ברגע היסטורי, אבל חבר השופטים בהנהגת הבמאי הצרפתי לואי מאל, היה "חייב" להקטין את ההישג ופסק תיקו: קמפיון ו"הפסנתר" נאלצו לחלוק את הפרס החלוצי עם סרט שביים גבר: "שלום לפילגש" של צ'ן קאיגה הסיני. "הפסנתר" זיכה את קמפיון בפרסים רבים נוספים, כולל אוסקר עבור התסריט המקורי. במשך 28 שנה, היא שמרה על ההישג התקדימי והייתה האישה היחידה שזכתה ב"דקל הזהב".
ואז, בחודש יולי האחרון, התואר המפוקפק הזה נופץ: "טיטאן" של הבמאית הצרפתייה ג'וליה דוקורנו כבש את קאן בסערה וליקט את "דקל הזהב". קמפיון כבר לא הייתה בודדה בצמרת. האמת שהיא הייתה הראשונה ששמחה להיפטר מהתואר הזה ופרגנה לדוקורנו על ההישג. "חוסר השוויון והמחשבה שנשים לא טובות בבימוי סרטים, הם סוגיה שמביכה את כולם", אמרה קמפיון (67), כשנפגשנו בפסטיבל ונציה האחרון. "אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי היחידה שזכתה ב'דקל הזהב', מה עוד אפשר היה לחשוב? זה היה פשוט מגוחך. אנחנו חווים היום עידן נפלא חדש, ומבחינתי זה כמו חומת ברלין שנפלה או הסוף של האפרטהייד - אירוע שאחריו החיים משתנים מהקצה אל הקצה. תנועת MeToo והחוזק של נשים בטלוויזיה ובקולנוע תרמו לכך".
יש לך תפקיד לא קטן במהפכה הזאת - את מודל לחיקוי.
"כן, בדומה לנשים שהגיעו לפניי דוגמת לינה ורטמילר וליליאנה קאוואני. לצערי לפני לא היו מספיק נשים כאלה. אני משתדלת לא לחשוב על הסוגיה הזאת יותר מדי היות ואני לא פוליטיקאית. אני מנסה פשוט להיות מאוהבת במקצוע שלי, ויש גם המון במאים גברים שאני מאוד אוהבת, אם כי ברור שאני מעדיפה להתמקד בנשים, כי הן אלה שלא מקבלות מספיק תשומת לב".
בעשור הראשון של המילניום הנוכחי, קמפיון חוותה שני כישלונות צורבים: המותחן הארוטי "תשוקה חותכת" (2003) עם מג ראיין ומארק רופאלו נשחט על ידי המבקרים והדרמה הרומנטית המסוגננת "כוכב בהיר" (2009), שהתמקדה בחייו המיוסרים של המשורר הבריטי ג'ון קיטס, לא משכה אליה צופים וצופות. קמפיון התקשתה להשיג מימון כדי להרים פרויקטים חדשים ועל רקע המשבר של קולנוע העצמאי, היא בחרה לעבור לעולם הטלוויזיה, "שפחות נשלט על ידי גברים ויש בו יותר פתיחות, חופש וחירות", לדבריה. היא יצרה את "קצה האגם", מיני-סדרה שהתרחשה בניו זילנד, מולדתה של קמפיון, ועקבה אחר חוקרת המשטרה רובין גריפין (אליזבת מוס) שחוקרת מקרי היעדרות ורצח. "קצה האגם" התקבלה באהדה גדולה והושוותה ל"טווין פיקס", הסדרה המיתולוגית והפולחנית של דיוויד לינץ', ושמה של קמפיון שוב התרומם בבורסה ההוליוודית.
אחרי שתי עונות מוצלחות של "קצה האגם", קמפיון הבינה שאחרי פסק זמן של עשור, הגיע הזמן לחזור לעשות קולנוע וזה התאפשר הודות לנטפליקס. "באף שלב לא ויתרתי על הקולנוע. אמנם מאוד נהניתי מההפסקה וגם מהעבודה המשותפת והקהילתית ב'קצה האגם', אבל בכל זאת, הם עוררו בי געגועים לקולנוע. זה גם נפלא בעיניי לספר סיפור בשעתיים, עם כל ההתמסרות שנדרשת לכך. לפעמים אני מעדיפה לצפות בסרט בן שעתיים ולא במשהו ארוך שנמשך ונגרר. זה השלב שגרם לי לחשוב כמה יפה דווקא הפורמט של הסרט. קצת כמו סיפור קצר. אפילו טוב יותר".
לפרויקט הקאמבק, קמפיון בחרה בעיבוד ל"כוחו של הכלב", ספרו של תומאס סאווג' שיצא ב-1967, ושמו לקוח מפסוק מספר תהילים: הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי. העלילה מתרחשת בחווה במונטנה, שנות ה-20 של המאה הקודמת ועוקבת אחרי שני אחים לבית ברבנק: ג'ורג' (ג'סי פלמונס) ופיל (בנדיקט קמברבאץ'). כשג'סי נישא לרוז (קירסטן דנסט) אלמנה צעירה ואם לפיטר (קודי סמית-מקפי) ילד רגיש ומיוחד, שהסובבים מציקים לו בשל מוזרותו ועדינותו, האיזון בין האחים מתערער. פיל הכריזמטי והאכזרי עושה הכול כדי לאמלל את גיסתו הטרייה ואת בנה שנהנה בין היתר לנתח ארנבים.
איך גילית את "כוחו של הכלב"?
"אשתו של אבא שלי - אלמנתו, יש לומר - מרבה לקרוא ואנחנו אוהבות לחלוק בינינו ספרים. היא שלחה לי מהדורה מחודשת של 'כוחו של הכלב', שיצא לראשונה ב-1967. כשקראתי אותו מצאתי את עצמי מתאהבת בספר ושוקעת בו. הוא ממש החל לרדוף אותי. פגשתי את הבמאי-מפיק רוג'ר פרפייר הקנדי, האיש שבבעלותו היו הזכויות לספר. באותה תקופה הוא היה במשא ומתן עם אנשים אחרים אבל הוא הסכים שנדבר. היינו אמורים פשוט לדון בספר בתור שני מעריצים שלו, אבל מאחר ושנינו נורא נהנינו מהשיחה, רוג'ר אמר לי: 'דרך אגב, אם תרצי אני מוכן לתת לך את הזכויות'. מאוד התרגשתי, זה לא משהו שקרה לי לפני כן בקריירה. אמרתי תודה, ושאני אכן מאוד מעוניינת. אז התחלתי להתעמק במחקר ויזואלי, שתמיד מלהיב אותי".
ההיבט הוויזואלי תמיד היה מהצדדים החזקים של קמפיון, שמפליאה ללכוד ולתאר נופים ודימויים מהטבע, והפורטה הזאת באה לידי ביטוי גם ב"כוחו של הכלב". חלק מהדמויות צופנות סוד, ממש כמו הגבעות והנופים המקיפים את החווה, שמגמדים את הדמויות ומבליטים את הבדידות שלהן. צל הגבעות אף מתקשר למוטיב הכלב בסיפור. הסרט אגב צולם בסופו של דבר בניו זילנד, בזמן הקורונה. "בהתחלה הייתי מאוד נרגשת לעבוד ולצלם במונטנה. ביקרתי בחווה, שבה גר בשעתו סאווג' בדרום-מערב מונטנה - ולהגיע לחווה היה יום חשוב מבחינתי, בגלל שמאוד קיוויתי שהלוקיישן יהיה מושלם ונוכל לצלם בו. אבל אז גיליתי שאין בו את המלכותיות והיופי שיש בנוף בניו זילנד. וזה ניכר גם בספר - למרות שסאווג' כתב את הסיפור בהיותו בחווה מרגישים שזו לא החווה שהוא דמיין. בביקור כל הזמן שאלתי: 'נו, איפה הכלב בנוף הזה?' וכולם אמרו לי: 'אה, לא נראה לנו שיש פה שום כלב. תמיד שואלים ואין שום כלב'. ואז הייתי צריכה לחשוב, אוקיי, אבל איך אני הולכת ליצור אחד?".
"ואז, כשנסענו מהחווה הסתכלתי לאחור אל מבנה הסלע הענק שמאחוריה והבנתי שהנה, זה הכלב. ביקשתי שיעצרו את הרכב ויצאתי החוצה וממש ראיתי את הטלפיים - בצורה אבסטרקטית, אבל אין ספק שיש שם משהו שמזכיר רגלי כלב. צילמתי את המקום והרגשתי שזו ברכה מסאווג' עצמו, שהנה הוא מראה לי את הכלב ורשמית אני חלק מהצוות. לפני כן הרגשתי קצת מנותקת, כי בכל זאת מדובר במערבון, סיפור על גברים וגבריות שגרם לי לתהות איך סאווג' ירגיש עם זה שאישה מניו זילנד מספרת את הסיפור שלו. לפחות היה לי סוס בילדותי. אז אמרתי לעצמי שאני פשוט אסתפק במחקר מעמיק, אבל גם מאוד רציתי סימן מסוואג' המנוח עצמו - להאמין שגם הוא היה מרוצה מהפרויקט. באותו רגע חשבתי שבאמת הצטרפתי למועדון כי הוא חשף בפניי את הכלב".
זאת לא הפעם הראשונה, שאת מעבדת ספר. כמה רבדים מעצמך הוספת ל"כוחו של הכלב"?
"הסיפור המקורי עצמו מדהים, אבל כשאני עושה סרט, אני הולכת במסלול קצת שונה מהמסלול של הספר ומסתכלת על הכול בצורה קצת אחרת, בעודי עומדת על כתפי הסופר. כשאתה עושה עיבוד אתה לא רוצה להישאר נאמן במאה אחוז למקור. אני הייתי שונאת אם זה מה שהיו עושים ליצירה שלי. הייתי רוצה שמי שמעבד חומרים שלי, ייקח את ההזדמנות לקפוץ קדימה ולהראות לעולם משהו שונה".
הספר והסרט בוחנים כאמור מהי גבריות ומדברים על גבריות רעילה. מהי גבריות לטעמך?
"זה לא ממקומי להגדיר", צוחקת קמפיון. "מה שכל כך הערכתי בסיפור המקורי של סאווג' היה שהוא נתן לך מקום והזדמנות לחשוב ולהרהר במושג הזה. דמות כמו פיל ברבנק היא ללא ספק אחת הדמויות הטובות בספרות האמריקנית, דווקא כי הוא סבוך ומורכב בצורה כל כך מספקת. פיל, על כל האכזריות, הכוח והדומיננטיות שלו, בעצם אדם חסר ביטחון ופגיע שתמיד נמצא בעמדת סכנה. הוא צריך לשמור שלא ישתה יותר מדי, כדי לא לחשוף את הסוד שלו ואת מי שהוא באמת בפני אחרים. פיל הוא גם דמות שמצליחה לגעת בך, מאחר ובפועל הוא מאוד פגיע. הוא משתלט לגמרי על אח שלו, אבל ברגע שהאח עוזב ועובר מהמקום - פתאום הוא מוצא את עצמו בודד. הדינמיקות החברתיות האלה מרתקות בעיניי. אני חייבת להודות שבהתחלה גם אני חשבתי שפיל הוא מניאק לגמרי, שהוא מתנהג נורא לרוז. ממש שנאתי אותו. אבל הייתי צריכה למצוא דרך לאהוב אותו - וגם אם אני לא מסכימה איתו, הייתי צריכה להבין אותו ברובד הכי עמוק שיש. להתלכלך כמוהו באותו הבוץ ולא לעמוד ולשפוט מהצד. זה הרגע שבו יכולתי להבין את פיל, עם כל הלב".
בסרט יש מתח הומו-ארוטי מרתק ואת מפליאה להביע בסרט תשוקה.
"כמו פיל גם אני רומנטיקנית, והרומנטיקנים הגרועים ביותר הם אלה שנחבאים אל הכלים", אומרת קמפיון ושוב פורצת בצחוק הכובש שלה. "לדעתי המתח ההומו-ארוטי קיים גם בספר, אבל הוא פחות בוטה, כי ב-1967 הומוסקסואליות הייתה בגדר פשע, מה שלא השתנה במשך עשורים לאחר מכן. אני חושבת שיש כוח במסתורין, בזה שאי אפשר להיות פתוח. חלק נכבד מהסיפור מתרכז דווקא במה שלא אומרים. מה שלא נאמר חשוב לא פחות מהפעולות בסרט".
"כוחו של הכלב" מוצג כרגע בבתי הקולנוע רשת לב ומחר (ד') יעלה גם לנטפליקס. הוא כבר זיכה את קמפיון בפרס הבימוי בפסטיבל ונציה וקרוב לוודאי יככב גם בעונת הפרסים המתקרבת. גם השחקנים שלו הולכים לבלוט ברשימות המועמדים והמועמדות, במיוחד קמברבאץ'. "יש כאלה שחושבים שבמאי יכול להיות גם פסיכולוג טוב, וזה לא נכון במקרה שלי... אבל יש לי המון אהבה לשחקנים שלי ואינסוף הערכה לאומץ לצלול לתוך העולם של הדמויות שלהם. בנדיקט למשל היה צריך ללמוד אינספור דברים כדי לשחק את הדמות של פיל - הוא בילה תקופה במונטנה לצד קאובוי מפורסם שלימד אותו לרכב כל סוס, איך לעצב בעץ ואיך לקלוע חבל. הוא גם היה צריך ללמוד לנגן בבנג'ו, לשרוק ולעשות מבטא, וזה עוד לפני שאנחנו מדברים בכלל על לשחק את פיל. למזלנו, בנדיקט תפס הכול מהר ומאוד הערכתי את האמביציה שלו".
קמפיון מעידה שגם היא מתמסרת טוטלית לפרויקטים שלה. "מבחינתי זו התחייבות ענקית להחליט לעשות סרט, כי אני נותנת מעצמי המון בתהליך. אני קומפולסיבית ואובססיבית במובן הזה וברגע שאני מחליטה על פרויקט, זהו, הוא החיים שלי מאותו רגע. לכן התחייבות כזו והמשמעויות שלה קצת מלחיצות אותי".
ולכמה זמן מחזיק הלחץ? אני דווקא מדמיין אותך מאוד רגועה על הסט.
"זו סתם אשליה. אבל אם אתה מאמין לזה זה כמובן משמח אותי, בגלל שזה מה שאני מנסה לשדר - סביר להניח שבפועל אני מרגישה בדיוק ההפך מרגועה. על הסט אני די… עדיף שתשאל את השחקנים איך אני. אני שם כדי לעשות את העבודה, ודי קל לעבוד איתי. אבל בשלבים המוקדמים של הפרה-פרודקשן אני מוצפת בחרדה, בגלל שכל כך הרבה דברים יכולים להשתבש ואני כן רוצה שנעשה סרט טוב. כדי לגונן על הסרט אתה חייב לחשוב על כל כך הרבה דברים במקביל: הליהוק, התקציב, מזג האוויר. ומזג האוויר לפני תחילת הצילומים היה נורא. היה שלג באמצע האביב בדיוק בשלב שבו בנינו את החווה. כשביקרתי בלוקיישן היה כל כך קר, שבקושי הצלחתי לצאת מהקרוואן. הרגשתי שאם כבר בהתחלה יש קשיים, אז בטח לעולם לא נוכל לסיים. לשמחתי מחלקת העיצוב הוכיחה את עצמה ומצאה פתרון לכל דבר. כל הדאגות האלה משפיעות עליך בשלבים המוקדמים וברגע שמתחילים הצילומים כבר לוקחים הכול יום ביומו, ואז קצת קל יותר, בגלל שכל יום יש קצת פחות עבודה".
תהייה עונה שלישית של "קצה האגם"?
"על גופתי המתה. לא. אולי העונה הבאה באמת תהיה על הגופה שלי...".