בעוד הדמות שלו ב"הכתר" היא של מולטי־מיליונר מצרי, שמנסה בכל כוחו והונו להתקבל לאצולה הבריטית ונדחה בהתנשאות, סלים דאו בהחלט מרגיש כמו חלק מהארמון של נטפליקס. "מתייחסים אליי כמו למלך, לא כמו - מלך", הוא אומר. אנחנו יושבים בדירה הנאה ורחבת הידיים שהושכרה עבורו בשכונת קנזינגטון, מהיקרות בבירת אנגליה. דאו נמצא כאן לרגל צילומי העונה הבאה והאחרונה של הסדרה, מהלהיטים הגדולים והמדוברים בתולדות ענקית הסטרימינג. רבע שעה הליכה מכאן שוכן ארמון אמיתי, למרגלות גנים מוריקים ויפים. אם דאו ילך לשם, סביר להניח שהוא יתקבל כמעט כמו מוחמד אל־פאייד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אנשים מזהים אותי באנדרגראונד, ברחוב, איפה שאני הולך", הוא מספר. "אה! דיס איז יו! 'דה קראון!' 'יור אר דה אקטור!' אתמול בדרך חזרה מהצילומים לכתבה, עצרה אותי מישהי עם שאלון כזה. האמת, הייתי עייף, גררתי איתי מזוודה של בגדים, אז אמרתי, 'לא, לא תודה'. ואז היא צועקת: 'או מיי גאד! יו אר דה אקטור! אפשר תמונה?' היא רקדה מאושר".
אתה שחקן כבר יותר מ־50 שנה, אבל כזה עוד לא היה.
"קודם כל זאת ההפקה הכי גדולה, הכי מדהימה שהייתי בה. יש לי מזל ענק".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בהפקות כאלה אתה חוזר להיות קצת תינוק: מסיעים אותך, מאכילים אותך, מפנקים אותך.
"זה לא רק בסט. תראה, אנחנו יושבים בדירה כזאת חמודה, יפה, מרווחת, אשתי ובנותיי היו פה וישנו כאן כי זה גדול. זה אזור מאוד יפה ויקר מאוד. לוקחים אותי ברכב, מחזירים אותי ברכב, הנהג מחכה לי, לא רוצה שאני אפתח את הדלת. אני איש פשוט, איכר, כפרי, מהגליל, ולא כל כך אכפת לי: אני יודע לפתוח את הדלת של הרכב בעצמי, יש לי כוח עדיין. והם לא רוצים.
"אני מגיע לסט, מחכה לי בחורה, לפעמים בחור. לוקחים אותי לטריילר שלי. יושב שם, מביאים לי קפה, תה, ארוחת בוקר אם לא אכלתי. ואחר כך שואלים, 'אתה מוכן? מחכים לך באיפור, אתה מוכן?' מאפרים אותי, שמים עליי פאה ואחרי זה אני מתלבש. אני יכול להגיד, בכנות ובפשטות, שאני מגיע לסט סלים דאו ויוצא בתור מוחמד אל־פאייד. אנשים בהלם".
6 צפייה בגלריה
מנסה לארגן פגישה איתו. סלים דאו בתפקיד מוחמד אל פאיד ב''הכתר''
(צילום: באדיבות נטפליקס וחיים שרגא ניהול אישי)
זאת סגירת מעגל יפה: פרצת לתודעה כחייל מצרי בסרט 'אוונטי פופולו', אבל ביקשת מהבמאי, רפי בוקאי ז"ל, לשנות את הניב של הדמות מערבית מצרית לפלסטינית כדי שירגיש יותר רלוונטי. והנה אתה מדבר מצרית אסלית.
"כאן אני לא מדבר סתם מצרי, זאת מצרית מאלכסנדריה. לכן הכי משמח אותי שאנשים במצרים מאוד אהבו. הם אומרים, 'מי זה השחקן המצרי הזה? איך לא הכרנו אותו עד עכשיו?"
למי שטרם צפה בעונה החמישית של "הכתר", יש לומר שהתפקיד של דאו אינו זניח בשום צורה. הפרק השלישי הוא מופע יחיד מרהיב ונוגע ללב שלו, שנועד לבנות את הדמות העגולה של מוחמד אל־פאייד, טייקון מצרי ש"בא משום דבר ונהיה כל דבר", כפי שדאו מגדיר. הקשר לסדרה הוא כמובן החברות שנוצרה בין מוחמד לנסיכה דיאנה, לימים בת הזוג של דודי אל־פאייד, בנו של מוחמד. עוד לפני שהזוגיות נגמרה בטרגדיה איומה, מוחמד ודיאנה כרתו ברית דחויים: הוא זכה לכתף קרה מהמלכה והיא, ובכן, לא צריך להרחיב.
"אני חושב שיש בינינו הרבה מן המשותף", אומר דאו על אל־פאייד, "קודם כל אנחנו דומים פיזית. הוא קצת יותר מלא ממני. המשותף זה שאתה רוצה להצליח, להיות למעלה, העקשנות, ההתמדה. וגם אני רואה רחוק. עכשיו קצת קשה לו לראות, הוא בן 93. ואני מת לפגוש אותו. אני מנסה לעבוד על זה, עירבתי אנשים. אני רוצה לפגוש את עומאר, הבן שלו. אמרו לי שהוא בשווייץ. אני אסע אליו, וגם אלך ברגל".
אתה מבין גם את הרצון שלו להשתייך?
"אני בא מאיפה שאני בא. אני יודע לאן אני שייך. לא הסתרתי את זה. אמרתי בחום, חבר'ה, תנו לי להגדיר מי אני. אני לא נגד אף אחד. לא הייתי בחיים ולא עבדתי ולא עשיתי שום דבר נגד מדינת ישראל. יש לי הרבה חברים בישראל. ברחוב היהודי מתים עליי. מתים עליי!"
הוא מספר על התגובות שקיבל בעקבות ראיון לציון נאנוס, בחדשות ערוץ 12, לרגל עליית 'ויהי בוקר', הסרט שהקרנתו בקאן לא כללה את השחקנים הפלסטינים, בשל הצגת הסרט כישראלי. "אחרי שאמרתי בטלוויזיה, שאני פלסטיני ולא ישראלי, המון אנשים מכובדים ביותר שלחו לי מילים מדהימות: אתה איש ישר, אמיץ, לא מתחנף. זה אני. מי שלא הבין אותי מתקיף ומקלל. לא אמרתי דבר רע בכלל. אמרתי, אתם מסתירים אותי מתי שאתם רוצים, מבליטים אותי מתי שאתם רוצים. לא! אני אחליט, לא אתם. למה לכעוס?
"לשמחתי", הוא מוסיף, "היום גם בטלוויזיה וגם בעיתונות אומרים, 'השחקן הפלסטיני סלים דאו'. מה כל כך מסובך? זה פשוט! נולדתי בישראל, אני חי בישראל, אני אוהב את הקולנוע הישראלי, אני רוצה להמשיך. כנראה אמשיך עכשיו להצגה. אני רוצה לעבוד בישראל! אז אני שייך. אני שייך לגליל, לאדמה שלי, למשפחה שלי, לאנשים שאני אוהב. (אומרים) 'כפוי טובה', 'יורק לבאר שממנה שתה', 'אנחנו עשינו אותך'. מה עשיתם אותי? מי עשה אותי? אני עשיתי אותי. ההתיימרות הזאת. אני עשיתי את עצמי. כל מה שאני עשיתי, עושה ואעשה זה אני. ואני אומר את זה בפשטות ובצניעות. זה אני".
אחרי "הכתר", וגם "אוסלו" ב־HBO, אתה יכול להגיד: "לא רוצה להיות תלוי בכם יותר".
(צוחק) "אני מתבייש גם להשוות את התנאים. בארץ מתווכחים איתך על יום צילום. תמיד מצחיק אותי, זה שבאים אליי מפיקים ודבר ראשון אתה בדיכאון, עוד לפני שאתה מתחיל לעבוד.
"תראה, דמות כזאת, בסדר גודל כזה, זה חלום. אלף לילה ולילה. אבל מה אני חוזר לעשות בחיפה? קודם כל אני חוזר לגינה שלי, שעשיתי במו ידיי. אני חוזר לתיאטרון 'בית הגפן' בחיפה, תיאטרון מאוד קטן, בלי כסף, כי קשה לי לעזוב אותו למרות שאולי לא תהיה ברירה, אבל הכל ברוח טובה. שם התחלתי את הצעד הראשון שלי. כל עוד אני יכול לתרום שם, אתרום. אם לא - זה החיים. אבל לא בגלל שאני משחק ב'הכתר'".
תסתכל על השכבה הצעירה יותר של יוצרים ושחקנים פלסטינים: סייד קשוע עזב. יוסף סוויד עזב. גם מייסלון חמוד עזבה. אתה מבין אותם?
"כן, אבל זאת החלטה אישית. הם עזבו כי הם הרגישו שהם לא יכולים להתבטא יותר. אני לא עוזב. אני לא אעזוב. חיפה היא שלי, אף אחד לא יגנוב לי אותה. יש לי את האנשים שאני אוהב, יש לי את הקהל הענק שלי, יהודים וערבים. ואני רוצה להמשיך ולתת לאנשים שם".
לקראת הצילומים, דאו עבד עם מומחית לתנועה כדי לדייק את הדמות של אל־פאייד, ושם הוא הגיע לתובנה מעניינת. "אמרתי לה שאני מרגיש שהוא סוג של קרוקודיל. היא מסתכלת עליי מוזר ושואלת איך. אני אומר לה, 'הוא פה, הוא מקשיב, הוא יכול להיות לפעמים איטי בתנועות כאילו הכל רגוע, ואז כשהוא רואה הזדמנות אז שלאק! קופץ ותופס".
ואיזו חיה אתה?
"אני יותר נמר, חתול".
טורף?
"לא לא, מי רוצה לטרוף. אני מדבר על קצב פנימי. גם בגוף, אלוהים נתן לי גוף גמיש ושרירי. אבל כשעשיתי שני בתי ספר לדרמה, בית צבי בישראל ובית הספר של ז'אק לקוק בפריז, כולם שמו לב שאני לא יכול לעבוד מהראש. הוא לא מעניין. מה מעניין בראש? תן לגוף לדבר. הראש שלנו גם לפעמים דופק אותנו. וכשאני אומר לפעמים אני מתכוון הרבה. מי צריך אותו?"
אם דאו היה גם מתראיין מהגוף, סביר להניח שהחלק הבא בשיחה היה נשמע אחרת. אבל בגיל 72, אחרי שכבר נכנס לכל בית בזכות "עבודה ערבית" והתקבע כאחד מגדולי השחקנים בתיאטרון ובקולנוע שצמחו בארץ, הוא כבר יודע איך ובעיקר מתי להיזהר: לא רק ש'הכתר' עלתה שבוע אחרי תוצאות הבחירות, שזימנו ממשלה שכמותה ישראל עוד לא ידעה, גם נטפליקס עלתה על המוקד בגלל הסרט הירדני "פארחה", שמציג סצנה קשה ביותר של רצח פלסטינים בידי חיילי צה"ל במהלך מלחמת העצמאות.
שאלתי אותך קודם על עניין העבודה בארץ, כי בסוף לעבוד בארץ זה תקציבים ציבוריים. בלי תקציבים ציבוריים אין תיאטרון וקולנוע בארץ.
"אתה מספר לי?"
מספר לקוראים. אז בסוף יכול סלים דאו לבוא ולומר, "עשיתי את שלי, נתתי, החלטתם מה שהחלטתם, אני לא משחק". האם בסוף אתה יכול לברוח מהדבר הזה?
"איזה דבר? שהמדינה נותנת כסף? מי שמכיר אותי יודע שאני מעולם לא התכופפתי בשום מסגרת. אני אומר לקוראות ולקוראים: סיימתי כיתה י"ב בגיל 21. תשאל אותי למה".
למה?
"כי מי יכריח אותי לגמור י'־י"א־י"ב במכה אחת? אני לא מוכן להיכנע לשום מסגרת. פעם, מנהל תיאטרון, לא משנה מי, אחרי שחזרתי מצרפת, ביקשתי משהו והוא לא נתן והוא ביקש משהו ממני ואמרתי שאני לא רוצה. והוא צעק, 'מה זה לא רוצה?! אתה השחקן, אני המנהל', אז אמרתי לו לך תחפש שחקן אחר. ואני נשבע לך, לא היה לי לאכול, ולא היו לי סיגריות. לא היה לי כלום. שנה אחרי זה יצא 'אוונטי פופולו'. זה העקשנות שלי, וזה שאני רואה רחוק. אני לא מרים ידיים".
ומה אתה רואה עכשיו?
"אני מרגיש שמחכים לי דברים טובים. אסתדר מצוין גם כשאחזור לארץ. לא מעניין אותי עכשיו השינויים הפוליטיים. לא ניכנס לפוליטיקה כי זה לא מעניין אותי עכשיו".
לא מעניין?
"לא!"
בכלל?
"מעניין, אבל לא רוצה לדבר על זה".
וזה לא חשוב דווקא עכשיו?
"לא".
למה?
"כי לא מעניין אותי".
זה כן מעניין אותך, רק שלא מעניין אותך לדבר על זה.
"אז אני לא רוצה לדבר".
ואם סלים דאו לא ידבר, מי ידבר?
"אני, כשאני ארצה לדבר - אני אדבר. אף אחד לא יכריח אותי".
כשאמרת שאתה רואה רחוק, זה גם ברמה הפוליטית?
"כן".
ומה אתה רואה?
"לא טוב. זה כל מה שאני יכול להגיד לך".
כמו "לא טוב" שראית בעבר, או עוד יותר?
"ב־98', לא אפרט עכשיו איפה הייתי ומה הייתי, ראיתי את מה שקורה עכשיו. התהליך ממשיך, זה לא נגמר. זה כואב מ־א־ו־ד. אבל אני לא רוצה לדבר על זה. מה זה ישנה?"
אתה רוצה את דעתי הכנה?
"כן".
זה לא ישנה...
"נו?"
רגע. לראות רחוק בינך לבין עצמך זה אחלה, אבל את ההיסטוריה זה לא מעניין. היא זוכרת את מי שאמר.
"כבר סיפרתי ואמרתי. גם בעברית, גם בערבית, גם בטלוויזיה, גם בעיתון וגם ברדיו. מה שאני אמרתי, זה עדיין שם. מה שיש לי להגיד היום - כלום. תראה, זה לא מפַּחד, בכלל לא. לא מפחד מאף אחד. אכפת לי מאנשים, שיאהבו אותי ושאני אוהב אותם. אני שנים כבר לא קורא חדשות, לא רואה טלוויזיה. שומע קצת".
מה היה בבחירות אתה יודע.
"יודע".
אתה לא רוצה לדבר פוליטיקה, אז אשאל על רגשות: אתה מוטרד? עצוב? לא מוטרד? לא עצוב?
"אני מוטרד ועצוב. מאוד. כי אני רואה מה מגיע. כמו שאני רואה אותך, כמו שראיתי ב־98'. הכל קרה. אמרתי את זה לאנשים. והם מזכירים לי את זה. אני לא נביא, אבל מה לעשות, יש לי כוח. יש לי תסריטים בראש. לפעמים אני מפחד מהתסריטים שיש לי בראש".
משהו מהם אופטימי?
"הרבה, בוודאי. כמו שהיה לי תסריט שיבוא לי דבר גדול והגיע 'הכתר'".
ומשהו אופטימי לא ברמה האישית?
"לא. אין לי דברים משמחים".
עוד בחייך?
"שמע, אני עוד בתחילת דרכי. בסך הכל בן 72. בליבי ובנפשי אני בן 30 ומשהו, 40. כוחי איתי. אבל אני לא רואה טוב".
קודם לכן דאו סיפר כמה הוא אהוב על הסט של 'הכתר', שם הוא נוהג לשיר, לרקוד ולהצחיק את הקולגות. "נשאלתי לפעמים, מאיפה אתה מביא את החום, האנושיות, האהבה ואת היחס הזה", הוא נזכר. "אמרתי, אני יש לי שמש בבטן. זה ההבדל אולי ביני ובין אנשים מארצות קרות". בשלב העננים של הראיון אני נזכר בשמש ואומר שהיא אולי קיימת אצלו בבטן אבל לא בראש. "מי צריך שמש בראש?" הוא משיב, "היא תסנוור אותך".
כשנחשפים לעומק סיפור החיים של דאו, למה שעבר עליו מאז נולד בכפר בענה בגליל למשפחה של תשעה בנים (6) ובנות (3) ועד שהפך לכוכב בסדרה הכי מדוברת בעולם, אפשר להבין למה הוא אוהב את השמש אבל מקפיד שלא לתת לקרניים שלה לערפל אותו. במופע היחיד המרתק והסוחף שהעלה לפני מספר שנים, 'סלים עליכום', הוא דיבר בפתיחות מרגשת על מסע שמתחיל בילדות תחת המשטר הצבאי, נמשך בהפקעה של אדמות אביו לטובת בניית כרמיאל וכולל גם ניסיונות לגייס אותו לשב"כ כמקור.
גם היום, בכל הנקודות האלה עיניו של דאו כמעט מצטעפות (מלבד השב"כ, על זה הוא צוחק), אבל רק ברגע אחד הוא ממש נחנק עד כדי הפסקת הראיון. זה קורה כשדאו נזכר בסיפור שאמו סיפרה לו, איך כשהיה תינוק הוא כמעט מת בגלל טיפול רפואי שגוי. "חמש שנים לפני שנולדתי נפטר אחי, שהיה בן חמש", הוא משחזר. "אז בכל פעם שהרגשתי לא טוב, ההורים שלי נבהלו ואמרו, 'וואו, נאבד עוד ילד?'
"פעם אחת חליתי", הוא ממשיך, "אמא שלי לקחה אותי לאיזה רופא בעכו והוא נתן לי תרופה. היא החזירה אותי לכפר ואז התעוררתי כמעט מת: יצא לי לבן מהפה, לא החזקתי את הצוואר, העיניים שלי היו פתוחות לגמרי. ואז היא ודודתי לקחו אותי, הלכו קרוב לשני קילומטר, בדרך הררית. היא הסתכלה רחוק, למנזר מאר אליאס, ואמרה, 'אני עולה אליך, כשהילד על הכתפיים ואני יחפה וחשופת ראש - אל תיקח לי אותו'".
"היא לקחה אותי לרופא בכפר ראמה, ששאל 'למה חיכית'", הוא חוזר לנקודה אחרי הפסקה למים, "היא אמרה שלא חיכתה אלא הלכה לרופא אחר. היא סיפרה שהרופא לקח את הבקבוק של התרופה, קילל, התעצבן וזרק אותו ונתן לי זריקה. בתוך כמה דקות הקאתי את כל מה שהיה לי בבטן, פתחתי עיניים ורציתי לינוק".
הטראומה הזאת הפכה את סלים לפרח מוגן עוד יותר עבור הוריו, והוא ידע לנצל היטב את תשומת הלב לטובת טיפוח החיידק הבימתי. האירוניה היא שגם בבית הספר שלו שמו על כך עין, והוא היה מוזמן לברך את המדינה בחגיגות יום העצמאות. "הייתי ילד כזה מיוחד ושרתי ורקדתי, וזה מאוד מצחיק, עצוב־מצחיק. לא הבנתי מה אני עושה. חשבתי שאני מיוחד".
אנשים לא מבינים מה זה לחיות תחת ממשל הצבאי. מה זה אומר בעצם?
"מה זה ממשל צבאי? זה אומר שיום העצמאות היה יום היחיד שלא היו דוחות. היינו עולים למשאיות בכפר, בין 20 ל־50 איש, וכל הדרך שרנו ונסענו לטבריה, כי לא היו דוחות. הרגשנו 'וואו'. כי זה יום הסליחות, הכל יפה, וגם השוטרים נופפו לנו. ואז בשעות אחר הצהריים הכל נסגר ונגמרה השמחה. זה ממשל צבאי. חלית? אתה לא יכול לצאת מהכפר שלך לעכו או לכפר ראמה. אתה צריך אישור. אתה רוצה לצאת? תופסים אותך. זה ממשל צבאי. אין יותר קשה מזה".
ואז בגיל 13, האדמות של אבא שלך הופקעו. אתה זוכר את היום?
(בקול חנוק) "אני זוכר שהסתכלתי על אבא שלי וראיתי אותו בוכה".
אני מניח שזה לא קרה לפני ואחרי.
"לא. לא. ההורים שלי זיכרונם לברכה לא השאירו לי קרקעות כי לא היו לנו. הכל הופקע והחיים השתנו. קודם חיינו חיים של איכרים, קשים וקלים וטובים וכואבים. הם לא השאירו לי כלום, חוץ מהרבה חום ואהבה. אבא שלי היה גאון. קראו לו 'הקאדי', כי הוא פתר בעיות שאחרים לא ידעו. יום אחד הוא קרא לי ואמר, 'לך, אני לא מודאג ממך'.
"הוא היה איש חזק, קטן ממני אבל חזק כמו פלדה", מוסיף דאו. "היה לו שיתוק שהוא יצא ממנו שלוש פעמים. בפעם הרביעית הוא נכנס למצב לא טוב שנמשך חמש שנים. בתקופה הזאת עבדתי בבית ליסין ומאחורי הקלעים הייתי יושב על כיסא, ונותן לגוף שלי להרגיש מה עובר על אבא. כל כך אהבתי אותו, ואת אמא".
הם ראו אותך מצליח?
"קצת, כן. אמא שלי שברה את הירך והייתה בבית חולים בחיפה. באתי לשם כל יום אחרי העבודה. יום אחד אח שלי הביא לה גיליון של העיתון הקומוניסטי, והייתה שם תמונה שלי וכותרת 'השחקן הכי טוב בישראל', משהו כזה. שנת 89'. היא לא ידעה לקרוא, רק ראתה את התמונה ואמרה כמה שהיא גאה בי. שלוש שעות אחר כך היא נפטרה".
היום כשאתה עובר ליד כרמיאל, זה עדיין כואב?
"כן. כואב לי הלב. אני לא יכול לראות את המקום הזה. כשהלכתי לעבוד בין שנות הלימודים, במה עבדתי? בבניין עם אחים שלי. ואיפה עבדנו? בנינו את העיר".
"בא אליי איזה ג'ימי, שאמר לי שהוא שמע שאני חכם ואמר, 'תגיד איזה נושא אתה רוצה ללמוד והתקבלת'. בשב"כ רצו שאעביר להם מה קורה בישיבות של המפלגה הקומוניסטית. אחר כך, כשלמדתי בצרפת, רצו שאני אתקרב לסורים, ללבנונים, לירדנים, לפלסטינים במיוחד. אמרתי להם חבר'ה, תמצאו מישהו אחר"
לאחר סיום לימודיו, דאו נרשם לאוניברסיטה "כדי לרצות את ההורים", לפני שהמשיך לתיאטרון. בדרך הוא זכה לביקור מפתיע. "בא אליי איזה ג'ימי, שאמר לי שהוא שמע שאני חכם ואמר, 'תגיד איזה נושא אתה רוצה ללמוד והתקבלת. על המקום'. אבל אני מקשיב ואומר, 'מה אני צריך אותך? מי אתה בכלל?'" האלמוני הנדיב התגלה כאיש שב"כ, שרצה את דאו כמודיע מטעמו במפלגה הקומוניסטית. "רצו שאני אעביר להם את מה שקורה בישיבות. אמרתי לו שכל המשפחות אוכלות אחד אצל השני, וברגע שאני אוכל אצל מישהו אני לא יכול לבגוד בו. אז הוא אמר, 'בוא אני אפתור לך את הבעיה - מהיום אל תאכל שם'".
מצחיק.
"אחר כך, כשלמדתי משחק בצרפת, רצו משהו אחר: שאני אתקרב לסורים, ללבנונים, לירדנים, לפלסטינים במיוחד. ואמרתי להם חבר'ה, תמצאו מישהו אחר, יש הרבה כאלה שיסכימו. אני לא".
אתה חושב שפעם ניסו לשלוח אליך אנשים?
"ניסו להפחיד אותי פעם, כשהייתי בבית צבי. בא אליי מישהו דתי, אמר לי, 'אתה סלים דאו?' עניתי כן והוא אמר, 'אתה צריך לעוף מפה. לך לארצות ערב. אתה יודע כמה ארצות ערב יש לך? לך מפה". נבהלתי. הלכתי למנהל, שאמר לי לא לקחת את זה ברצינות. זאת הפחדה. אני חושב שהוא היה מטעם, אבל אין לי הוכחה. בכל מקרה אף אחד לא יכול להשפיע עליי".
את החסינות מפני השפעות זרות הוא מנסה להנחיל לא רק לארבע בנותיו (מארווא, יארא, מייסא וסלינה) מאשתו סוהאד, אלא גם לדור הבא של עולם הבמה. "אני קודם כל מציע לחבריי ולאחיי השחקניות והשחקנים, פלסטינים וישראלים: אל תזייפו. אל תתחנפו. אל תעשו שום דבר בשביל למצוא חן בעיני מישהו".
במעמדך אתה יכול לסרב לתפקידים. זה קורה למשל על רקע אידיאולוגי?
"גם לפני 40 שנה הייתי עונה לך שאני לא עושה כל דבר. אלוהים יודע ואשתי יודעת כמה תסריטים קיבלתי וסירבתי. כמה הצעות לתיאטרון קיבלתי וסירבתי. בהתחלה אשתי התפלאה. אמרתי לה: כמה שנים אנחנו נשואים? עוד תביני עם הזמן".
יש לך דוגמה?
"פעם עשו סרט אמריקאי, 'רחובות ביירות', משהו כזה, משנות ה־90, יסלחו לי האנשים שיודעים מתי הסרט הלא־שווה הזה יצא (ככל הנראה הכוונה ל־Killing Street, סרט אקשן אמריקאי־ישראלי משנת 91' - ע"ש). ואני קורא את התסריט ואשתי צועקת מהצד השני של הסלון, 'נו?' אמרתי לה, 'חכי'. סיימתי והיא שוב אמרה, 'נו מה?' ואני אומר לה, 'רגע' - ולוקח את התסריט לזבל. היא שאלה מה אני עושה. ואני אומר לה, 'זה זבל'".
והפרנסה?
"הסוכנת אמרה, משלמים 15 אלף דולר! אז מה? אני צריך את הכסף, אז מה? לא רוצה. הסוכנת אומרת, 'אבל לא מדברים על פלסטינים'. מה זה משנה? מדברים על בני אדם. אני צריך לשחק נהג לבנוני, שמלווה איזה חנטריש אמריקאי, סוג של סופרמן דפוק שבא לשם, ואני צריך לתת לו ג'ריקנים של דלק שישרוף את כולם ויציל איזה אסיר עלוב מבית סוהר בלבנון. מה אני מטומטם? לא רוצה. אם הייתי מקבל כל מה שהציעו לי, עם עיניים עצומות, יכול להגיד שהייתי עובר את ה־100 סרטים, סדרות והצגות".
ויש תפקידים שאתה מתחרט עליהם?
"לא".
גם לא ב"'פאודה" נגיד? שיחקת בעונה הראשונה את המנהיג הרוחני של חמאס.
"'פאודה' זה דבר איום, אבל לא מתחרט. העונה הראשונה הייתה איכשהו אנושית. ברגע שהתחילו לעבוד כמו אמריקאים, הודיתי לאלוהים שפוצצו את הדמות שלי. גם לא הייתי ממשיך".
וזו לא חרטה?
"לא. זה יישמע אידיוטי: מה יש לי להתחרט? עשיתי. היה שם משהו מאוזן, איכשהו".
לעומת זאת, על "עבודה ערבית" יש לו רק מילים טובות, למרות שגם שם, צריך להזכיר, הושמעה ביקורת חריפה בצד הפלסטיני על מה שנתפס כהנצחת סטריאוטיפים וחנופה למיינסטרים היהודי. דאו עצמו ספג אש, כשחקן בכיר שגילם בכישרון נדיר קשיש עצבני שנוהג לקלל את הבן שלו ב"אינעל אבוכ" (כלומר את עצמו) ולהשליך עליו נעל. "כל החבר'ה הערבים שצייצו שם נעלמו לגמרי", אומר דאו. "היו שם חשבונות אישיים נגדי. צרות אופקים, קנאה. כל פעם התגובה שלי הייתה 'בעונה הבאה'. בעונה הרביעית לא היה עם מי לריב".
אבל בסדרה הבאה של סייד קשוע, "התסריטאי", יש גם אמירה שלו על כך שהמיינסטרים השתמש בו.
"זה עניין שלו. אני מאוד אוהב ומכבד אותו, אבל זה לא מעניין אותי. הוא כמו צייר שצייר תמונה ואני אומר מה שאני רואה, גם אם הצייר לא התכוון. שישתוק וייתן לי ליהנות מהתמונה. תן ליהנות ממה שעשיתי בסדרה".
אז אתה חייב לספר קצת על הטכניקה המושלמת של זריקת הנעל.
"אני איכר, רועה בן רועים. בילדות, המשחק שלנו היה לזרוק אבן דקה למים כדי שתפגע כמה שיותר פעמים. גם ברוגטקה הייתי קולע. והקללה, 'אינעל אבוכ ערס איבן ערס, איבן סיטי וסיטין סורמאייה' ואת זה אף אחד לא כותב. סייד לא כתב את זה. הקללה זה אני. אף אחד לא יודע איך לכתוב כזאת קללה".
עם זריקה כזאת יכולת להיות בבייסבול.
"שיחקתי כדורגל עד שנפצעתי בגיל 20 והייתי צריך ניתוח מיניסקוס. זה גם סיפור".
מה?
"הרופא רצה שוחד, 400 לירות. אמרתי לו, 'אני תלמיד בית ספר, אין לי כסף'. הוא אמר, 'אתה רוצה תור? תביא 400 לירות!' הוא היה מפחיד. לא הבאתי לו, אבל היה תור. הוא עשה את הניתוח ושמו לי גבס, שזה אסור: הרי אין שבר. באו אחי ואמי, לקחו אותי הביתה. הגענו קרוב לעכו ואמרתי לאמא שלי שיש לי דימום. החזירו אותי לשם. חיכיתי כמה שעות ואותו רופא הסתכל ואמר, 'זה שום דבר'. ביקש שיחבשו אותי עוד פעם ושלחו אותי הביתה.
"בלילה היה לי סיוט", הוא משחזר, "אני מסתכל לחלון ורואה כלב זאב רוצה לטרוף אותי ואין לי קול לצעוק. התעוררתי רועד מחום ומקור ולקחו אותי לבית החולים. הוא כמעט הרס לי את הרגל. גזענות, לא גזענות, זה חרא של בן אדם. אגב, האחים והמשפחה שלי באו לבית החולים בכעס והוא ברח, התחבא. אבל הרופאים האחרים טיפלו בי באהבה ובחיבוק. עד היום מדי פעם חוזרות הדקירות. פעמיים קיבלתי זריקה לתוך הברך".
חשבת להתלונן?
"איך? מי יוכיח? עזוב, אני לא בנוי לזה. אבל לפחות קיבלתי סיפור".
