זמן קצר אחרי שעיתון הולנדי פרסם מחקר שבו היסטוריונים טוענים שנוטריון יהודי הוא זה שהלשין על אנה פרנק ומסר את מקום מחבואה לנאצים, יושב המפיק-במאי לודי בוקן בדירתו במרכז תל-אביב ובריאיון ל-ynet מתקשה להסתיר את זעמו. "אני מאוד כועס", מכריז בוקן, שנולד באמסטרדם אחרי מלחמת העולם השנייה. "זאת בושה גדולה מאוד. המחקר לא נכון. לא מפתיע שכולם ירדו על הטענה הזאת. הכול שקר. הפרסום הזה פוגע ביהודים בכל מקום. פשוט שמו יהודי בכותרת כדי למכור עיתונים. תעלול יחצני. אם היו כותבים נגיד: 'קצב הולנדי מסר את אנה פרנק', זה לא היה מעניין אף אחד. טוב שכל העיתונים הגדולים בעולם כתבו שהידיעה הזאת לא הגיונית".
בהתחשב ברקע המשפחתי של בוקן (70), אפשר להבין למה הוא כה מתקומם. "סבא וסבתא מצד אמא התחבאו אצל שכנים ואנשים מהמפלגה הסוציאליסטית והצליחו להינצל, אבל המשפחה מצד אבא הלכה כולה. סבא וסבתא היו חירשים-אילמים והם נספו באושוויץ. נשארו שתי תמונות שלהם. אני כותב עכשיו ספר על הסיפור המשפחתי וחוקר מי היו השוטרים ההולנדים שתפסו והסגירו אותם. מאות הולנדים שיתפו פעולה עם הנאצים. כיום, ההולנדים ערים קצת יותר לנושא שיתוף הפעולה, אבל לא מספיק. הרבה שנים הם האשימו תמיד רק את הגרמנים. כשאני הייתי קטן, אף אחד לא דיבר איתי על האשמה של המשטרה ההולנדית. איכשהו מחקו את האשמה".
הוריו של בוקן היו בתנועת נוער סוציאליסטית ובמהלך הכיבוש הנאצי לחמו במסגרת המחתרת ההולנדית. "אמא הייתה גיבורה – היא הייתה בת 16 והצליחה להציל המון יהודים. אבא היה לוחם קומנדו שחיסל משתפי פעולה. אחרי המלחמה אמא לחמה למען יהודי ברית המועצות ואבא היה פסיכולוג וטיפל בניצולי שואה בכל אירופה. השואה אמנם נכחה בבית כל הזמן, אבל זה היה בית נורמלי והייתה לי ילדות יפה. ההורים הצליחו לתת לנו חיים רגילים. לא הרגשנו גם אנטישמיות. אנטישמיות אז הייתה טאבו".
הצגת הקולנוע האחרונה בבוקרשט – טריילר
איך הרקע המשפחתי והעובדה שאתה דור שני עיצבו את האישיות שלך?
"זה בא לידי ביטוי אצלנו בציונות. אני, אחי התאום ואחותנו עלינו לישראל. יותר מאוחר התחלתי לחקור את השואה – למה זה קרה? מה קרה? הבנתי שאנחנו לא יודעים מספיק. עשיתי לא מעט סרטים, תיעודיים ועלילתיים, שקשורים לשואה. למשל, 'רכבת החיים' של ראדו מיכאילאנו ו'בן איכרים' שאותו ביימתי ומבוסס על זיכרונותיה של מרגה שפיגל, יהודייה גרמניה שניצלה בזכות חקלאים גרמנים".
השבוע בוקן משגר למסכים סרט עלילתי שאף הוא עוסק בנושא: "הצגת הקולנוע האחרונה בבוקרשט", שאותו הוא ביים על סמך סיפור אמיתי. "לפני שמונה שנים, רעייתי העיתונאית והסופרת אנט לוי-ווילארד הראתה לי מאמר קצר שהתפרסם ב"לה מונד". מדובר היה בהדפסה מחודשת של מאמר שפורסם בשנות ה-50. הכתב שלהם בישראל סיקר משפט צבאי בחיפה של אליהו איצקוביץ' שערק מצה"ל, התגייס ללגיון הזרים הצרפתי, והצליח לנסוע להילחם בקרבות של מלחמת הודו-סין כדי לחסל את האיש שרצח את משפחתו בשואה. הרוצח היה סוהר בשם סטונסקו, פשיסט רומני ששיתף פעולה עם הנאצים והרג את המשפחה של אליהו, שהיו שכנים שלו. סטונסקו הצליח לחמוק מעונש אחרי המלחמה והצטרף בזהות בדויה ללגיון הזרים. החלטתי לעשות סרט שיסתמך על הפרשה הזאת והתקשרתי לילדים של אליהו, אבל הם לא רצו שום קשר עם ההפקה. אליהו היה באותו זמן במצב לא טוב ועמד למות. אז כיבדתי את בקשתם ושיניתי את השם של הגיבור ופרטים נוספים".
מה משך אותך לסיפור?
"מבחינתי זאת טרגדיה יוונית. הסרט מראה אודיסיאה של בן אדם, שזה הגורל שלו, והוא הולך בעקבות הגורל הזה. על אף שהמעשה שהוא עושה לא מוסרי, לא מדובר בבחירה מבחינתו. הילד היתום עשה מה שכמעט כולנו היינו רוצים לעשות – הוא דרש צדק ומימש את הצדק בעצמו. והוא לא ויתר עד שביצע את נקמתו. הוא לא יכול היה לוותר. רוב הניצולים לא יכלו לעשות דבר כזה, גם בגלל שהם לא ידעו מי היו הרוצחים של הוריהם".
לבוקן היה חשוב להביא באמצעות "הצגת הקולנוע האחרונה בבוקרשט" את הסיפור של שואת יהודי רומניה, ש"הייתה במשך שנים פחות מוכרת – הרומנים בעצמם טבחו ביהודים, והרגו מאות אלפים, כולל את השכנים שלהם בלי שהתבקשו על ידי הגרמנים לעשות זאת. זה סיפור נוראי שלא סופר הרבה שנים, ואחרי המלחמה, המשטר הרומני הקומוניסטי לא רצה להודות בכך מסיבות פוליטיות. הצגתי בקיץ את הסרט שלי ברומניה ואנשים מהקהילה היהודית בכו וניגשו להודות לי שסיפרתי את הסיפור שלהם. אבל עדיין יש ברומניה הכחשה ולכן לא רציתי לצלם שם את הסרט, כדי לא להסתבך".
אתה מאמין בנקמה?
"אני מאמין שצריך ללכת לדרך של צדק ולא חושב שבן אדם צריך לקחת את החוק לידיים, אבל אם הצדק לא נעשה, אני מבין את הנקמה. אני לא אומר שזה טוב לנקום, אבל בהחלט מבין לגבי מקרים בהם אין שופט ואין צדק".
בוקן אומר שצריך להבין את הסיפור של איצקוביץ' על רקע המציאות בישראל של שנות ה-50. "לפני משפט אייכמן, בישראל לא הבינו את ניצולי השואה. הם הגיעו לחברה שהייתה עסוקה בבניית מדינה, הסיפור שלהם היה יותר מדי ענק בשביל המדינה, והם לא טופלו. למעשה עד היום לא עוזרים להם מספיק. וכמובן, הסיפור רלוונטי וחשוב לתקופתנו – הוא מראה איך אנשים שחיים בכל מקום תחת משטר מסוכן מסוגלים להתנהג כלפי השכנים שלהם, שנמנים עם מיעוטים, אם זה יהודים או צוענים או מיעוט אחר. גם כיום, מדינות יכולות לחסל מיליונים מאזרחיהן. זה קרה במקומות כמו מיאנמר וסודן. זה יכול לקרות, בגלל שהזוועות נמחקות או נשכחות או מוכחשות".
"מאוד אהבתי והערכתי את גולדה מאיר, התיידדנו"
באפריל 1973 בוקן עלה לישראל, וחודשים אחדים אחר כך פרצה מלחמת יום כיפור, אז הוא יצא לשטח לסקר אותה עבור הטלוויזיה ההולנדית. "אני לא אשכח את היום הראשון של המלחמה וההרגשה שהיא עלולה להיות הסוף של המדינה. באחד הימים אני והצוות שלי נתקענו בגלל פנצ'ר ברמת הגולן ולא יכולנו להזיז את האוטו. הפגזה סורית תפסה אותנו. יצאתי חירש באוזן אחת. זאת הייתה המלחמה הראשונה שלי, וזה היה קשה. אחר כך סיקרתי את הנעשה בחזית המצרית. כעבור כמה שנים, עשיתי סרט תיעודי על גולדה מאיר. מאוד אהבתי והערכתי אותה. התיידדנו. גולדה אהבה אנשים צעירים. אישה מרשימה נוספת שתיעדתי הייתה אידה נודל. היא הוגלתה לסיביר בשל פעילותה. הצלחתי למצוא אותה, הברחנו לשם מצלמות והבאנו לעולם את הסיפור שלה".
שוטטת בעולם באזורי מלחמה ועימותים במסגרת עבודתך עבור הבי-בי-סי. נתקלת בסכנת חיים?
"כן, אבל אתה לא יודע תמיד שאתה למעשה ניצב בפני המוות. הייתי כלוא בבתי סוהר בבולגריה, בצ'ילה ובאורוגוואי. הסתובבתי הרבה בארצות ערב ואני לא זוכר שפחדתי. כשאתה צעיר אתה לא מפחד".
מה הסקופ הכי גדול שלך?
"אחד הסקופים הגדולים שלי היה כשנסעתי ב-1983 עם צוות טלוויזיה צרפתי ללבנון והצלחתי למצוא ולתעד את ששת השבויים הישראלים, שאף אחד לא ידע אם הם בכלל בחיים. עזרתי בעסקת חילופי השבויים".
"אלטמן היה במאי מוכשר, אבל בן אדם רע"
בשלהי שנות ה-70, בוקן הקים חברת הפקה עם כתרי ונעמי שחורי, שהתמחתה בקופרודוקציות: "בלבו פילמס". אחד הסרטים שהם הפיקו היה "החולמים" (1987) של אורי ברבש על חבורת ציונים אידיאליסטית, שמתיישבת בגליל ב-1919. הסרט לא הצליח לשחזר את הצלחת "מאחורי הסורגים", סרטו הקודם של ברבש שהיה מועמד לאוסקר. ב"החולמים" כיכבה קלי מקגיליס, רכובה על תהילת "העד" ו"אהבה בשחקים", אבל זה לא עזר לביצועים בקופות. "זאת הייתה טעות לעשות את הסרט באנגלית", סבור בוקן. "הצטערתי שהוא נכשל, בגלל שממש לחמנו כדי לעשות אותו. כנראה שזה לא היה הזמן המתאים לסרט מהסוג הזה. אגב, העבודה עם קלי מקגיליס הייתה הרפתקה".
למה?
"עליות ומורדות כל הזמן. בחג המולד שלחנו אותה לבקר בבית לחם והיא נעלמה לנו. באמצע הצילומים היא אמרה שהיא רוצה להתפטר. היא הייתה נחמדה, אבל משוגעת. אחרי כמה שנים, קלי פרשה לתקופה והקימה מסעדה בקי ווסט וביקרתי אותה שם".
בקריירה של בוקן כמפיק רשומים שיתופי פעולה עם במאים נערצים כמו רוברט אלטמן, שאיתו עשה את "וינסנט ותיאו" (1990) על מערכת היחסים המורכבת של האומן וינסנט ואן גוך (שגילם טים רות) ואחיו תיאו. בוקן מפתיע כשהוא מגלה שיש לו זיכרונות רעים עם היוצר המוערך. "אלטמן היה במאי מוכשר, אבל בן אדם רע, מאוד לא נעים. לעבוד איתו היה דבר נורא. אני חושב שהוא גם היה אנטישמי ושונא זרים. אלטמן היה ממורמר וקילל את כולם כל הזמן".
עבדת גם עם סם שפרד.
"סם כתב וביים סרט על פי המחזה שלו 'לשונות', ועבורי זו הייתה הגשמת חלום לעשות מערבון. זה היה פרויקט יפה שקצת נעלם, על אף שקיבל ביקורות נהדרות והיו בו שחקנים נהדרים – ריצ'רד האריס, אלן בייטס וריבר פניקס. זה היה אחד הסרטים האחרונים של ריבר. הוא היה פנטסטי. בחור מאוד יפה. כשריבר מת הייתי עצוב מאוד".
כאמור בוקן מביים מדי פעם, כולל בארה"ב. "Britney, baby, One More Time" הפך לסרט פולחן. "העלילה מבוססת על סיפור אמיתי – בחור צעיר זכה בתחרות כפילות של בריטני ספירס, בלי שידעו שהוא גבר. הפרס היה פגישה עם בריטני. כשהזוכה המתין במסדרון לפגוש את בריטני, הגיעו אנשי צוות טלוויזיה, והם היו בטוחים שמדובר בבריטני, והחלו לראיין אותו. הסוכנת של בריטני הגיעה למקום וזרקה אותו מהמקום. החלום שלו לפגוש את בריטני הלך לפח. בעבודה על הסרט חייתי את בריטני במשך כמה חודשים טובים".
בוקן נהנה גם להפגין כישורי משחק, ואפילו שיחק לצד בראד פיט ב"מלחמת העולם Z" משנת 2013. "בראד נחמד, חם לב, פיקח, סקרן, רציני ומקצועי. איש עם לב. היה כיף לעבוד איתו. בראד למד ממני הרבה דברים על השואה".
בסרט גילמת את ראש המוסד. איך בעצם נקלעת לתפקיד גדול בהפקה ההוליוודית הזאת?
"באתי לפגישה בלונדון עם הבמאי מארק פורסטר בעניין של פרויקט אחר. ופתאום באמצע הפגישה, מארק, שמכיר אותי כבר הרבה שנים, מסתכל עליי ואומר: 'לא הצלחתי למצוא מישהו שיגלם את ראש המוסד, ועכשיו כשאני מסתכל על הפרצוף שלך, אני רוצה שתנסה לעשות את התפקיד'. בהתחלה לא התלהבתי והייתי בטוח שראשי האולפנים צריכים לאשר את הליהוק שלי. אבל מארק שכנע אותי. אחרי הפגישה, הוא שלח את הטקסט והתאמנתי עליו עם הבן שלי. אחרי מבחן הבד קיבלתי טלפון ממארק והוא בישר שהתקבלתי. הייתי בדיוק באמצע הפקה של סרט צרפתי גדול עם גיום קאנה על סוס שזכה באולימפיאדת סיאול. לא יכולתי להגיד לא לכזו חוויה, אז נאלצתי לעזוב את הצילומים ונסעתי למלטה להצטלם ל'מלחמת העולם Z'. עכשיו אני מפיק סרט חדש, שמארק יביים – עיבוד ל'הפרה והאסיר', סרטו של הבמאי הצרפתי אנרי ורניי עם הקומיקאי פרננדל מ-1959. יואן מקגרגור יופיע בתפקיד הראשי".
בוקן הכיר את רעייתו אנט בפריז בשנת 1982. "אנשים שעבדו איתי אמרו לי שאני צריך להכיר עיתונאית שעובדת בליברסיון ועושה תחקיר על פיגוע הטרור בבית הכנסת בפריז ב-1980, שבמהלכו היא גילתה קשר בולגרי לפיגוע. אני בדיוק סיימתי הפקת סרט תיעודי 'רוצחי המטרייה' שזכה באמי על רצח הסופר גאורגי מרקוב על ידי השירות החשאי הבולגרי, אז אנט רצתה להיעזר בתיקים ובחומרים שהיו ברשותי. בשבע בבוקר עליתי חמש קומות ברגל לדירה של אנט עם תיק עבה של מסמכים וקרואסון. שאלתי איפה הקפה והיא הלכה להכין, ואז שפכה את כל הקפה על התיק הסודי. בהתחלה חשבתי שהיא צרפתייה ארוגנטית, אבל בסוף התאהבתי בה. לימים היא הייתה אחראית התרבות והמדע והחינוך בשגרירות צרפת בישראל".
לזוג יש שני ילדים: תום בנימין, רופא שחי בצרפת - ראש מחלקה ומנתח, וג'וליה לוי-בוקן – שחקנית שהופיעה בין היתר בטלנובלה "האלופה", בסדרות "אלנבי" ו"עממיות" וכן בסדרות האמריקאיות "מלקולם באמצע", "זהות בדויה" ו"הפמליה". בנוסף, היא גם שיחקה, בדיוק כמו אביה, ב"מלחמת העולם Z". עכשיו אפשר לראות את לוי- בוקן בתפקיד ניצולת שואה ב"הצגת הקולנוע האחרונה בבוקרשט". "הנושא של הסרט לא זר לה - ג'וליה חיה, מכירה ומבינה היטב את נושא השואה, בגלל הרקע המשפחתי שלנו", אומר אביה. "ג'וליה גם גילמה כבר ניצולת שואה, אז זה עזר לה בעבודה על הסרט. אפשר במבט שלה לראות שהיא מבינה את התפקיד, לכבודו היא למדה לדבר עברית במבטא רומני. ג'וליה הופיעה בפרויקטים רציניים ועומדת לעשות כאלה גם בעתיד".
איך היה לביים את הבת שלך?
"זה לא היה פשוט. דווקא כשביימתי אותה בסצנת נשיקות, זה היה הכי פחות מוזר. בכל זאת, אתה נמצא בסט וזה קטע טכני".
בעבר ג'וליה כיכבה במדורי הרכילות. זה לא הפריע לך?
"אני לא חשבתי אז שזה בריא בשבילה. גם ג'וליה חושבת כך עכשיו. בישראל מדורי הרכילות עושים מהכול קרקס. כשהתפרסמו עליה כתבות, אמרתי לה: 'למה את לא מספרת לכתבים שיש לך תואר במדעי המדינה ומאסטר בניהול קונפליקטים גרעיניים?', אז ג'וליה אמרה: 'הם לא רוצים לדעת את הדברים האלה'".
