כמו משפחת מדיצ'י בפירנצה של ימי הביניים, כך גם בני גוצ'י במילאנו של שנות ה-70 וה-80: תככים פנימיים, מאבקי שליטה יצריים, שיאים אופראיים ורוטב אדום, סמיך. "בית גוצ'י" (House of Gucci), סרטו החדש של רידלי סקוט – כן, עוד סרט חדש של רידלי סקוט, בפעם השנייה מזה כחודש אחרי "הדו-קרב האחרון" – נדמה כאופרת סבון מרוכזת. גרסה קולנועית למה שיכול היה בקלות להיות מיני-סדרה טלוויזיונית העוקבת אחר אחד מבתי האופנה הוותיקים והסוערים בעולם.
בית גוצ'י – טריילר
עזבו את המבטא האיטלקי המלאכותי, את ההופעות המוקצנות, את האיפור המוגזם, ואת חוויית הביקור במוזיאון שעווה שהסרט הזה מותיר – הכול הוא חלק מההנאה. ו"בית גוצ'י" הוא, בראש ובראשונה, סרט מהנה. מאוד. זה גם סרט שמחזיר את המושג "סנסציוני!" – כך, עם סימן הקריאה – לחיים. נדמה כאילו אנו צופים בטור רכילות אקסקלוסיבי. מציצנות זולה במכוון אל עולמם של העשירים והמפורסמים. לא מפתיע שבני משפחת גוצ'י יצאו בקול רם במיוחד נגד סקוט והסרט.
למעשה, המילה סנסציוני מופיעה כבר בכותרת המשנה של ספרה של שרה גיי פורדן, "בית גוצ'י: סיפור סנסציוני על רצח, טירוף, זוהר ותאוות בצע", שראה אור לפני עשרים שנה. אשתו של סקוט, ג'יאנינה, שהיא גם אחת המפיקות, רכשה את הזכויות, ומצבת הבמאים המיועדים כללה את וונג קאר וואי ("מצב רוח לאהבה") וג'ורדן סקוט, בתו של רידלי. הסרט, בהתאם, כמעט ואינו עוסק בהיבט היצירתי של בית האופנה היוקרתי. למעשה, הדבר היחיד שאני זוכר הוא חיקוי תיקי העור שנמכרים בעשרים ומשהו דולר בדוכני שוק בניו-יורק. יש בו תצוגה אחת או שתיים, אבל מי שירצה לעמוד על גדולתו של בית גוצ'י, המותג – לא הסרט, יצטרך לעשות זאת בסרט אחר.
מה שכן יש בסרט הוא מלודרמה ואינטריגות. זה מתחיל כאשר מאוריציו גוצ'י (אדם דרייבר שגם הופיע ב"דו-קרב האחרון"), סטודנט למשפטים במילאנו של 1978, מתאהב בפטריציה, בתו של בעל צי משאיות המקושר למאפיה האיטלקית. ליידי גאגא בתפקיד הזה מוכיחה, אם היינו צריכים עוד הוכחה אחרי הופעתה ב"כוכב נולד" מ-2018, שהיא אחת השחקניות הנפלאות בסביבה. במהלך הסרט היא הופכת מסינדרלה לליידי מקבת', והכול לנגד עינינו ומבלי שהמאמץ אפילו ניכר. במראהּ היא מזכירה את הכוכבת האיטלקייה ג'ינה לולובריג'ידה. ג'רמי איירונס, נזהר שלא להזיז שריר בפניו לבל יקרסו שכבות האיפור, מגלם בשובבות את אביו של גוצ'י הצעיר המתנגד, כמובן, למערכת היחסים הזו, של האריסטוקרט עם הבחורה מבית זול, שבה הוא רואה לא יותר ממי שחומדת את כספו של בנו – מה שמוביל לנתק בין השניים.
אל פצ'ינו נכנס לתפקיד אלדו גוצ'י, שותפו של האב בניהול בית האופנה. ברוח ימי החנוכה, אם תפקיד היה סופגנייה – פצ'ינו נוגס בתאווה במאפה החם והריבה הנדיבה נשפכת על סנטרו. אבל זה עוד כלום לעומת ג'ארד לטו שמגלם את בנו השוטה, פאולו. כמעט בלתי מזוהה, הוא משחק כאילו הוא המפקח קלוזו שנדרש לגלם את דמות האיש הרע בחיקוי של סרט ג'יימס בונד. שום ניואנס רגשי, אבל טכניקה שמהפנטת אותך אל מה שהיא אחת מהופעות המשחק המופרזות שנראו לאחרונה. כמו היה זה הג'וקר שחדר אל בית האופנה, ותוהה מדוע איש אינו מעריך את חזונו (בפועל, הוא היה בעל תפקיד בכיר בחברה, שותף בעיצוב הלוגו המפורסם של G כפולה, ודמות משפיעה ויצירתית הרבה יותר מכפי שמוצג בסרט). תוך זמן קצר, מאוריציו ופטריציה עוקרים לניו-יורק כדי לעבוד בסניף המשפחתי שם, בניהולו של דוד אלדו.
מאבקי השליטה הם רק צד אחד בסאגה המשפחתית הזו, שצדה האחר מתמקד בהתדרדרות נישואיהם של מאוריציו ופטריציה (לשניים נולדת בינתיים בת, אלסנדרה). התסריט שכתבו בקי ג'ונסטון ("נסיך הגאות והשפל") ורוברטו בנטיווניה מסתפק בסצינה משונה באתר סקי שבה מאוריציו מבליט את בורותה של אשתו בפני חבריהם ומשפיל אותה, ובשלב הבא הוא כבר בקשר רומנטי עם אישה אחרת, פאולה (קאמי קוטן). פטריציה הנעלבת רוקחת בינתיים את מזימותיה יחד עם מכשפה מודרנית (סלמה הייק) – וגם אם מה שיקרה מכאן והלאה הגיע לכותרות הראשיות בעיתונים של שנות ה-90, אני מודה שלא זכרתי זאת, או שלא ידעתי, או שניהם.
כמו צל של מלכה חורשת רעות בחצר מלוכה ימי ביניימית – כך חומקת-מתנהלת דמותה של ליידי גאגא בחלקו החותם של הסרט. כשם שדבר אינו ידוע לנו באמת על דמותו של מאוריציו (אם יש לו איזשהו חזון אמנותי או עסקי, הדבר נפלא מבינתנו) – כך אין לנו מושג מי היא באמת פטריציה. האם היא אישה צינית ומחושבת הזוממת להשתלט על נתח נכבד מהאימפריה, או רעיה ואם פגועה המבקשת לנקום במי שאינו אלא נער שעשועים יהיר. אם למאוריציו יש איזשהו קשר רגשי למותג המשפחתי הסנובי (בתחילת הסרט, אבי המשפחה מסרב להצעה לפתוח חנות גוצ'י בקניונים) – קשה לומר שדמותו מבהירה זאת. היא נותרת בעיקר פאסיבית. נכון, הוא משליך בזעם צלחת ועליה פיסות קרפצ'יו בקר לאנינים על רצפת שיש במהלך פגישה עם רוכשים פוטנציאליים מארצות המפרץ הפרסי, המציגים בפניו את מצבה ועתידה העגום של החברה – אבל זו נדמית יותר כגחמה ילדותית. מעצב העל טום פורד ועורכת "ווג" אנה וינטור צצים כדי לספק את ציון הזמן שלרוב פשוט מתעלמים ממנו.
מצד שני, "בית גוצ'י" אינו מתיימר להיות מה שהוא לא. זהו סרט אופראי שבו אנו מתפעלים מלהיטי שנות השמונים ואילך, התלבושות, ארמונות השיש, והסיפור המופרך המוכיח את דבר הקלישאה על המציאות שעולה על כל דמיון. יותר משזהו סיור בחנות של גוצ'י, שבה אגב מעולם לא ביקרתי – סרטו של סקוט מספק את ההנאה שבתככי השלטון. "בית גוצ'י" הוא המשכם של צלצולי החרבות מ"הדו-קרב האחרון", ואביריו עוטים את שריון פסי האדום-ירוק שהפכו למזוהים עם המותג.
