"אנחנו רואים אותם ואנחנו חומלים אותם, זה נורא חשוב. זה הכי חשוב. את זה אני רוצה שתכתבי", מפגין רס"ר שחר יוגב החלטיות עיקשת בפעם הראשונה בשיחה שלנו. "הטיפול הוא מבוסס חמלה. אני יושב עם אסיר שהגיע הרגע, סיפור מאוד מורכב. גילוי עריות לא פשוט עם הבת שלו. אני יודע מה הוא עשה ואני קורא את כתב האישום, ובא לי להקיא, כי זה באמת כתב אישום קשה. ואני אומר לעצמי, 'שחר, המשפט נגמר. הוא כבר נשפט וגזר הדין ניתן. הוא הולך להיות פה כמה שנים. מה התפקיד שלך עכשיו? להמשיך לבייש אותו ולרדות בו? לא. אני מגלה כלפיו אמפתיה וחמלה. לא כלפי העבירה הדוחה, כי היא באמת דוחה ומכעיסה מאוד. אבל הוא בן אדם. מה עוד אפשר לעשות איתו?".
live
מתוך "צלמון"
(צילום: באדיבות - כאן 11, TTV הפקות)
יוגב, עובד סוציאלי בשירות בתי הסוהר, הוא אחד האנשים שמתועדים בסדרת הדוקו יוצאת הדופן, "צלמון" שתעלה ביום ראשון הקרוב בכאן 11. במשך 40 ימי צילום תיעדו המצלמות של הבמאית טל ברדה את צוות הכליאה, את האסירים ואת מערכת היחסים המפתיעה למדי ביניהם.
"את יודעת כמה חמלה היא כלי חשוב בחיים? אני יושב עם הבן אדם הזה בימים הראשונים, בשיחות שהוא עושה עם הבן שלו, כי בית המשפט קבע שהוא צריך להיות בקשר עם הבן הקטן, ואת יודעת מה הוא עשה לאחותו הגדולה. אני רואה אותו בוכה מהתרגשות או מצער כי הוא נטש את הבן שלו, ואחרי זה מחזיק לו את היד, או שם יד על הכתף, ואומר לו, 'אני מבין. אני רואה כמה קשה לך', ומתכוון לזה. זה לא אומר שטיפלתי עכשיו בדפוסים שלו או בנטיות הפדופיליות שלו. זה רק השלב הראשון, שיביא גם לזה שהוא יוכל להסתכל על הסטיות שלו. וזה יכול להיות נרקומן, או אלימות במשפחה, או עבריין נשק ועוד הרבה דפוסים אחרים".
כלא הוא מקום שמתקיים בשולי החברה, מאחורי חומות גבוהות ודלתות מוברחות. מה שאנחנו יודעים עליו בדרך כלל מגיע מסיקור תקשורתי נקודתי, מהפחדות ששמענו בתור ילדים, מההשלמות שהדמיון שלנו עשה, ובהמשך גם מסדרות דרמה וסרטים. אבל בזמן שהתרבות הפופולרית מציגה לנו תמונה סנסציונית של אלימות וכאוס, או לחלופין תדמית רומנטית של מרד וחופש (רק בשנה הקודמת זכה "חומות של תקווה" בתואר הסרט האהוב ביותר באתר IMDB), המציאות מורכבת הרבה יותר. אל הפער בין הדימוי המוכר לנו לבין המציאות המתרחשת בין כתלי הכלא, משתחלת "צלמון", שמבקשת להביא תמונה כמה שיותר אותנטית של שגרת ההתנהלות במקום בלתי רגיל, ובעיקר של האנשים שמאכלסים אותו, בשני צידי הסורגים.
למרות ריבוי המצלמות ברחבי הכלא, הסיקור של חיי היומיום במוסד אינו עניין שבשגרה. ברדה מספרת שבימים שבהם ערכה תחקיר לסדרה ראתה "איש גדול מסתובב ומדבר ערבית שוטפת עם האסירים, בצורה מאוד טבעית". זה היה רס"ר יוגב, שלא נענה בקלות לחיזוריה והרגיש נבוך מהבקשה להצטלם. "בסוף השתכנעתי שהרבה אנשים לא יודעים מה אנחנו עושים", הוא מסביר, "כלא זה אכיפה, ביטחון, משילות, משהו קשוח, אבל בכלא יש גם המון דברים אחרים. יש עוד עולם שלם שלא בהכרח נשען על חוקים, אלא על עשייה שמלווה בהמון רגש. המון חמלה".
החלטת הבימוי שלא להוציא את המצלמות מגבולות הכלא סייעה לשכנע את יוגב ואנשי צוות אחרים ("לוחמי כליאה קוראים לזה עכשיו", מדייק יוגב) שפניה של ההפקה לשלום ושהמטרה היא תיעוד העבודה שלהם בלבד, מבלי לפלוש לחייהם הפרטיים. כולם עברו טלטלות במהלך הצילומים ובסמוך להם. הצילומים התקיימו בשנה שבין קיץ 2022 לקיץ 2023, וההשלמות נערכו במהלך המלחמה, כשההשלכות שלה חדרו, באופן טבעי, גם את גבולות הכלא. יוגב גויס באותה תקופה לשירות מילואים כקב"ן ונאלץ לעזוב את האסירים בתקופה לא קלה.
7 צפייה בגלריה
"כלא זה אכיפה, ביטחון, משילות, משהו קשוח, אבל בכלא יש גם המון דברים אחרים. מתוך "צלמון"
(צילום:באדיבות כאן 11, TTV הפקות)
יוגב, 51, נשוי פלוס שניים, לא חשב שיכיר את חיי הכלא מבפנים כשהחליט בגיל 44 לעבור הסבה מקצועית. הוא היה איש חינוך שהחליט ללמוד עבודה סוציאלית. במהלך הלימודים הוא קיבל הצעה לעבור הכשרה מעשית בכלא. "ידעתי שיש עו"סים בכל מיני מקומות, אבל לא חשבתי על הכלא", הוא מסביר. הוא הסכים ותוך כדי ההכשרה הבין שזה המקום שבו הוא רוצה לממש את החזון הסוציאלי שלו.
"זאת זכות לעבוד עם אוכלוסייה שבאמת זקוקה לעובדים סוציאליים ואנשי טיפול. הרבה פעמים ראיתי את האנשים השקופים. זה לא שהם שקופים כי אף אחד לא טיפל בהם מעולם, חלקם מן הסתם פגשו עו"סים במסגרות, בפנימיות או ברווחה ובבתי-חולים, אבל מסיבות שונות הם התאכזבו או לא נוצר קשר אפקטיבי, והאנשים האלה מרגישים שקופים. זאת זכות לראות את אלה שאינם נראים".
איך אתה רואה אותם?
"אני פוגש הרבה אנשים שרע להם. לא טוב להם. בין היתר כליאה היא לא דבר נעים, מאוד קשה, אפילו לאסירים שאנחנו מכירים שנים רבות, שהולכים ובאים, ואת זה אסור לי לשכוח. יתרה מזאת, זה משהו שאני אף פעם לא אבין לגמרי. אני אומר את זה לאסירים לא פעם, אני לא באמת יודע מה זה להיות אסיר. אני גם לא אדע. אז כשאני פוגש אנשים שכל כך רע להם, אני משתדל להקשיב, להיות לידם, בהנחה שזה יכול לעזור. לפעמים זאת שיחה שהיא לא טיפול שעושים שנים אצל הפסיכולוג על הספה ומשנה את האישיות. מבחינתי גם כשמפגש הוא קצר יש לו אוריינטציה טיפולית, ושב"ס מאפשר את זה וזה חשוב".
שב"ס - לא מה שחשבת.
"הרבה פעמים שב"ס נתפס כגוף קשוח שמעניש וזה לא ככה. חשוב שהסדרה תראה ששב"ס הוא לא משהו שאנחנו מכירים מ'זינזאנה' או 'אוז'. זה גוף שיש לו ייעוד חברתי ואנחנו משתדלים לעשות את זה בתנאים לא פשוטים עם אוכלוסייה לא פשוטה".
7 צפייה בגלריה
"שב"ס הוא לא משהו שאנחנו מכירים מ'זינזאנה' או 'אוז'". מתוך "צלמון"
(צילום:באדיבות כאן 11, TTV הפקות)
האמת היא שאחד הדברים שהפתיעו אותי בסדרה היא כמות ההשקעה באסירים. למשל הדרכה איך לשחק עם הילדים שמגיעים לביקור, זה לא תואם לדימוי שלנו של כלא.
"לי זה מאוד מובן מאליו. אני תמיד משתמש במודל של ביצה קשה - ככל שהמים יותר חמים, הביצה נהיית קשה יותר. אני חושב שיחס אנושי שמלווה בחמלה, ברוך ובסבלנות, משיג יותר מהאדם, כשהוא רואה שאכפת לך ממנו ואתה רוצה את טובתו".
אז מה אתה משיג?
"הקשבה. סובלנות. אפשרות של לחשוב בשניים".
אתם יודעים איך לקנות את האמון של האסירים כשאחד האינטרסים זה שישתפו אתכם פעולה.
"אני אתאר את זה קצת אחרת. לכל האסירים שאנחנו נפגשים איתם היו חיים לפני ויהיו חיים אחרי, למעט אולי מאסרי עולם לא קצובים. הם אמורים להשתחרר מתישהו. השאלה היא מה קורה איתם תוך כדי המאסר ועם מה הם יצאו מפה. המילה 'שיקום' היא מילה מאוד גדולה, אבל אחד הדברים המרכזיים זה להאמין שיש אנשים שיכולים לעזור לך. יש אנשים בעולם הגדול שאם תרצה, יוכלו להקשיב לך ולתת סיוע. אם אני הצלחתי להעביר את זה למישהו בכלא - וזאת חוויה שאי-אפשר למדוד אותה, מרגישים את זה – אז יש לזה ערך גדול להמשך. בין אם זה בהמשך הכליאה, במשפט או בטיפול ייעודי. זה 'האני מאמין' שלי".
כולם יכולים להשתקם?
"זאת שאלה פילוסופית. הייתי רוצה להאמין שלכולם יש זכות לנסות להשתקם. אנחנו משתדלים לתת להם את כל התנאים לעשות את זה, אבל היכולת כבר תלויה בסביבה, במשפחות ובמוטיבציה שלהם, ולא תמיד זה עולה בקנה אחד עם מה שאנחנו רוצים".
לפעמים זאת גם אוכלוסיית אויב.
"אני לא רואה באף אחד מהם אויבים. אנחנו לא מדברים על אסירים ביטחוניים, זה לא המנדט שלנו. העובדים הסוציאליים מתמודדים בעיקר עם אסירים פליליים. 70 אחוז מהם ערבים ישראלים, בצפון אולי אפילו יותר כי בדרך כלל כולאים אנשים קרוב למגורים שלהם, אז כן, יש ייצוג-יתר של החברה הערבית הישראלית בשב"ס".
אתה מתגעגע להוראה לפעמים?
"לא", הוא צוחק, "לא באופן שיגרום לי לשקול לעבוד בזה שוב. במשך 20 שנה תרמתי את תרומתי המכובדת לילדי ישראל, וזה הספיק לי".
7 צפייה בגלריה
"לאסירים יש 24 שעות ביממה לשבת ולהתבונן בסוהרים". מתוך הסדרה "צלמון"
(צילום: באדיבות כאן TTV ,11 הפקות)
החיים המקצועיים של יוגב לוקחים אותו איכשהו דווקא לקצוות הלא-פשוטים. במהלך עבודתו בכלא הפך לאחראי על אסירים במצבי קצה וסיכון לאובדנות, עמדה שדורשת ממנו הכלה אינטנסיבית וכמעט בלתי-פוסקת של סבל אנושי קשה. "אני חושב שרציתי את זה", הוא אומר בהרהור.
איזה מחיר זה גבה ממך?
"אלה מקרים שאני חושב עליהם לפעמים, כשאני הולך הביתה. יש שם אחריות גדולה, כשמגישים המלצה על משהו, צריך לעמוד מאחוריה. להוריד כבילה, להוציא מהחללית (מתקן בידוד), לשים בתא רגיל".
היחסים בין הצוות לאסירים הם עוד מרכיב בלתי-צפוי ב"צלמון" והדיאלוג בין שני הצדדים הרבה יותר אינטגרלי וזורם מהצפוי. באחד הפרקים תופס לוחם כליאה דוקרנים שהחביא אסיר בתא שלו. ברגע של מודעות מפתיעה מצטדק האסיר בפני הסוהר ואומר, "התפקיד שלי הוא להחביא והתפקיד שלך הוא לתפוס אותי".
"זה נכון שיחסי הכוחות די ברורים גם אם הם לא ממש נאמרים ביומיום", מאשר יוגב, "כולם מבינים שלאסירים עצמם יש דפוסים עברייניים שהשתרשו לאורך השנים והרבה פעמים הם חשדניים כלפינו, אז הדפוסים האלה ממשיכים גם בתוך הכלא. מישהי שהייתה קצינה פה אמרה לי לפני הרבה שנים, שלאסירים יש 24 שעות ביממה לשבת ולהתבונן בסוהרים".
אתה בעצם כבר תוכנית הטלוויזיה שלהם.
"כן. הם צופים בנו כל הזמן ויש להם המון זמן להשקיע בלהסתיר, ליזום, לתכנן, לעשות. אז להם יש 24 שעות וללוחם הכליאה או המודיעין אין את הפריווילגיה הזאת. לפעמים זה גם עולה בטיפול, אנחנו יודעים את זה".
"חיילים ואסירים? אנשים עצובים, שרע להם. זאת נקודת ההשקה"
עם פרוץ המלחמה עבר יוגב לדאוג בגזרות אחרות - הוא שירת מספר חודשים במילואים כקב"ן, ובמסגרת תפקידו בא במגע עם לא מעט חיילים שחזרו מהחזית והתקשו לתפקד. במקביל נכנס הכלא למצב חירום בגלל האירועים בגזרה הצפונית, כשבשלב הזה נמנעו מהאסירים מרכיבים כמו ביקורים ותוכניות חינוך. הסטרס בין כותלי הכלא התגבר והמצוקה הורגשה גם בחיים הפרטיים של יוגב. "אני לא רואה משפחה אחת במדינה הזאת שהמלחמה לא השפיעה עליה, ככה או אחרת", הוא מסביר, "קודם כל אני פחות בבית. הייתי צריך להשקיע יותר משאבים בעבודה ובצבא. והמקרים יותר קשים, אין ספק".
7 צפייה בגלריה
"חיילים ואסירים? אנשים עצובים, שרע להם. זאת נקודת ההשקה". מתוך "צלמון"
(צילום:באדיבות כאן 11, TTV הפקות)
איך הייתה החזרה לשב"ס אחרי המילואים?
"המלחמה הציבה אתגר במי יותר זקוק לטיפול. איפה להשקיע יותר. אני רואה שהחיילים הגיבורים שלנו, שבזכותם אנחנו יכולים לחיות בשקט, גם מתמודדים עם דברים מאוד קשים. זאת הייתה שאלה ששאלתי את עצמי, והתשובה הייתה מאוד פשוטה - לכולם מגיע יותר".
יש נקודות השקה בין הטיפול לחיילים באסירים?
"אנשים עצובים, שרע להם. זאת נקודת ההשקה. אנשים שמתמודדים עם קשיים מאוד גדולים. מי אם לא אנחנו, העו"סים, יכולים להבין עצב? זאת העבודה שלנו. אליי אף אחד לא בא כדי לתכנן את הטיול שלו לדרום אמריקה או את החופשה באילת. באים אליי אחרי שעות ששוכבים במיטה ובוהים בתקרה".
"זה לא רק להיות 24-12 שעות במשמרת וללכת הביתה. היה לוקח לי יום לפחות להתאושש מבית הסוהר"
בסיומו של הפרק השני בסדרה, נכנס זוהידי חבקה, חובש הכלא, למכונית שלו בסופו של יום עבודה. הוא נשען לאחור, נושם עמוק ומשמיע לעצמו הדרכת-מדיטציה מרגיעה בנייד. חבקה הוא שייח דרוזי שעבד כחובש בשב"ס במשך 30 שנים. הוא השתחרר בשנה האחרונה לאחר התמודדות פוסט-טראומתית עם אירוע שהתרחש לפני כעשור בין כותלי הכלא. המצלמה, כך הוא מסביר, נראתה לו מאיימת בעקבות המצב הנפשי שלו, אבל אחרי התייעצות עם גורמי טיפול והמלצה "לקחת את זה לכיוון הטיפולי", הוא נעתר.
7 צפייה בגלריה
"זה מקצוע שמי שאין לו את זה בטבע שלו, לא יכול לשרוד". זוהידי חבקה. מתוך "צלמון"
(צילום:באדיבות כאן 11, TTV הפקות)
"היה חשוב לי שידעו מה זה להיות חובש בבית סוהר", הוא מסביר בריאיון ל-ynet. "זה מקצוע שמי שאין לו את זה בטבע שלו, לא יכול לשרוד. עם הזמן לומדים למי להאמין ולמי להקשיב ומתי לשים גבולות. אותו פרצוף יכול להיות נחמד ולספר לך מה קורה לו בבית, ולמחרת פתאום לתקוף אסיר אחר והוא לא אותו האדם. צריך לקחת את זה בחשבון. אבל אני לא מחנך אנשים אלא שומר עליהם ועל שלומם, וגם על שלומי".
מה היה חשוב לך שהצופה יבין לגבי העבודה שלך?
"שזה לא רק להיות 12 או 24 שעות במשמרת וללכת הביתה. לי היה לוקח יום לפחות להתאושש מבית הסוהר, אחרי מקרים של התאבדויות וגופות וחתכים ועיסויי לב, ואתה חוזר הביתה וכל הדרך משחזר את האירועים, ופתאום עולם אחר בחוץ, בלי דפיקות ובלי צעקות. אני חי את האירועים האלה יומיום, חודשים ושנים".
בשנת 2014, כשחבקה שירת בכלא רימונים, הוכרז מצב חירום בעקבות ניסיון התאבדות של אחד האסירים. חבקה הגיע לזירה ושם ראה סוהר שהכיר שוכב פצוע ואומר שהוא נורה. "לא הבנתי מי ירה, חשבתי שמישהו דקר אותו", משחזר חבקה. "ואז ראיתי שבאמת יש פצעי חדירה של קליעים. ביקשתי שיפנו אותו והמשכתי לאגף, ואז נודע לי שאחד האסירים מתבצר עם אקדח". מפקד המשמרת סימן לחבקה לחסום את המעבר ואז נשמעו יריות נוספות והקצין נפצע ונפל. חבקה נמלט מהמקום עד שהחליט לחזור לפצוע הראשון, וגילה שהוא טרם פונה. "חלק מהסוהרים נכנסו להלם", הוא מספר, חלק השתוללו, היו פצועים נוספים".
כוח ימ"מ שהגיע למקום החל לנהל מו"מ עם האסיר, שסירב למסור את הנשק, והכוח קיבל הוראה להסתער. "המשכתי עם הכוח וראיתי את האסיר מחוסל", מתאר חבקה. "התחלתי לעשות לו עיסויים ולחוש את הריח והדם והאצבעות שלו, זה היה טראומתי.
7 צפייה בגלריה
"לא ייחסתי לזה חשיבות וחזרתי לעבוד, אבל עם הזמן הבנתי שאני לא עצמי יותר". מתוך "צלמון"
(צילום:באדיבות כאן 11, TTV הפקות)
"לא ייחסתי לזה חשיבות וחזרתי לעבוד, אבל עם הזמן הבנתי שאני לא עצמי יותר. ההתנהגות שלי השתנתה, התחלתי להתבודד, גם המצב בבית החמיר עד שהסכמתי ללכת לפסיכיאטר. אצלנו זה לא מקובל כל כך מבחינה מנטלית במגזר. אובחנתי כפוסט-טראומתי, התחלתי טיפול קבוצתי ותרופתי ואני עדיין מטופל". חבקה המשיך בעבודתו כחובש בצלמון כשהוא מתמודד במקביל עם טריגרים על בסיס יומיומי, עד שהפסיכיאטר בקהילה המליץ לו להשתחרר.
"סחבתי את זה הרבה שנים", הוא מודה, "ועזרו לי, אבל הגעתי למצב שצריך להפסיק".
הטיפול לא עזר?
"לצערי לפוסט-טראומה אין תרופת פלא או ניתוח שמחזיר תפקוד. את צריכה לחיות עם זה, הפצע הוא פנימי. צריך ללמוד איך להתמודד. הגעתי למצב שאני נכנס לבית סוהר ולא יודע איך אני יוצא משם, אם אני פוגע בעצמי או באסירים. איבדתי גם בן דוד, סגן אלוף חבקה, מג"ד שריון, ועוד חבר קרוב, שכן שלנו, גם סגן אלוף, אז היה מכלול שהציף את הכול. הייתי נכנס לבית סוהר וכולם עם אקדחים ונשק, ואני מזיע, מרגיש לחץ וחוסר יכולת להתמודד. כל הזמן יש דריכות ותחושה שמשהו הולך לקרות. כל פיפס קטן היה מציף אצלי תגובה בלתי נשלטת. הקב"ן שב"ס והפסיכיאטר בחוץ אמרו לי שאני מחמיר את המצב של עצמי".
אז העזיבה בטח הקלה עליך.
"הייתה הקלה, אבל להיות בבית זה גם לא הכי-הכי. אני מעסיק את עצמי בכל מידי דברים, עדיין מטופל בקהילה. אסור לסמוך על עצמך, כי טיפול זה כמו לקחת תרופה ואסור להפסיק בבת אחת".
אני בטוחה שלא פשוט להפסיק עבודה שהגעת אליה עם תחושה חזקה של שליחות.
"כשראיתי את הפרומו של הסדרה, דמעתי. ראיתי את ה-30 שנה שלי בכמה שניות. יא אללה, 30 שנה, ואני בסוף תקופת חיים שנכנסתי אליה בתור ילד, ואני יוצא ומשאיר מאחורה עולם שלם. זה לא היה קל. צריך גם לדעת מתי להיפרד ואני מקווה שהשארתי חותם בעבודה".
