בשיתוף עברית
פייגא וידר בת השש־עשרה התפרצה, נסערת, מִשַּׁער הגימנסיה העירונית לבנות אל השדרה המרכזית של סיגט. צמתה העבה היטלטלה על גבה כאשר חלפה בצעדים מהירים על פני שוק הפרחים והתרחקה מבניין בית הספר ומחַבְרותיה, שיצאו אל הרחוב בעקבותיה וקראו בשמה. היא שמעה רק את שעטות ליבה, ראתה רק את הדוק שמיסך את עיניה ורצתה רק לברוח. שנת הלימודים השנייה שלה בגימנסיה הסתיימה היום, ועם שנת הלימודים, כך אמרה לעצמה, הסתיימו גם חייה. כאשר חולקו תעודות סוף השנה, שיבח המורה את הצטיינותה ודיבר על עתידה המבטיח, בעוד היא נושכת שפתיים ורואה את העתיד שלה קופא כמו הנהר בחורף. כשהמורה ביקש לשוחח איתה על המשך לימודיה ועל המלצתו שבשנה הבאה היא תתמקצע בספרות הונגרית ובשפות לטיניות, מצאה את עצמה נלחמת בנחשול של דמעות ונמלטת מן הכיתה אל המדרגות ומן המדרגות אל הרחוב.
היא האיצה את צעדיה כשעברה מול הכניסה לבית הדפוס המשפחתי, מסתתרת בין העוברים והשבים ומאחורי הכרכרות והסוסים כדי לא להיראות על ידי אביה או על ידי אחד מפועליו וגם לא על ידי אִימהּ, שהיתה עלולה להבחין בה מבעד לחלונות הדירה שמעל בית הדפוס.
בקצה השדרה פנתה לכיוון חזיתו המסוגננת של בניין המִנהל המחוזי, שבילדותה היתה בטוחה שהוא ארמון ושכלואה בו נסיכה אבודה. היא ליכסנה מבט זהיר אל צריחי הכנסייה הפרוטסטנטית העתיקה, כאילו גם משם עלול מישהו להשקיף עליה, פנתה שמאלה, חצתה את שני הרחובות הצרים שממזרח לשדרה ונעצרה רק כשכבר הגיעה אל מעבר לשורת הבתים האחרונה ועמדה לנוכח המרחבים שטופי השמש. אז שאפה אוויר מלוא ריאותיה ומיד פתחה בריצה, חלפה על פני החוות החקלאיות הפזורות פה ושם ועל פני בית העלמין היהודי החדש וכעבור דקות אחדות הגיעה, מתנשפת, אל שפת האִיזָא.
ככל שהתקרבה אל שצף הנהר, הואטה מרוצתה וחזרה אליה נשימתה. ככל שמילאו את אוזניה פִּכפוך המים, צפצוף הציפורים ופצפוץ השלֶכֶת מתחת למדרך רגליה, שקטו הרעשים בתוכה. היא פילסה לעצמה שביל בעומק החורש הסבוך, הלכה כברת דרך נגד כיוון הזרם, ואז שלחה רגל זהירה אל עבר טור של אבנים גדולות שביצבצו מעל פני המים. ידה האחת אוספת את שולי שמלתה הארוכה וידה האחרת פרושה הצידה לאזן את שיווי משקלה, דילגה פייגא מאבן לאבן עד לגדה הנגדית. שם, נסתרת בין וילונות ענפיו של עץ הערבה הטוב, התיישבה על מצע העלים ונשאה עיניים אל חומת ההרים הירוקים המקיפה את סיגט.
במחבוא הסודי הזה שלה ושל אחותה מירְל שככו, מאז ילדותה, רבות מן הסופות שטילטלו את נפשה. אבל הפעם, חשבה, אפילו הנהר וההרים לא יוכלו לעזור לה. שנת הלימודים בגימנסיה הסתיימה, חברותיה מחכות בהתרגשות לחופשת הקיץ ולשנת הלימודים הבאה, ואילו היא עומדת להפוך לאשת איש.
פייגא רצתה כמובן להתחתן, ביום מן הימים, אבל לא ככה ולא כעת. היא רצתה קודם כול להתאהב כמו הגיבורות היפהפיות של הרומנים שקראה, היא רצתה שהעֶלֶם שתתאהב בו ישיב לה אהבה כמו בני זוגן האציליים של הגיבורות ההן, והיא רצתה שהוא יחַזר אחריה, ויחַזר עוד, עד שבסופו של דבר יכרע על ברכו כמו המחזרים שבסיפורים ההם, והיא תביט בו, סמוקת פנים ומאושרת, תיעתר להפצרותיו ותיאות להיות לו לאישה.
להתחתן כן, אבל לא עם מישהו שהיא בכלל לא מכירה. לא עם אלמוני חסר־פָּנים, שאבא שלה שידך לה כמו ששידך בשעתן את אחיותיה הגדולות.
עכשיו קרס כל מה שחשבה על עצמה ועל חייה. היא קינאה בשמים, שאיש אינו מפריע להם להמשיך להכחיל כפי שהכחילו עד היום. היא קינאה בעצים ובעשבים, שמותר להם להוסיף ולהצטמח כאוות נפשם. הלוואי, היא חשבה, שהיתה בת־חורין כמו מי האיזא הזורמים להם בין שתי גדות ירוקות מנוקדות בפרחים, מתמזגים הלאה מכאן עם מי הטִיסה וממשיכים, חופשיים לגמרי, לפגישתם עם מֵי הדנובה היוצאים לקראתם מן היער השחור.
הסיפור שאני כותבת נפתח בשנת 1891 בעיר סיגט, בין הרי הקרפטים, בחבל טרנסילבניה השייך באותם הימים להונגריה. זהו סיפורה של משפחתי כפי שאני מספרת אותו לךָ ולעצמי מתוך הרבה מאוד שברי מידע שאספתי, שברי תקוות ואכזבות, שברי אשמות וגעגועים.
שיניתי כמה מן השמות והוספתי כמה דמיונות, אבל זהו סיפור אמיתי. כל סיפור הוא סיפור אמיתי.
פייגא התחננה בפני הוריה בדמעות שהשידוך יבוטל, או שלפחות ידחו את החתונה בשנתיים ויאפשרו לה לסיים את לימודיה. אבל רֶבּ מנדל רק חייך אליה בסלחנות, וגיטה רק ליטפה את ראשה כאילו היא ילדה קטנה. "אל תבכי, מָאמֶעלֶע," אמרה לה, "את עוד תראי שדרך החיים שלנו היא הכי טובה והכי נכונה. והמשודך המשובח שלך הרי לא ישב וימתין לך שנתיים. גם לא שנה."
המשודך המשובח היה קודש קאהן, והוא הגיע אל ישיבת סיגט מאחד הכפרים שמצפון לעיר. סיפרו שהוא עילוי, שסיים את כל הש"ס־גמרא כמה וכמה פעמים, ושהצטיין עד כדי כך שראש הישיבה, האדמו"ר רבי יום טוב ליפא טייטלבוים בעל ספר "קדושת יום טוב", מינה אותו להיות המורה הפרטי של בנו יואליש.
בפגישתם הראשונה ישבו היא והוא בשני קצות השולחן הגדול בבית הוריה. במשך שעה ארוכה, ארוכה מדי, הכבירו המבוגרים דיבורים של תורה ושל נימוסים, והבחור עצמו שתק. כשפייגא העֵזה להגניב אליו מבט, היא לא הספיקה לראות אלא שהוא צנום וחיוור ושזקנו טרם צימח. מזווית העין קלטה שגם הוא הסתכל בה בחטף ותיכף ומיד הסב את פניו לכיוון אחר.
אני לא מוצאת חן בעיניו, אמרה לעצמה, ונראה שזה הדדי. היא החליטה שכאשר תישָׁאֵל אם היא מסכימה להתקדם עם השידוך, תודיע לאביה שבשום אופן אינה מסכימה. אם הוא מתעקש להשיא אותה, הוא יצטרך לחפש לה שידוך אחר.
אבל אז פנה מנדל וידר אל הבחור בשאלה למדנית על סוגייה מסוימת בגמרא. כאשר פתח קודש את פיו והשיב על השאלה, שמעה פייגא את קולו ותחושה של חום ושל קרבת נפש הציפה אותה מבפנים. היא לא יכלה להסביר זאת לעצמה, אבל ידעה שמעולם לא שמעה קול כזה ומעולם לא הרגישה כפי שהקול הזה גרם לה להרגיש.
אך יצאו האורחים לדרכם, פצחו הוריה ואחֶיה הגדולים בשבחו של המועמד הצעיר. אימהּ פירטה בהתרגשות את מידותיו העדינות ואת צניעות הליכותיו, אביה ואחֶיה היללו את בקיאותו ואת עומק השגותיו. כאשר קראו לה הוריה ושאלו אם היא מסכימה להתקדם עם השידוך, פייגא שמעה את עצמה אומרת, "כן."
אחר כך שאלה את עצמה אם היקַסמוּת מקולו של מישהו היא סיבה מספקת להינשא לו. אף פעם לא נתקלה, ברומנים שקראה, בעלמה שבחרה באלוף נעוריה רק בזכות צליל קולו. אף אחת מגיבורות הסיפורים ההם גם לא התאהבה בבחור רק בגלל משפחתו המיוחסת, ובכל זאת ציפו הוריה שהיא תשמח על עצם הזכות להיות אשת כהן. הכהנים של סיגט היו המכובדים והעשירים שביהודי העיר, והם התחתנו רק בינם לבין עצמם, התפללו בבתי כנסת נפרדים והתגוררו בבתים יפים ברחוב המיוחד שלהם. "אבל מה לי ולכל זה," שאלה פייגא את חברתה הטובה קיילא. "ועם כל הכבוד הראוי למגילת היוחסין הכוהנית של חתני המיועד — מגילה נדירה, שמגיעה כפי שאומרים לי עד לפינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן — איך אני אמורה להצמיח מזה רומנטיקה?"
היא כתבה מכתב נוגה אל אחותה מירְל, שהתחתנה שנתיים קודם לכן ועברה לגור עם בעלה בבודפשט, ומירְל כתבה לה בחזרה: "אומללה שלי. קשה להיות אישה נשואה, ואני רוצה שתדעי שגם חיי הנישואים שלי אינם סוגים בשושנים. אבל אַת, לפחות, זוכה להישאר בסיגט."
"את באמת אומללה," אישרה גם קיילא, "כי על מה בכלל תדבר בחורה משכילה ועמוקה כמוך עם בֶּענְק קְוֶעצֶ'ער שכזה, עם מועך ספסלים ששקוע כל היום רק בגמרא?"
פייגא הבינה שהעילוי ושושלתו המפוארת לא שודכו לה כי אם הודות לאביה, שנודע כאחד משני המוציאים לאור הגדולים בחבל טרנסילבניה וכדמות מרכזית ביהדות מחוז מרמורש. מתחת לדירת המשפחה פעל "דפוס מנדל וידר" שבבעלותו, ופייגא בלטה מאז קטנותה באהבתה למכונות ההדפסה הכבירות שלו ולתערובת ריחותיהם של דיו ושמן סיכה. מילים כתובות משכו את ליבה, מלאכת ההדפסה ריתקה אותה, וכשמלאו לה חמש־עשרה כבר סייעה לאביה בניהול בית הדפוס ובהפקת שלל הספרים, והעיתונים העבריים וההונגריים, שראו בו אור מדי יום.
עוד בהיותה כבת עשר ידעה להרכיב לוחות דפוס מאותיות עופרת מהופכות, לחבר את האותיות למילים ולצופף אותן בשורות ובטורים עד שידיה ושמלותיה כוסו כתמים שחורים.
ורק שתים־עשרה דקות של הליכה מדלגת ומקפצת הפרידו בין הבית שלהם ובין שפת הנהר שבה בילתה הילדה פייגא במשחק עם אחיותיה ועם חברותיה, בקריאת ספרים ובהפלגת דמיונה אל הנפלאות שנכונו לה לכשתגדל.
כל עולמה היה תָּחוּם בטבעת ההרים המיוערים. בילדותה האמינה שמעֵבר להרים אין כלום, שהעיר סיגט על בתיה וגדות נהרותיה הם העולם כולו ואין בלתם. ואולם המקום הזה נותר לב חייה גם לאחר שבגרה וקראה ולמדה. גם לאחר שכבר ידעה, כי בצדם האחר של ההרים הירוקים יש עוד ערים כפרים וארצות ובהם עוד נפשות עלילות ועולמות.
עכשיו לא נותר לה אלא לרקום את ראשי התיבות של שמה ושל שמו על המצעים החדשים שאימא שלה תפרה להם. ולנסות להתנחם, כדברי אחותה מירְל, בעובדה שנישואים לתלמיד הישיבה המקומית פירושם שכל חייה יעברו עליה על יד הנהר שלה, בתוך הירוק העז, בחיקם הבטוח של הקרפטים.
חיפשתי בין התצלומים המשפחתיים הישנים שנשמרו בבית הוריי, חיפשתי אצל קרובינו הקרובים והרחוקים, חיפשתי בארכיונים ציבוריים שנשמרים בהם דרכונים ותעודות אחרות. חיפשתי וחיפשתי, ולא מצאתי ולו תמונה אחת של סבתא־רבתא שלי פייגא.
לכן במקום תצלום שרואים בו את פייגא, אני נושאת עמי תצלום שרואים בו את הגעגוע אל פייגא: מכונית סוסיתא־כרמל דגם 1963 עומדת, בתצלום השחור־לבן הזה, באחד הכבישים הפנימיים של בית העלמין בהר הזיתים. אף שחללה הפנימי אפל, מבט בוחן מגלה כי במושב הסמוך למושב הנהג יושב אדם מזוקן ומחזיק בשתי ידיו משקפת גדולה ושחורה. המשקפת מסתירה את רוב פניו, אבל לא קשה לזהות שזהו סבא מרדכי, אבא של אבא שלי. ושהסיבה שבגללה הוא אינו יוצא מן המכונית ואינו מתקרב אל הקברים, היא שהוא כהן.
לפי המקום שבו המכונית עומדת, הקבר שאותו סבא מבקש לראות הוא קבר אימו, פייגא. הוא התייתם ממנה בילדותו, ולאורך השנים כמעט שלא דיבר עליה, אבל לפני מותו ביקש שיִטְמנו אותו על ידה: בַּמקום שאליו הוא משקיף בתצלום הזה מתוך ה"כרמל" הישנה.
התצלום והגעגוע עולים איתי למטוס לרומניה. בנמל התעופה בקלוּז' נאפוקה מחכה לי בננו אמיתַי, ומקלוז' נצפין לחבל טרנסילבניה, למחוז מרמורש, לעיר סיגט.
_
שמלת הכלולות הלבנה היתה כל כך מעומלנת ונוקשה שיכלה לעמוד על הרצפה בכוחות עצמה, ופייגא הציבה את השמלה במרכז החדר כאילו היא ישות עצמאית: כלה בלי ראש. "נשלח אותה להתחתן במקומי," אמרה פייגא לקיילא ולאחותה הקטנה לֶנקה, ושלושתן דמעו מרוב צחוק. אבל המועד הלך והתקרב וחגיגת הכלולות תוכננה להתקיים בכפר, אצל משפחת החתן, בנוכחות האדמו"ר ראש הישיבה ובהשתתפות ראשי המתיבתא וכל התלמידים. פייגא ידעה שבסופו של דבר היא עצמה תעמוד מתחת לחופה בתוך השמלה הזאת. היא ממש. כולל הראש שלה, שלמחרת ייגָזזו מעליו מחלפות שיערה החום.
חודשיים לפני החתונה הוסמך החתן העילוי לרבנות והתבשר שאחרי נישואיו יתחיל, למרות גילו הצעיר, לשמש כראש מתיבתא ומגיד שיעור בַּישיבה. בנוסף התבקש להמשיך לשמש כמורו
הפרטי של יואליש טייטלבוים, בנו של ראש הישיבה, שטרם הגיע לגיל בר־מצווה אך כבר ניכר בחריפות המחשבה, ובחוסר המנוחה, העתידים להוביל אותו להקמת חצר חסידית משלו בעיר הסמוכה סאטמר.
הוחלט כי בשנים הראשונות יתגורר הזוג הצעיר בדירת הורי הכלה, בחדר הוורוד הנקרא כך על שום שהקמין שלו מחופֶּה באריחי קרמיקה ורודים וקירותיו צבועים באותו הצבע. גיטה ידעה שמכל חדרי הבית מחבבת פייגא שלה את החדר הזה, בזכות הציפורים פרושות הכנפיים המגולפות בדלתות ארון הבגדים העומד בו וגם, ובעיקר, בזכות חלונו המזרחי המשקיף אל ערוץ הנהר. עכשיו, כשהכול כבר סוכם ונחתם, יכלה גיטה להודות בינה לבין עצמה כי בעלה צדק: בשנה האחרונה פייגא אמנם למדה בשקידה, סייעה בניהול בית הדפוס והתנהגה כבת־ישראל כשרה וצנועה, אך בד בבד בילתה מחוץ לבית למעלה מן הראוי, גילתה קרבה יתרה לתרבות הגויים ולספריהם והתעניינה יותר מדי בפעילותו של המועדון הציוני, שפעל בעיר וסחף אליו צעירים רבים.
"אני מתחרט שנכנעתי לרצונך," היה מנדל חוזר וקובל באוזני אשתו, "מתחרט שהסכמתי לשלוח את פייגא לגימנסיה העירונית עם הבנות של המשכילים." וגיטה היתה מנסה לשכנע אותו שבניגוד לבנות מסוימות בקהילה שלהם — שכבר יצאו לתרבות רעה — אצל פייגא הלימודים בגימנסיה דווקא מנתבים את המרץ לכיוונים חיוביים, והטיולים בטבע נוסכים רוגע.
"החברות שאיתן פייגא מבלה הן גִּיט יִידִישֶׁע טוֹכְטֶערְס, בנות יהודיות טובות," אמרה לו, אבל עמוק בליבה חששה גם היא מן הביטחון העצמי המופרז של בתם השביעית. רווח לה כשבעלה החליט להפסיק את לימודיה של פייגא בגימנסיה, ורווח שבעתיים כאשר חתם על השידוך עם בן הכהנים המעולה.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"נפשנו חיכתה", אמונה אלון, כנרת זמורה דביר, 272 עמודים.
בשיתוף עברית
