השבוע נסעתי לבקר פצועי צה"ל במחלקה האורתופדית בתל השומר. חילקתי להם את הספרים שלי, וביניהם את ספר הילדים "לציונה יש כנף אחת", שמספר על ציפור שנולדה עם כנף אחת בלבד ובכל זאת מצליחה לעוף.
"אתה צריך לחלק את הספר הזה גם לילדים, לא רק לנו", אמר לי חייל קטוע רגל בחיוך, תוך כדי שהוא מדפדף. "הם עומדים לראות הרבה אנשים עם פרוטזות ברחוב. מישהו צריך להכין אותם לזה".
הביקור במחלקה הוא לא משהו שאפשר להסביר במילים. יקום מקביל של התמודדויות וסמנטיקות ומאבקים יומיומיים. כמה כוח יש לאנשים שם, אלוהים אדירים. לחיילות ולחיילים. למשפחות שלהם. למתנדבים שעוטפים אותם נון-סטופ. לא יודע מאיזה חומר קורצו האנשים במדינה הזאת. משהו על-אנושי ועם זאת הכי אנושי.
שנייה לפני שעזבתי את המחלקה, ממש בסמוך ליציאה מהבניין, רצה אליי אישה מרוגשת.
"תגיד, אתה מוכן לבקר את הבן שלי אולי? הוא פצוע במחלקת ראש. זאת מחלקה קשוחה. אני אבין אם זה גדול עליך".
תוך שנייה כבר היינו במעלית בדרך למחלקה. שם, היא התחילה לספר לי את הסיפור המטורף שלהם.
הבן שלה, איתי, קצין בסיירת גבעתי.
"הפחד הכי גדול שלי היה שהוא ילך קרבי, אבל אי אפשר היה לעצור אותו. הוא היה ברבאק. אולי אותו הרבאק שגם הציל אותו בסוף".
היא סיפרה לי שבער לו להיכנס לעזה, גם כשהוא לא היה אמור.
"אני רוצה לספר לנכדים שלי שנלחמתי. שעשיתי הכול כדי להחזיר את החטופים", הוא היה חוזר ואומר לה.
בחג שבועות איתי היה ברגילה.
הוא לא יכול היה לשאת את העובדה שחברים שלו נלחמים בפנים בזמן שהוא בבית, אז החליט להיכנס.
באחד מטיהורי הבתים, התפוצץ מטען שגרם לקריסת המבנה. חמישה נהרגו. 11 נפצעו. איתי הפצוע הכי קשה.
הוא הגיע לבית החולים, מתנדנד בין חיים למוות.
סיעודי במאה אחוז.
מרותק למיטה.
לא זז.
לא מדבר.
המוח שלו צלול. הוא מבין. הוא יודע. אבל לא מסוגל לתפקד או להגיד מילה.
הגשר בין הגוף לבין המוח קרס.
הוא לכוד.
מנסה להתעורר מהסיוט, ופשוט לא מצליח.
חמישה חודשים של גיהינום, כמו אדם לקראת סוף חייו.
"כל כך חלם להציל שבויים ובסוף הפך לשבוי בגוף של עצמו", אמא שלו מספרת.
גם ברגעים האלה הוא מגלה יצירתיות.
אחרי כמה ניסיונות, הוא מצליח לסמן למשפחה שהוא רוצה לוח וטוש. הוא משרבט בקושי רב וככה הוא מתחיל לתקשר עם הסביבה.
תוך כדי הוא עובר ניתוחים קשים.
אני יושב מולו במחלקה, מקשיב לסיפור שלו, ולא יודע מה לעשות.
מה אומרים לאדם כזה? לגיבור כזה? איך מתנהגים? איזו בדיחה אגבית זורקים כדי לשבור את הקרח?
רוני, בת הזוג המתוקה שלו, צמודה אליו. אנחנו מקשקשים קצת.
אחר כך אני הולך לרכל עליה עם אמא של איתי: "רוני הזאת מהממת, איך היא לא זזה ממנו. בטח הם מלא זמן ביחד".
אמא של איתי מחייכת אליי: "הם חדשים לגמרי. הכירו כולה חודש לפני הפציעה".
אני חוטף הלם ומפיל עליה מבול של שאלות.
איתי ורוני נפגשו כולה ארבע פעמים לפני שהוא נפצע. טרי-טרי ברמה שעוד לא מספרים לחברים ולמשפחה. ברמה שעוד לא סגורים על שם המשפחה אחד של השנייה.
חברה משותפת הכירה ביניהם, והניצוץ היה מיידי.
ביום שאיתי נפצע, רוני רצתה לבקר אותו.
אמא של איתי "שיחררה" אותה - "יפה מצדך לרצות להגיע, אבל... את בחורה צעירה שרק הכירה את איתי, את לא חייבת להכניס את עצמך לסיפור הקשוח הזה. אל תרגישי לא נעים".
אמא של איתי ממשיכה לספר לי: "לא ידעתי אם איתי ירצה שהיא תראה אותו ככה. פצוע. נפוח. מחובר לאלף צינורות. בסוף הוא כמו כל בחור צעיר שרק רוצה להרשים בחורה".
רוני לא ויתרה.
הגיעה פעם אחר פעם. ישבה לידו. חיזקה אותו. דיברה אליו. הוא היה בוהה באוויר ועונה לה בסימנים.
לפעמים בלילה, אחרי שהיא הייתה הולכת, אמא של איתי הייתה בוכה מהתרגשות - איך היא ממשיכה לבוא ולא עוזבת אותו בסיטואציה מורכבת כזאת?
כשהמצב הסתבך אחרי ניתוח גורלי, רוני הרגיעה את אמא של איתי וקבעה נחרצות: "הוא לוחם. אני אומרת לך, הוא ינצח".
וככה, הפכה רוני לצינור התקווה של אמא של איתי.
היא תדלקה אותה באופטימיות. הזרימה לה כוחות. הדביקה אותה באמונה אינסופית.
"אל תבואי רק כי את מרגישה חייבת. תקשיבי לעצמך. תשמרי על עצמך. את צעירה". אמא של איתי המשיכה לאפשר לרוני לבחור. ורוני בחרה.
רוני בחרה באיתי.
לאורך כל התקופה, בשעות של ייאוש, כשההורים של איתי כבר לא ידעו מה לחשוב ובמה להאמין, רוני החזיקה את משא האמונה עבורם.
לרגעים הם שאלו את עצמם - "מה היא מצליחה לראות שם שאנחנו מתקשים לראות?".
אבל רוני ראתה.
ראתה ודמיינה והביאה איתה ידיעה פנימית ברורה – איתי יצא מזה.
בסוכות קרה נס.
איתי התעורר, ולאט-לאט התחיל לדבר ולתקשר.
בדיעבד הוא סיפר שהיו ימים שהוא רצה לצרוח ופשוט לא הצליח.
אני יושב שם, מסתכל עליהם מהצד והלב שלי מתפוצץ.
כבר שמונה חודשים וחצי שהם זוג.
"היא השיקום שלו", אמא של איתי מספרת לי.
"והדאגה היא הדדית. מאז שהתאפשר לו, הוא דואג לה ומטפל בה בטירוף. לא פחות מאשר היא לו".
איתי כבר התחיל ללכת עם מקל, שזה המון. הוא מדבר, ומדבר לעניין.
הוא נלחם כמו שבחיים שלו הוא לא נלחם.
"זאת המלחמה הכי קשה שידעתי", הוא אומר, וזה אחרי שלחם בעזה.
הוא אמנם עדיין לא עצמאי לגמרי, אבל מה שהוא יכול לעשות לבד, הוא עושה.
מתלבש ביד אחת.
פותר קובייה הונגרית ביד אחת.
מחבק את רוני ביד אחת.
אנחנו נפרדים לשלום ומבטיחים לשמור על קשר.
במעלית בדרך למטה, אני לוקח רגע לעכל ולעבד את האירוע.
אני חושב לעצמי כמה סיפורים כאלה חבויים במחלקה הזאת.
במחלקה הסמוכה.
בבתי החולים.
בשרידי הבתים.
במנהרות.
במוצבים.
בכל אבן או גרגיר אבק.
כמה סיפורים כאלה מרחפים בינינו מאז 7 באוקטובר.
כאלה שעוד לא סופרו.
שעוד לא התגלו.
כמה זה חשוב למצוא אותם ולחלץ אותם, שנייה לפני שיתפזרו עם הרוח. שנייה לפני שישנו צורה. שיצללו אל תהום השכחה. פיסות חבויות של גבורה ישראלית. של אומץ לב וגדלות נפש. של קשרים אנושיים בלתי מנוצחים.
ככל שהזמן יעבור נגלה עוד ועוד כאלה, נתפור טלאי לטלאי, ועדיין, לעולם לא נצליח להבין ולתפוס את הסיפור השלם.
בתוך ים הסיפורים האלה - ששומטים את הלסת, שמאיצים את הלב, שמרחיבים את הנשמה - זה הסיפור של איתי ורוני.
