ניקולס קייג' ידוע בתור השחקן ההוא, זוכה האוסקר (על הופעה מחורבנת ב"לעזוב את לאס וגאס"), שהיה פעם הבטחה הוליוודית, ומאז לא בוחל בשום הצעה – בכל סרט, נחות ככל שיהיה. הוא זקוק לעבודה, לכסף, לא לאתגרים מקצועיים ואמנותיים. הוא קם בבוקר והולך לאתרי הצילומים של זיבלונים הוליוודיים בדיוק כמו פקיד זוטר משועמם שמחכה כבר לפנסיה. איש כבר לא מתייחס אליו ברצינות. כמו ברוס וויליס (עד לאחרונה), כל סרט חדש של קייג' הוא עוד הזדמנות לצחוק עליו. וקייג' מודע לכך, בהחלט.
"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" - טריילר
"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" (The Unbearable Weight of Massive Talent) הוא לא עוד סרט עם ניקולס קייג'. כלומר, הוא כן – ובזה בדיוק העניין. זהו סרט שבו ניקולס קייג' מופיע בתפקיד עצמו, תוך שהוא מפגין לעג מודע לנוכחות הקולנועית הפאתטית ששמה ניקולס קייג'. ולפני שמישהו יספיק להכריז, "זה כמו 'להיות ג'ון מלקוביץ' אבל עם ניקולס קייג'", נקדים ונציין – זה לא. זו מהתלת פעולה נטולת תחכום של ממש, למעט הרעיון הזה, ובכן, שניקולס קייג' יגלם בה את עצמו. בהינתן העובדה שקייג' לא ממש בוחל בהצעות עבודה – הוא כבר נעתר לתסריטים מפוקפקים יותר.
ישנן שתי הברקות בסרט הזה, שביים והיה שותף לכתיבתו טום גורמיקן. האחת היא מוזיאון הכולל פרטי אספנות הקשורים בקריירה הקולנועית של קייג'. לא משהו שלא היינו מעלים על דעתנו שיצוץ בשלב מסוים בסרט רפלקסיבי דוגמת זה, ובכל זאת משעשע לראות את קייג' מגיב לעצמו מתוך "עימות חזיתי". ההברקה השנייה קשורה באלטר-אגו של קייג', שמגולם בידי גרסה צעירה שלו המשמשת פרודיה על הופעת ה-over-the-top שלו בתכניתו של טרי ווגן ב-1990. הדמות הוולגרית והמדומיינת הזו מלווה את השחקן בהווה, והשניים אף מפתיעים בנשיקה צרפתית – סצנה שהיא אולי שיאה של הפרודיה העצמית הנרקיסיסטית שקייג' מגלם.
העלילה עצמה מערבת את קייג' עם קרטל סמים באי הספרדי מיורקה. כאשר אנו פוגשים אותו, הוא נמצא רגע לפני החלטה על פרישה ממשחק, מתגורר בבית מלון שאת עלויותיו שם הוא מתקשה לכסות, וחי בנפרד מאשתו (שרון הורגן) ובתו בת העשרה (לילי מו שין) שבעיקר מתביישת בו. היא מקוננת על שאביה מכריח אותה לצפות – וליהנות! – מיצירת המופת הגרמנית האילמת, "הקבינט של דוקטור קליגרי" (1920). כאשר הסוכן שלו (ניל פטריק האריס) סוגר עבורו עסקה של מיליון דולר תמורת השתתפות במסיבת יום הולדתו של ארכי-פושע ספרדי (פדרו פסקל) – קייג' נעתר. שום חלטורה כבר לא יכולה להיות מתחת לכבודו, ומבלי ידיעתו הוא נהיה מעורב בתוכנית של ה-CIA לחלץ את בתו של נשיא קטלוניה שנחטפה בידי אנשיו של המבוקש הבינלאומי.
ביקורות סרטים נוספות:
הסרט עובד כל זמן שהבדיחה לא מכלה את עצמה. כלומר, בעיקר בחלקו הראשון. זהו השלב בסרט שבו אנו מצפים לאיזושהי בחינה רפלקסיבית שנונה של קייג' את דמותו הקולנועית שתתפתח בהמשך. אנו נענים לכמה מהבדיחות, ומקווים שמשהו בעלילה ילך וישתכלל בהמשך. אבל זה לא קורה, וחלקו השני של הסרט הוא לא יותר מעוד סיפור סתמי שבו קייג' נמלט מפני ה"רעים" שזהותם האמיתית לא אמורה להפתיע איש. יתר-על-כן, הדינמיקה בין קייג' ופסקל הצ'יליאני ("המנדלוריאן") לא מציתה ניצוצות קומיים של ממש. לא בטוח שהבעיה היא בכימיה בין השניים כמו שהיא בהיעדרו של ברק תסריטאי. איכשהו במהלך הצפייה בהם נדדה מחשבתי לקומדיות הפעולה בכיכובם של ג'ין וויילדר וריצ'רד פריור ("קו הכסף", "שיגעון על תנאי"). הן לא היו כתובות הרבה יותר טוב, אבל משהו בשילוב שבין גבריות ונוירוטיות עבד בצורה משעשעת יותר.
אבל מה שמאכזב יותר הוא שגורמיקן (שכתב את התסריט יחד עם קווין אטן) לא ממש מוצא דבר מה בעל ערך לומר על הפרסונה הקולנועית של קייג' ועל מעמדו היום. רבות נכתב על ההבטחה של ראשית הדרך – קייג' החל את דרכו בסדרה של סרטים אייקוניים כמו "ראסטי ג'יימס" (1983) ו"בירדי" (1984) – העלייה לכוכבות עם "מוכת ירח" (1987) ו"לב פראי" (1990), ועל האופן שבו זו הלכה והתפוגגה בעשור ומשהו האחרון. עדות לכך היא מספר הסרטים בהם הופיע קייג' מדי שנה: חמישה ב-2011, ארבעה ב-2014, חמישה ב-2016, שישה ב-2017 ושישה ב-2019 – סימן מובהק כיום לקריירה מתדרדרת.
"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" מתקשה להסביר את ההערצה לקייג' שנוכחותה המתעצמת ברשת ובממים נמצאת ביחס הפוך לכיוון שאליו הולכים סרטיו. מדוע אלה שאוהבים את קייג' אוהבים אותו? מה פשר ההערצה המשונה הזאת לשחקן שגם כאשר הופיע בסרטים מעניינים (פנטזיית האימה "מנדי" מ-2018), נוכחותו בהם נדמתה בעיקר אקסצנטרית? ומדוע אין בסרט איזכור לבזבזנות הראוותנית שלו שהלכה על אוסף ראשי פיגמים מכווצים, גולגולת דינוזאור, בית אחוזה רדוף רוחות בניו-אורלינס, ואי בודד באיי בהאמה? ניק קייג' בסרט הוא טיפוס הרבה פחות מוחצן וביזארי מכפי שנדמה שהוא במציאות. הוא פשוט... סתם.
"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" (קשה שלא לחשוב על ההתכוונות לספרו של מילן קונדרה "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום") הוא סרט ששמו מבטיח יותר ממה שהסרט עצמו מקיים. נראה כאילו למישהו היה רעיון לא רע, ואז כשהיה צריך לעשות את הסרט – משהו לא עבד. באופן משונה, נוכחותו של קייג' לבדה אינה מספקת בסרט שאמור להישען עליה.
