אומנם 50 שנה חלפו כבר מאז שהתפוצצה פרשת ווטרגייט שטלטלה את ארצות הברית, גרמה להתפטרותו של הנשיא ריצ'רד ניקסון ועשתה כותרות בכל העולם - ועדיין היא מרתקת וטורדת מנוחה. כך לאחרונה ראינו ב"גזלייט", מיני-סדרה בכיכובה של ג'וליה רוברטס שגילמה את מרגרט מיטשל, אשת חברה מארקנסו ורעייתו של ג'ון ניוטון מיטשל, התובע הכללי בתקופת כהונתו של ניקסון. מיטשל הייתה הראשונה שהעזה להביע בפומבי את הטענה שניקסון היה מעורב בפריצה למתחם ווטרגייט בוושינגטון די.סי - מקום מושבה של המפלגה הדמוקרטית - שם נשתל ציוד של האזנות סתר. הפריצה הובילה בסופו של דבר לשערוריית ווטרגייט.
והנה מגיעה "שרברבי הבית הלבן", מיני-סדרה תוצרת HBO (שעולה ב-2 במאי ב-yes, HOT וסלקום TV), ומתמקדת בחלק מהדמויות שהופיעו ב"גזלייט". "השרברבים" היה שמה של יחידה שהוקמה על ידי שניים מאנשיו של הנשיא ניקסון, והופקדה על מניעת הדלפות מהבית הלבן. כמו כן, בדקה היחידה הדלפות שכבר קרו והביכו את הנשיא והמפלגה הרפובליקנית. השרברבים ביצעו מספר פעולות, שהמפורסמת שבהם היא הפריצה ב-17 ביוני 1972 למתחם ווטרגייט. הודות לערנות של איש הביטחון פרנק וילס, שהבחין בסרט הדבקה שהדביקו הפורצים על הדלת שמפרידה בין החניון למרתף בניין המפלגה הדמוקרטית והזעיק את המשטרה, חמישה פורצים נתפסו ונעצרו. כך החלה השערורייה להתגלגל עד התפטרותו של ניקסון. מתברר שהתובע הכללי אישר את הפריצה.
במרכז הסאטירה הפוליטית "שרברבי הבית הלבן" (שלה חמישה פרקים), ניצבים שניים מ"האינסטלטורים" - סוכן ה-CIA לשעבר הווארד האנט וסוכן ה-FBI לשעבר גורדון לידי. לידי, שמת לפני שנתיים בגיל 90, ניהל את הפריצה. לידי, שהתהדר בשפם מפואר, היה טיפוס ססגוני במיוחד: בילדותו הוא גדל בשכונה שמרבית תושביה היו ממוצא גרמני, פיתח סקרנות לאדולף היטלר ונהג להאזין לנאומיו ולשאוב מהם השראה. בין תחומי המומחיות שלו היו איסוף מודיעין פוליטי וארגון פעילויות לשיבוש או להכפשת יריביו הדמוקרטים של ניקסון. ללידי והאנט היו כל מיני הצעות ביזאריות וקיצוניות, כמו חטיפת מפגינים נגד מלחמת וייטנאם וגירושם למקסיקו. עמיתיהם התעלמו מההצעות הללו, אך התוכנית לצותת למטה המפלגה הדמוקרטית בווטרגייט אושרה ויצאה לדרך. במשפטו, לידי סירב לשתף פעולה עם התביעה ונידון ל-20 שנות מאסר, אך ב-1977 הנשיא ג'ימי קרטר העניק לו חנינה. לאחר שהשתחרר מהכלא לידי הפך למגיש תוכניות בתחנת רדיו שמרנית פופולרית, ומעולם לא התנצל על חלקו בפרשה. האנט, לעומת זאת, ריצה 33 חודשי מאסר ומאז חי במקסיקו ובפלורידה עד מותו ב-2007.
"שרברבי הבית הלבן" - טריילר
(באדיבות HOT, yes וסלקום TV)
על בימוי "שרברבי הבית הלבן" חתום הסופר, הבמאי והתסריטאי עטור פרס האמי, דיוויד מנדל, שמבין דבר אחד או שניים בהומור עוקצני המשתעשע על חשבון פוליטיקאים. ברזומה של מנדל אפשר למצוא לא מעט פרקים של "סיינפלד", "תרגיע" ו"ויפ", וכן נמנה על יוצרי "הדיקטטור", סרטו של סשה ברון כהן. "למה נמשכתי לעסוק בפרשת ווטרגייט? קודם כל, לא ייתכן שאדם שמתעניין בפוליטיקה לא ימצא עניין בווטרגייט", נימק מנדל בראיון עם ynet שנערך בשבוע שעבר. "מדובר היה בניצול כל כך נוראי של כוח - וכשאירע הסקנדל, רבים מאיתנו פשוט לא יכלו להאמין שזה קורה ושהנשיא עשה את הדברים האלה, שהוא הורה עליהם. זה זעזע אנשים. לצערי, בשבע השנים האחרונות, אבל כנראה שגם לפני זה, ראינו שוב ניצול מזעזע של כוחו של הנשיא".
לכתבות נוספות במדור טלוויזיה:
מנדל סבור שפרשת ווטרגייט רלוונטית מתמיד: "חלק מהדברים שהאשימו בהם את דונלד טראמפ - היו אנשים שאמרו: 'הו אלוהים, אף פעם לא היינו ככה, אף פעם לא ראינו דברים כאלה'. התשובה היא שדווקא כן ראינו. אפשר למתוח קו בין מה שקורה היום בפוליטיקה ישירות לווטרגייט, בפרט ל'אמונה העיוורת' של האנט ולידי, שרצו להיות קרובים למקור הכוח, שהיו מוכנים לכופף את האינטרסים שלהם עצמם, להקריב את המשפחות שלהם כדי לעשות דברים מטופשים, כי זה מה שיקרב אותם לנשיא. והם עוד חשבו שהוא יגן עליהם. וכמובן שהלקח שכולם למדו הוא שהנשיא אף פעם לא מגן עליך. הוא זורק אותך הצידה, הוא תובע אותך, הוא אומר שחתמת על הסכם סודיות. 'שרברבי הבית הלבן' היא הזדמנות נדירה להסתכל על מה שקורה בפוליטיקה האמריקנית עכשיו, דרך הפילטר של ווטרגייט, ולהבין שמה שקורה היום זה לא מקרים בודדים, אלא שמדובר בניצול כוח שהולך שנים אחורה".
5 צפייה בגלריה
"ניצול מזעזע של כוחו של הנשיא רואים גם היום". מתוך "שרברבי הבית הלבן"
(צילום: באדיבות HOT, yes וסלקום TV)
לתפקיד של האנט, מנדל ליהק את וודי הארלסון ("רוצחים מלידה", "משולש העצבות"). "וודי, ממש כמו הווארד האנט, ראה כבר הכול", מסביר מנדל את פשר הליהוק. "וודי מכיר עולם ומנוסה - אומנם לא במסגרת שירות ה-CIA כמו האנט, אלא בתעשיית הבידור. הוא הביא את העייפות הזו איתו לתפקיד, את הווייב הזה של 'ראיתי הכול'. אפילו הדרך שבה וודי מתהלך בתור האנט, יש בה איזו איטיות מדשדשת וזה נפלא בעיניי".
הארלסון שמח להצטרף לפרויקט, אחרי ששמע שמנדל חתום על התסריט והבימוי. "הדבר הראשון שאני מסתכל עליו כשאני בוחר תפקיד הוא הבמאי", מצטרף הארלסון לשיחה, "חשוב לי שהוא יהיה טוב. וכמובן התסריט, שהוא בעצם הכי חשוב. מבחינתי, חשוב שהתפקיד יהיה מעניין, חי, דינמי, שיהיה בו איזה לב פועם. מה למדתי מהטעויות של האנט? שיש מחיר להתעלמות מהילדים שלך (זה המקום לציין שהארלסון הוא אב לשלוש בנות, א"ק). אתה צריך להיות שם בשביל המשפחה שלך, ובתור מי שלא נמצא הרבה במסגרת הזו, זה ממש נגע בי".
לשפם של לידי נכנס ג'סטין ת'רו ("הנותרים", "חוף מוסקיטו") - שחקן, במאי, תסריטאי והבעל בדימוס של ג'ניפר אניסטון. "בג'סטין, קצת בדומה לגורדון לידי, יש אלמנט טווסי שאתה לא יכול שלא לשים לב אליו, ואם יורשה לי לומר אני חושב שלפעמים הוא נהנה מזה", מעיד מנדל. ת'רו, שנכח אף הוא בריאיון ל-ynet, סבור ש"לידי היה בחור שדי אוהב את עצמו. הוא לא חשב שהוא עשה איזשהן טעויות. מבחינתו הוא ניצח. בראש שלו הסיפור שלו הוא סיפור הצלחה. אז מה שאני אישית למדתי ממנו הוא שאופטימיזם מהסוג הזה משלם דיבידנדים, בטח אם אתה עומד בפני האפשרות ללכת לכלא. אז כן, יש לו יכולת לדבוק במטרה, שאני מאוד מעריך בקטע מוזר", אומר ת'רו ופורץ בצחוק. "מה שהדהים אותנו בכל פעם מחדש בעבודה על 'שרברבי הבית הלבן' הוא שמדובר בסיפור אמיתי. זה היה החלק המפתיע".
אי אפשר שלא להבחין שחלק גדול מהקסם של "שרברבי הבית הלבן" טמון בכימיה בין שני כוכביו. "מה שאני אוהב בוודי ובג'סטין זה שהם מרגישים בנוח בסצנות סופר-דרמטיות, אבל שהם גם מאוד מצחיקים", אומר מנדל. "וודי השתתף ב'חופשי על הבר' - אחד הסיטקומים הטובים בכל הזמנים, וג'סטין, בין היתר, כתב את התסריט של הסרט 'רעם טרופי'. אז אנחנו מדברים על שני חבר'ה שמרגישים מאוד בנוח לעבוד בשני הז'אנרים, וכך גם אני אוהב לעבוד: אני אוהב למצוא את החלקים הדרמטיים במה שמצחיק, ואת החלקים המצחיקים במה שדרמטי. זו הסיבה של'שרברבי הבית הלבן' יש טון מאוד ייחודי, וזו הסיבה שוודי וג'סטין התאימו לו מאוד. מבחינת האישיות שלהם, זה היה מעניין לראות כי הייתה להם איזו מין זוגיות מוזרה, שבמסגרתה הם התגרו אחד בשני מחוץ לפריים וזה לגמרי התגלגל לתוך הפריים. זה היה מאוד טבעי, ובגלל שכל כך הרבה מהסיפור של לידי והאנט מורכב מהברומאנס בין שני החבר'ה האלה, החברות בין וודי וג'סטין הייתה מעין שכבה נוספת שכבר חורגת מאלמנט המשחק".
איך שמרתם על האיזון הזה ומצאתם את הטון הנכון לדמויות שלכם?
הארלסון: "לפעמים מנדל היה צריך להוריד לנו הילוך, כי כשהיה לנו פתח היינו מגזימים. ג'סטין ואני לא מפחדים ללכת עם הדברים עד הסוף".
ת'רו: "כמובן שהרבה מהסצנות היו סופר כיפיות לשחק, ולו רק בגלל שהמצבים היו מעוותים ומצחיקים בפני עצמם. אז כן, האחריות לשלוט בכמה נתפזר או כמה לא נפלה על מנדל".
הארלסון: "בכלל, זו הייתה חוויה נהדרת לעבוד עם ג'סטין. לשנינו יש המון רעיונות, אנחנו תמיד ממציאים דברים חדשים ומנסים דברים, או מעודדים אחד את השני לפשל בסצנה - וזה מושלם למערכת היחסים שסיכוי סביר שהייתה קיימת גם בין האנט ללידי. הייתי צריך להיות בהיכון כשעבדנו יחד, כי אף פעם לא ידעתי מה ג'סטין יעשה. מאוד נהניתי".
ת'רו: "זה היה ממש כיף. הרגשתי כאילו אני בתחרות עם אח שלי, במובן הכי חיובי שיש. כל יום היה הזדמנות חדשה להשתטות. וודי צודק, תמיד ניסינו לשפר את הסצנות".
הארלסון: "אגב, אם תישלח פעם לכלא, אני אבוא לבקר".
ת'רו: "אני מקווה שאני לא אגיע לכלא".
הארלסון: "אני סתם מציין שאני אבקר".
ת'רו: "תודה רבה. אולי תשב במקומי?".
הארלסון: "לגבי זה אני כבר לא בטוח".
למה לדעתכם הסיפור של ווטרגייט מרתק אותנו עד היום?
ת'רו: "אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שבאמת ראינו ממשל שמתפרק תחת עול השחיתות של עצמו. אני בטוח שזה קרה עוד קודם לכן באמריקה, אבל זה לא הוצג בטלוויזיה באותה הצורה. זו הייתה האמא של כל הפאשלות".
הארלסון: "זו הייתה הפעם הראשונה שהשחיתות הורידה נשיא מהכיסא. רצח העם בווייטנאם היה אמור להיות זה שמוריד את ניקסון, אבל אני מניח שזה כבר היה עניין שולי, ביחס לסקנדל של ווטרגייט".
ת'רו: "כן אה, ציתות לטלפונים…".
5 צפייה בגלריה
"ווטרגייט הייתה האמא של כל הפאשלות". מתוך "שרברבי הבית הלבן"
(צילום: באדיבות HOT, yes וסלקום TV)
עד כמה הפוליטיקה האמריקנית השתנתה ב-50 השנה האחרונות, מאז פרשת ווטרגייט?
ת'רו: "אני לא חושב שהיא השתנתה בכלל".
הארלסון: "עדיין יש המון שרלטנים בעמדות מפתח".
ת'רו: "אכן, עדיין יש המון שרלטנים. אתה יודע, זה מצחיק, בזמן העשייה של 'שרברבי הבית הלבן' והצפייה בה הבנתי שאם משווים את ווטרגייט לאירועים הפוליטיים של היום - אז אם פעם זה הרגיש כמו סרט מצויר, היום זה כבר לגמרי לוני טונס. במובן מסוים זה פשוט התעצם, הפך ליותר אבסורדי, יותר שבטי, יותר מטורף. זה מעין מוסר השכל כזה, שאי אפשר להתחרט על פעמון שכבר צלצלת בו. מרגיש כאילו היו לנו הרבה יותר הדחות נשיאים מאז. כאילו משהו בממשלת ניקסון התחיל רצף דומינו שממשיך עד היום. אם הייתי ב-CNN זו הפרשנות הכי טובה שהייתה לי להציע בנושא. חצינו כמה קווים בלתי נראים בתקופת ניקסון, שמאז לא הצלחנו לחזור מהם".
