תגידו, אתם זוכרים את סרט האקשן/מד"ב הכייפי הזה מ-2013 שבו רובוטים ענקיים הנהוגים בידי בני אדם נלחמים במפלצות קאיג'ו אימתניות שהגיחו ממעמקי האוקיינוס? נו, איך קוראים לו...משהו "רים". אולי "אטלנטיק רים"? הייתכן?
("אטלנטיק רים" - טריילר)
ובכן, לא. לא קראו לו "אטלנטיק רים", לבלוקבאסטר הנפלא והלא מוערך מספיק של הבמאי גיירמו דל טורו, אלא "פסיפיק רים". אבל זה לא אומר שאין סרט בשם "אטלנטיק רים", שיצא גם הוא ב-2013, ואוחז בעלילה כמעט זהה לזו של "פסיפיק רים". יד המקרה, אתם אומרים? או שמא תחרות בין אולפנים גדולים על רעיון לוהט, כמו באותה שנה שבה יצאו לאקרנים גם "ארמגדון" וגם "פגיעה קטלנית", שעוסקים שניהם באסטרואיד השועט לכיוון כדור הארץ וצוות האמיצים שמנסים לנטרלו בטרם ישמידנו?
ובכן, שוב לא. אין פה מקריות, כמובן, אלא יד מכוונת להפליא, ובהחלט לא מדובר פה בתחרות בין שני אולפנים גדולים, אלא במשהו קצת אחר. נסו לחשוב יותר בכיוון של יתוש שיושב על גבה הרחב של פרה שמנה ומנסה למצוץ כמה שלוקים של דם, ככה על הדרך. "אטלנטיק רים" יצא כשבועיים לפני "פסיפיק רים", אלא שאת בכורתו עשה בשוק הביתי, בעוד "פסיפיק" מצא את עצמו על אלפי מסכי קולנוע בסוף השבוע הראשון לצאתו. "פסיפיק" הופק על ידי אולפני לג'נדרי הגדולים והופץ על ידי אולפן האחים וורנר, חלק מהתאגיד האימתני וורנר מדיה, בעוד "אטלנטיק" יצא את שערי חברת ההפקות הקטנטנה The Asylum, שאפילו לא חולמת על הפצה קולנועית רחבה מהסוג הזה. לא, החלומות של The Asylum הם צנועים יותר, ורובם ככולם עוסקים בזיהוי שובר הקופות הגדול הבא – והפקה זריזה וזולה ככל האפשר של חיקוי שיוכל, עם קצת מזל, להרוויח כמה דולרים מהפרסום והבאזז שאופפים את שובר הקופות הזה.
Mockbuster הוא השם של הסוגה הנ"ל, אך אל תתנו לו לבלבל אתכם: ה-Mock שבטייטל לא אומר שכל הסרטים הללו הינם פארודיות על הבלוקבאסטר שהם מנסים לחקות. חלקם בהחלט כאלה, אך רובם פשוט מנסים לרכוב על גל ההצלחה באופן רציני למדי, או סמי-רציני, עם שבריר מתקציב הענק של הבלוקבאסטר דנן, "כוכבים" שאת רובם גם אמא שלהם לא תזהה, ואפקטים מיוחדים שבן ה-13 שלכם ייצר על המחשב המקרטע שלו כשהיה בן 11. ודעו גם את זה: אסיילום, על אף התפוקה השנתית המרשימה שלה ולמרות שהיא בהחלט העסוקה מכולן, ממש לא חברת ההפקות היחידה שמתמחה במוקבאסטרים מהסוג הזה. ישנן חברות הפקה נוספות, בעיקר בתחום האנימציה. למעשה, מדובר בתעשייה שלמה, משגשגת ומרתקת להפליא. זאת אומרת, אם אתם מסוגלים לזהות ערך גם בנעליים מהשוק עם הכיתוב Abibas.
ויאמר ספילברג: ויהי בלוקבאסטר, ויאמר קורמן: ויהי מוקבאסטר
המוקבאסטר בהחלט איננו קונספט חדש. שורשיו טמונים בתעשיית סרטי ה-B, האקספלוייטיישן, הגריינדהאוס והשלוק שמלווה את תעשיית הסרטים ההוליוודית עוד מקדמת דנא. כבר מסוף שנות ה-50 ובמהלך שנות ה-60 הפציעו על המסכים מוקבאסטרים שונים, בדרך כלל בקולנוע הז'אנרי - סוגות המד"ב, הפנטזיה והאימה. ב-1959, למשל, יצא לאקרנים הסרט "המפלצת מפיידראס בלאנקס" – חיקוי ברור ל"היצור מהלגונה השחורה" הקאלטי והמשפיע, שיצא בהפצה רשמית ורחבה.
בשנות ה-70, עם עליית סרטי הגריינדהאוס, החלו לצוץ יותר ויותר סרטים מעדות המוקבאסטר שביקשו לרכוב על סרטים מצליחים מהם – ועל הדרך, כאמור, להעניק לצופים הלהוטים את ליטרת הציצים והדם שהקולנוע המיינסטרימי מיאן לתת. אבל המפץ הגדול של תת-ז'אנר המוקבאסטרים הגיע אחרי 1975, כשעלה על המסכים הסרט שטבע בבטון יצוק את המונח "בלוקבאסטר", ובדרך שינה לנצח את פני הוליווד: "מלתעות".
קנה המידה של הצלחת סרטו של סטיבן ספילברג היה חסר תקדים – ותעשיית הסרטים ההוליוודית מיהרה לנסות ולתפוס את אדוות הגל שיצר העמלץ הלבן המפורסם. "אורקה" מ-1977, בכיכובו של ריצ'רד האריס ומאולפני פארמאונט הגדולים ועם לוויתן קטלן על תקן הכריש מ"מלתעות", היווה ניסיון של התעשייה הממוסדת לעשות זאת. אבל "פיראנה" של מפיק סרטי ה-B האגדי רוג'ר קורמן, ניסיון שקוף לא פחות לנסות ולשחזר את ההצלחה של "מלתעות", שייך בבירור לצד השולי יותר של הוליווד; סרט B אקספלויטיישני ברמ"ח איבריו. ההבדל ביניהם טמון בכך ש"אורקה" אומנם הרוויח קצת כסף אבל גם עלה סכום לא מבוטל, כמוצר הוליוודי סטנדרטי. "פיראנה", לעומתו, עלה פחות ממיליון דולר להפיק – והרוויח 16 מיליון, יותר מ-14 ומשהו המיליון של "אורקה", כשהוא אף מוליד סרט המשך שיצא ארבע שנים מאוחר יותר (אותו ביים ג'יימס קמרון, בבכורתו כבמאי).
אחרי "פיראנה", זה כבר היה ברור: סרט שנוצר כחיקוי, נאמן או פחות, לסרט גדול ומצליח ממנו – בהחלט יכול לגרוף כמה גרושים בדרך, ולעזאזל עם המקוריות או הבושה. אומנם "מלתעות" יצר גל שלם של חיקויים ומוקבאסטרים שצצו בשנים שאחרי צאתו – סרטים כמו "טינטוררה כריש הטיגריס" (1977) ו"ברקודה" (1978) – אבל "פיראנה" היה זה שהוכיח שאפשר להרוויח מזה, ובכלל לא רע.
ב-1977, אחרי הבום הגדול, מחריש האוזניים של "מלחמת הכוכבים", הפרקטיקה כבר הייתה ברורה: מסוף שנות ה-70 ועמוק לתוך שנות ה-80, הנוף הקולנועי התמלא בסרטים כמו Battle Beyond the Stars שביקשו להידמות, מי יותר ומי עוד יותר, לסאגה שוברת הקופות של ג'ורג' לוקאס. ואם לא להידמות אז לפחות לשכנע את הצופה הלהוט לעוד קצת האן סולו שהנה, זה הכי קרוב שיש, בוא ותן כמה דולרים ותראה בעצמך. לא אהבת? לא נורא, העיקר שאותם דולרים נשארים אצלנו.
אופורטוניזם: קווים לדמותו
גם ספילברג, כמובן, כמי שהמשיך לנפק שוברי קופות אהובים במהלך העשור הזה ואחריו, ראה שלל יצירות שביקשו לרכוב על הצלחותיו – מ"מכרות המלך שלמה" (1985), בהפקת יורם גלובוס ומנחם גולן, שהיווה ריפ-אוף ברור של סרטי "אינדיאנה ג'ונס" מבית ספילברג ולוקאס, ועד ל"מאק ואני" (1988), אחד מהסרטים הגרועים ביותר שאי פעם נעשו, שוד לאור יום של "אי.טי: חבר מכוכב אחר", ושת"פ בוטה של חברת ההפקות עם ענקית הפאסט פוד מקדונלדס. אמיתי. את כמות המוקבאסטרים שנעשו ל"פארק היורה" החלוצי של ספילברג מ-1993, הסרט המצליח ביותר אי פעם בשעתו, אפילו לא נוכל למנות פה. ברצינות, היריעה קצרה מדי, אך מי שמעוניין יכול לסור ל-IMDB ולמצוא שם רשימה של יותר מ-100 (!) כותרים ש"קיבלו השראה" מאקסטרווגנזת הדינוזאורים של ספילברג (כמו גם מגלגוליהם החדשים בסדרת "עולם היורה", ולהלן דוגמה מצוינת מבית אסיילום, כמובן).
בשנים האחרונות המוקבאסטרים כבר לא מסתפקים רק בלרכוב על הסיפור או הקונספט של הבלוקבאסטרים שהם מחקים. הטקטיקות של יוצריהן הפכו לאגרסיביות הרבה יותר. המוקבאסטרים המודרניים יוצאים בסמיכות רבה ככל האפשר לבלוקבאסטר שעליו הם רוכבים – לעיתים הם אף מקדימים אותו בשבוע-שבועיים כדי לנסות ולהפיק את המקסימום מהבאזז שאופף אותו. שמות הכותרים כמעט זהים, וכך גם לגבי האריזה - הפוסטרים והטריילרים של המוקבאסטר מנסים להידמות ככל האפשר לבלוקבאסטר שאליו הם מכוונים. תמיד ישנה האפשרות שהצופה הפוטנציאלי יתבלבל ויבחר בחיקוי הערמומי, בעיקר לאור העובדה שיותר ויותר סרטים גדולים עושים את בכורתם על המסך הקטן, בדיוק כמו המוקבאסטרים.
דוגמאות? יש אינספור. בקיץ 2006, הסרט Pirates of Treasure Island, גם הוא של אסיילום, יצא שבוע בלבד לפני שובר הקופות המאסיבי Pirates of the Caribbean: Dead Man's Chest ("שודדי הקריביים: תיבה של איש מת"). בקיץ 2009, סרט האנימציה What's Up, שהגיע מסטודיו קטנטן בברזיל, יצא ישירות לשוק ה-DVD כמעט במקביל ליציאת Up ("למעלה") של דיסני-פיקסאר. בסרט, הקשיש שמרחף בשמיים עם ביתו עושה זאת באמצעות בלון ענק, ולא שלל בלונים קטנים כמו ב"למעלה" המקורי. הבדל של שמיים וארץ. ביוני 2007 יצא Transmorphers של אסיילום, ממש במקביל ל-Transformers ("רובוטריקים") רב התקציב של הבמאי מייקל ביי, ועם סיפור כמעט זהה. בהמשך, הסרט אף זכה להמשכון שאיך לא, היווה מוקבאסטר של "רובוטריקים 2". כי חבל לפספס הזדמנות.
"זה לא שאנחנו גונבים מהאולפנים - אנחנו מנסים להציג תוכן משלנו", סיפר דייויד לאט, אחד ממייסדי אסיילום בריאיון שהעניק ל-ynet לפני יותר מעשור. "העניין של השם הוא שיווקי לחלוטין, בסופו של דבר אנחנו פשוט רוצים שאנשים יראו את הסרטים שלנו".
והם עדיין רוצים את זה, כי גם דוגמאות עדכניות לא חסרות; תעשיית המוקבאסטרים עדיין עובדת במלוא הקיטור. רק בשנתיים האחרונות יצאו את שערי אסיילום הסופר-פעילים סרטים כמו "אי המפלצות", שהפציע יום אחד בלבד אחרי הבכורה העולמית של "גודזילה: מלך המפלצות" שעליו ניסה לרכוב, Jungle Run שנצמד לעקבי "ג'אנגל קרוז" בכיכובם של דוויין ג'ונסון ואמילי בלאנט, ו-Planet Dune שיצא שבוע אחרי "חולית" (Dune) המפואר והמדובר, זכה לציון 2 ב-IMDB (לא רע לסרט של האולפן), ואף כלל בקאסט שלו את שון יאנג - אחת מכוכבות "חולית" של דייויד לינץ' מ-1984.
לא תמיד זה עובד להם, ליצרני המוקבאסטרים. ביוני 2020, למשל, יצא הסרט Top Gunner, שאמור היה לנצל את עלייתו לאקרנים של הסרט "אהבה בשחקים 2" (Top Gun: Maverick). אולם יציאתו של שובר הקופות הפוטנציאלי של פראמאונט בכיכוב טום קרוז נדחתה בשל משבר הקורונה, והחיקוי מבית אסיילום – בכיכובו של אריק רוברטס – מצא את עצמו רוכב על סרט שטרם שוחרר. הציון ב-IMDB, למי שתהה, עומד על 1.8 מתוך 10, עם ביקורות גולשים בסגנון "גורם ל'תוכנית 9 מהחלל החיצון' (הסרט שנחשב לגרוע בכל הזמנים – י.ב.) להיראות כמו שייקספיר". אאוץ'.
באופן טבעי, האולפנים ההוליוודיים הגדולים לא ממש מאושרים מהתעשייה הטפילית שצמחה לצידם. אלא שלרוב, קנה המידה הזעיר של המוקבאסטרים מנטרל תגובות משפטיות להפרות הברורות של IP (קניין רוחני) שעושות חברות כמו אסיילום. לאולפנים פשוט אין אינטרס להיכנס לקרב משפטי מול המוקבאסטרים הזעירים, שלא מהווים עליהם איום של ממש. Transmorphers, על הקופה הקטנטנה שעשה ממכירות DVD, לא בדיוק איים על "רובוטריקים", שגרף בקופות הקולנוע כ-710 מיליון דולר כשיצא ב-2007.
אבל לפעמים, חמתם של האולפנים מתעוררת. אולפני דיסני, שבתפוקת סרטי האנימציה המושקעים שלהם מהווים מטרה מתמדת ליצרני המוקבאסטרים, תבעו בעבר חברות הפקה כמו החברה הבריטית Brightspark – שהתמחתה באריזה מחדש של תכני אנימציה כך שידמו ככל האפשר ליצירות מצליחות של דיסני. למשל הסרט Braver של החברה, שלא היה אלא סרט טלוויזיה קנדי שנארז מחדש כך שיעורר אסוציאציות של Brave ("אמיצה") מבית דיסני-פיקאסר. Tangled Up, סרט נוסף של Brightspark שביקש לרכוב על סרט של דיסני (Tangled מ-2005, שיצא פה כ"פלונטר"), היה למעשה אסופה של סרטי אנימציה קצרים משנות ה-90, כשרק אחד מהם מבוסס על אגדת רפונזל, כמו "פלונטר". אבל לכו תספרו את זה בדיעבד להורה טרוד שרכש את הסרט עבור ילדיו בדרך חזרה מהעבודה, וחטף מטר של צרחות כשהזאטוטים גילו את החתול שבשק.
ב-2012 מנע בית המשפט בקליפורניה את הפצת הסרט Age of Hobbits של אסיילום לאחר שאולפני וורנר תבעו את חברת ההפקות. גם טענותיהם של נציגי החברה באשר לשוני העלילתי שבין הסרטים וחוקיות השימוש שלהם במונח "הוביט" לא עזרה להם, וכך Age of Hobbits נותר על המדף, בעוד "ההוביט: מסע בלתי צפוי" של הבמאי פיטר ג'קסון עלה על האקרנים וגרף יותר ממיליארד דולר. הסרט יצא לבסוף ב-2013 תחת השם Clash of the Empires, וזמין כיום לצפייה ביוטיוב, למי שרוצה לבדוק את הדברים בעצמו. ב-IMDB אגב, מאז כבר זכה הסרט לשם נוסף, שלישי, ששוב מפלרטט עם סכנה: Lord of the Elves.
ולפעמים זה לא עובד. ב-1993 תבעה דיסני חברת הפצה בשם GoodTimes שהוציאה גרסה משלה לסיפור של אלאדין, מעט לפני ההצלחה העצומה לה זכה "אלאדין" של דיסני. בכתב התביעה טען תאגיד המדיה הענקי ש-GoodTimes הזעירה ארזה במכוון את סרטה כך שידמה ככל האפשר ל"אלאדין" הקולנועי של דיסני, על מנת לבלבל את הקונה התמים שנכנס לחנות הווידאו. אלא ש"אלאדין" של דיסני טרם יצא בווידאו בעת שהוגשה התביעה, כך שתחרות לא בדיוק הייתה. מעבר לכך, בית המשפט קבע כי השם "אלאדין" איננו רכוש של דיסני, אלא נחלת הכלל – ויותר מכך, שהג'יני בסרט של GoodTimes, משופם ובעל עור זהוב, שונה מספיק מהג'יני הכחול ונעדר השפם של דיסני. התביעה נדחתה.
סביר מאוד להניח שבשנים הקרובות נמשיך לראות שלל מוקבאסטרים שמלווים את יציאת שוברי הקופות ההוליוודיים. "אף אחד לא רוצה לראות סרטים אמנותיים. כולם אומרים שהם רואים אותם אבל בפועל אין לזה שוק", כך לפי דייויד לאט מאסיילום, שרק השנה שחררה שמונה סרטים לאוויר העולם. בעידן שבו שירותי הסטרימינג מכים את תעשיית הקולנוע שוק על ירך, והמירוץ אחר תכנים לשידור רק הולך ומתעצם, השוק של סרטי המוקבאסטרז בהחלט שריר יותר כלכלית משוק סרטי הארט-האוס. האקסיומה שמניעה את גלגלי התעשייה נכונה גם פה: אם יש בזה כסף שניתן להרוויח, ובהחלט יש, תמיד יהיה מי שינסה להרוויח אותו, למרות קיתונות הבוז והלגלוג, למרות הסנקציות המשפטיות האפשריות. בפברואר הקרוב, כשייצא הבלוקבאסטר הפוטנציאלי Moonfall - סרט אקשן/מד"ב גדול תקציב של הבמאי רולנד אמריך ("2012", "היום השלישי") - אסיילום תוציא את Meteoroid שלה, על מנת לנסות ולנצל את המומנטום. סביר מאוד להניח שהוא יהיה מחורבן. בטוח לחלוטין להניח שלאף אחד מהמעורבים לא ממש יהיה אכפת מזה. עולם כמנהגו נוהג.
פורסם לראשונה: 08:04, 21.01.22
