על כל ההשלכות השליליות הנוראיות שלה, למגפת הקורונה היה יישום אחד שימושי במיוחד - תירוץ אולטימטיבי ל...כל דבר בעצם. בהשפעת הנגיף המסתורי, הנהלת פסטיבל טורונטו נאלצה להכריז על ביטולו ב-2020, ולצמצם את פעילותו משמעותית ב-2021. על הרקע הזה, צוין שובו של האירוע אשתקד תחת המנטרה של חזרה לנורמליות. והנה שנה עברה, ושום דבר לא נראה נורמלי ב-TIFF, שנחשב לפסטיבל הקולנוע הגדול ביותר בעולם, ומסמן את קו הזינוק לעונת הפרסים. שביתת איגודי הכותבים והשחקנים הפכו את הזינוק למרוץ היוקרתי לנוצץ וחגיגי פחות. בלי שטיחים אדומים וכוכבים זוהרים שצועדים עליהם כל הדרך להקרנות הבכורה, ולמסיבות שאחריהן. בעוד שפועלי הוליווד התאחדו ונמנעים ברובם מלהגיע לטורונטו, המארגנים הודיעו גם על נטישה של הספונסר הראשי שלהם: תאגיד התקשורת בל אשר תמך באירוע מאז 1995, והחל מהשנה יפסיק להזרים משאבים כבעבר.
6 צפייה בגלריה
כריס פיין, אליזבת אולסן, מייקל קיטון
(צילום Jordan Strauss, Ashley Landis, Evan Agostini / AP)
אבל על אף כל המכשולים והקשיים הללו, פסטיבל טורונטו מצליח גם השנה לכנס תחת המטרייה העצומה שלו 331 סרטים, ארוכים וקצרים (וגם תשע סדרות טלוויזיה), ובהם כמה יצירות קולנוע מבטיחות מארצות הברית, קנדה ושאר העולם. האורחים ברי המזל יעשו איתן היכרות ראשונית לפני שכולנו נתוודע לקיומן על מסכי בתי הקולנוע וערוצי הסטרימינג שלנו, כל הדרך לאוסקר. בין הקולנוענים הבולטים ששואפים להגיע לטקס במרץ 2024 אפשר להזכיר את טאיקה וואטיטי, ריצ'רד לינקלייטר, מישל פרנקו, אלכסנדר פיין, אטום אגויאן, ואחרים. גם מייקל קיטון, איתן הוק, ויגו מורטנסן, קריסטין סקוט תומאס, פטרישיה ארקט, כריס פיין, פין וולפהארד ואנה קנדריק ודאי מפנטזים על השתתפות בטקס האוסקר. הפעם כבמאים, לא כשחקנים. אבל בשלב הזה הם היו מסתפקים גם בלהיות נוכחים בהקרנות הבכורה של סרטיהם. האבסורד: בגלל שהם גם מככבים ביצירות שהם עצמם ביימו, נאסר על רובם לקדמן ולהתייצב במעמד חשיפתן לעולם.
בגיל 71, מייקל קיטון עורך את בכורת הבימוי שלו במותחן האפל Knox Goes Away שבו הוא מככב לצד אל פצ'ינו כמתנקש שכיר שסובל מדמנציה. קריסטין סקוט תומאס (63) מתנסה גם היא במלאכת הבימוי בגיל מאוחר יחסית בדרמה הנשית המשפחתית North Star, שבה היא מגלמת אלמנה במפגש עם שלוש בנותיה: סקרלט ג'והנסון, סיינה מילר ואמילי ביצ'ם. פטרישיה ארקט מציגה את סרטה הראשון, Gonzo Girl, שנוצר בהשראתו הברורה של קורות חייו של האנטר אס. תומפסון (ווילם דפו), אבל מסופר מנקודת מבטה של צעירה חובבת ספרות ומקורבת קצת יותר מדי (קמילה מורונה, האקסית של ליאונרדו דיקפריו). כריס פיין, המוכר לנו כאהובה של וונדר-וומן והבסטי של גל גדות, מביים את עצמו ב-Poolman כאיש תחזוקה של בריכות, אשר צולל גם למחשבות עמוקות על החיים. פיין מוביל צוות לא מבוטל של שחקנים כמו דני דה-ויטו, ג'ניפר ג'ייסון לי, אנט בנינג, ואריאנה דבוז, אבל עד כה, אף אחד מהם לא קיבל אישור להתייצב.
גם אנה קנדריק הצליחה להשתלב בתוכנית של הפסטיבל כבמאית מתחילה עם Woman of the Hour שמבוסס על סיפורו המוזר של רודני אלקלה, שב-1978 הופיע בשעשועון שידוכים טלוויזיוני ונדחה על ידי המתמודדת שריל ברדשאו (קנדריק) שחשבה שהוא קריפי, וזאת אפילו מבלי לדעת שהגבר שמולה הוא אנס ורוצח סדרתי. אפילו פין וולפהארד בן ה-20 המוכר מ"דברים מוזרים" מגיע לטורונטו עם סרט אימה בשם Hell of a Summer שביים עם בילי בירק ובו הוא מככב כנער במחנה קיץ תחת מתקפת רוצח במסכה. בניגוד לרשימה הנ"ל, ויגו מורטנסן ואית'ן הוק כבר התנסו במלאכת הבימוי וכך גם בסרטיהם החדשים: The Dead Don't Hurt של מורטנסן ובכיכובו לצד ויקי קריפס על סיפור אהבה על רקע מלחמת האזרחים האמריקנית, ו-Wildcat שמבוסס על חיי הסופרת פלנרי או'קונור, שאותה מגלמת מאיה הוק, בתו של הבמאי שאומנם לא מופיע ביצירתו כשחקן, אבל עלול להיגרע מהאירוע בגלל תרומתו כתסריטאי.
הבמאים המתחילים הללו היו ככל הנראה מוותרים על יומרות האוסקר שלהם בעבור עסקת הפצה, אולם רוב רובם עדיין ממתינים להצעות מצד רוכשים פוטנציאליים, האולפנים הגדולים בהוליווד, או חברות הסטרימינג. אבל השנה, יותר מתמיד, סרטים עצמאיים עם באזז לא מבוטל, מגיעים לטורונטו ללא עסקאות הפצה, מה שמעיד על שבריריותו של שוק הקולנוע האמריקני בימים אלה. אפילו הדרמה Memory של מישל פרנקו המקסיקני בכיכובם של ג'סיקה צ'סטיין ופיטר סארסגארד, הקומדיה His Three Daughters של הבמאי בעל השם המאתגר עזאזל ג'ייקובס בכיכובן של אליזבת אולסן, קארי קון, ונטשה ליון או המותחן Seven Veils של אטום אגויאן הוותיק בכיכובה של אמנדה סייפריד (ובהפקתו של הקנדי-ישראלי ניב פיכמן).
יותר מתמיד, ועל רקע שבר שוק הסרטים, בני המזל שמזנקים למרוץ לאוסקר עם גב כלכלי ושיווקי הם בעיקר אלו שזכו לאמונן של חברות הסטרימינג ובראשן נטפליקס. ואלו הסרטים הבולטים מבית מעצמת הסטרימינג שלא ויתרה עדיין על הפסלון הראשון שלה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר: Nyad ביוגרפיה קולנועית אתגרית שיצרו ג'ימי צ'ין ואליזבת צ'אי וסרהלי, הזוג זוכה האוסקר התיעודי על "סולו חופשי", מגולל את האתגר השאפתני שלקחה על עצמה דיאנה ניאד, שבגיל 64 שחתה כל הדרך מקובה לפלורידה, מרחק של כ-177 קילומטר. אנט בנינג מגלמת את השחיינית וג'ודי פוסטר את המאמנת שלה בסיפור מטורף ואמיתי, לפחות לפי גרסת ניאד עצמה.
Rustin מצטרף לביו-פיק מדובר אחר מבית נטפליקס, "מאסטרו" של בראדלי קופר על לאונרד ברנשטיין, בקדמת הבמה של המרוץ לאוסקר ועל פי הערכות רבים, קולמן דומינגו הוא המועמד המוביל לזכות בפרס השחקן הראשי על גילומו של ביארד ראסטין, פעיל זכויות האדם האפרו-אמריקני. Pain Hustlers שיצר דיוויד ייטס המוכר בעיקר כבמאי סרטי "הארי פוטר" אמון הפעם על דרמת פשע מציאותית בכיכובם של אמילי בלאנט וכריס אוונס כנציגי חברת תרופות, שמוצאים עצמם מקדמים גלולות הרגעה וגם את ההתמכרות ההמונית שהגיעה בעקבותיה. Reptile של במאי הקליפים גרנט סינגר הוא מותחן מסתורין בלשי בכיכובם של בניטו דל-טורו, ג'ייסון טימברלייק, אלישיה סילברסטון וקרל גלוסמן. למצבת המרשימה הזאת מצטרף המותחן הפרובוקטיבי Fair Play של קלואי דומונט בכיכובה של פיבי דינובר, אשר הוקרן בבכורה כבר בסאנדנס ונמכר לנטפליקס על ידי המפיק הישראלי רם ברגמן עבור 20 מיליון דולר.
ברגמן, שעומד ביחד עם הבמאי ראיין ג'ונסון בראש חברת ההפקה טי-סטריט, מגיע לטורונטו עם סרט נוסף ומסקרן במיוחד שהפיק, American Fiction, בבימויו של קורד ג'פרסון שנודע עד כה כתסריטאי טלוויזיה מחונן ("שומרים") ומביא למסך הגדול קומדיה סאטירית מבטיחה בכיכובם של ג'פרי רייט ואייסה ריי. הקומדיה נוטפת ציניות נוספת היא Dumb Money של קרייג גילספי שממשיך את הטרנד האחרון של עיבוד סיפורי עלייתם ונפילתם של יזמי הייטק. במקרה זה, פול דנו מגלם את קית' גיל, היוטיובר שהניע את קמפיין הגיים-סטופ שבו קהל משקיעים פשוטים איים להפיל את כרישי וול סטריט עד שאלו התחילו לשחק מלוכלך. עוד מככבים בסרט שיצא ממש אחרי הפסטיבל: סת' רוגן, אמריקה פרארה, שיילין וודלי ופיט דייווידסון.
סרטים נוספים שמושכים תשומת לב מיוחדת עם שאיפות לרגל עונת הפרסים הם הביוגרפיה Lee של הקולנוענית אלן קורס המבוססת על סיפור חייה של צלמת המלחמות לי מילר, אותה מגלמת קייט ווינסלט לצד מריון קוטיאר ואנדראה רייסבורו. במאיות בולטות נוספות שמגיעות לטורונטו עם יצירותיהן החדשות והמבטיחות הן קטי גרין עם The Royal Hotel, כריסטי הול עם Daddio בכיכובם של דקוטה ג'ונסון ושון פן, ומגי בטס עם Burial, דרמה משפטית שמבוססת על תביעת פיצויים תקדימית שהביאה לפשיטת רגל של בית לוויות מצליח. ג'יימי פוקס וטומי לי ג'ונס מקיימים יחסי עורך דין לקוח על המסך.
טומי לי ג'ונס הוותיק מופיע גם בדרמת המתח החברתית Finestkind של בראיין הלגלנד המתרחשת בעיירת דיג במסצ'וסטס ומובלת על ידי ג'נה אורטגה וטובי וואלאס שמסומנים כבר היום כדור העתיד של הוליווד. הלגלנד שזכה באוסקר כתסריטאי על "סודות אל.איי", הוא אחד מהקולנוענים הבולטים בפסטיבל השנה שנדרשים בעצמם להסתגל מחדש לתנאים המשתנים בתעשייה. כך גם במקרה של ריצ'רד לינקלייטר שיצר את המותחן הקומי הצנוע Hit Man עם גלן פאוול כשוטר שמתחזה למתנקש, או אלכסנדר פיין שמנסה לשחזר בדרמה Holdovers את האינטימיות של "דרכים צדדיות" בעזרתו של פול ג'יאמטי שמגלם מורה שנוא בכיתת תלמידים דחויים. שוברי קופות פוטנציאלים אין פה ממש, אבל הקומדיה של טאיקה וואיטיטי "הגול הבא מנצח" עשויה להיות כזאת בגלל הבמאי האהוב ותכניו המשעשעים, וגם בגלל מייקל פסבנדר שמגלם את מאמן הכדורגל שהוביל את נבחרת סמואה האמריקנית מכישלון לבינוניות.
"הגול הבא מנצח" - טריילר
(צילום: באדיבות פסטיבל טורונטו )
ממזרח תיפתח הטובה
למרות האוריינטציה הצפון האמריקנית הברורה שלו מקוויבק ועד לוס אנג'לס, השנה יותר מתמיד פסטיבל טורונטו מאיר פניו לקולנוענים מהמזרח הרחוק. למעשה, האירוע כולו ייפתח באופן רשמי ביום חמישי עם הקרנת סרט מתוצרת יפן, The Boy and The Heron, יצירתו האחרונה בהחלט (בינתיים) של גאון האנימציה היאקו מיאזאקי בן ה-82. הוא מוביל יבוא מרשים מארץ השמש העולה שכולל את סרטיהם החדשים של ריוסוקה המגוצ'י, היראקוזו קורו-אדה והמאסטר הגרמני וים ונדרס שסרטו החדש Perfect Days צולם כולו בטוקיו. גם הקולנוע הקוריאני מיוצג היטב בטורונטו, כרגיל בהתחשב למעמדו כאימפריה עולמית. Concrete Utopia של אום טה-הווא הוא סרט אסונות מרשים (בכיכובו של לי ביונג-הון מ"משחק הדיונון") שמוביל את פס הייצור של הלהיטים מקוריאה שכולל לא פחות מחמישה סרטים וסדרה אחת, חלקם כבר שוברים קופות בארצם.
גם סין מיוצגת היטב במטרופולין הקנדי עם חמישה סרטים, בהם גם סרט אמנויות הלחימה המושקע 100 Yards, שמשלב בין קרבות קונג-פו ברחובות לבין המתח התמידי שבין המולדת לקפיטליסטים מן המערב שחומדים אותה. אבל לצד המעצמות המזרח אסיאתיות הללו, פותחים השנה בטורונטו צוהר קטן אך אקזוטי לסרטים ממדינות אחרות שחוסות בצילן: ממונגוליה מגיע City of Wind של לחגוואדולאם פורב-אוצ'יר על תהליך התבגרות של נער בחברה מסורתית. מנפאל מגיע A Road to a Village של נבין סובה המלווה התאקלמות של משפחה מקומית על רקע הנופים ההרריים של המדינה. פאוו צ'וינינג דורג'י, שעשה היסטוריה כשסרטו "לונאנה: יש יאק בכיתה" היה ליצירה הקולנועית הראשונה מבהוטן שהיה מועמד לאוסקר, ממשיך להפתיע עם דרמה מענגת שעלילתה מתרחשת על רקע ייסוד משטר דמוקרטי בממלכה המבודדת.
ומה עם המזרח התיכון? כרגיל צוות הפסטיבל לא מקפח את האזור הזה של העולם. סעודיה שממשיכה לקדם את עצמה כמעצמת קולנוע אזורית ממשיכה בפשיטתה על הפסטיבלים הבינלאומיים עם שני סרטים מתוצרת הממלכה, בהם מותחן האימה NAGA בבימויו של משעל אלג'אסר בן ה-28 על אישה צעירה במאבק הישרדות באמצע המדבר. יש ודאי לא מעט שמעקמים אפם אל מול מי שנתפסים כבני טיפוחיו של מחמוד בן סלמן, יורש העצר שלא נחשב לדמות חיובית בזירה הבינלאומית. אבל כמו בפוליטיקה, ובמגרש הספורטיבי, גם פה הכסף מדבר ולסעודים יש הרבה ממנו והם מוכנים להשקיע אותו בתרבות ובעשייה קולנועית, כמו במקרה של Hajjan מאת הקולנוען המצרי-אוסטרי אבו באקר שאווקי שעלילתו מתחוללת על רקע מרוצי גמלים בקהילה בדואית, או Inshallah a Boy של אמג'ד אל-ראשיד הירדני בכיכובה של מונא חוא החיפאית כאלמנה המדמה היריון כדי להימנע מפשיטת רגל.
בעוד שהסעודים מתנחלים בלבבות ובכיסים של מארגני הפסטיבלים הבינלאומיים, הרוסים מודרים מהם ולאחרונה גם הסרטים האיראניים נגרעים ממנו, לפחות אלו שנתמכים על ידי המשטר. סרטו של פרהאד דלראם "אכילס" נכתב במהלך שהייתו של הבמאי במעצר וצולם בתנאים מחתרתיים במטרה להביא למסך דיוקן של המדינה שלא היה מאושר על ידי השלטונות. ומה עם ישראל? טורונטו תמיד האיר פניו ליוצרים ישראלים, ולרוב היה בו ייצוג לא פרופורציונלי של קולנוע כחול לבן. אבל השנה אין ולו סרט אחד מתוצרת הארץ, מה שמעיד על שינוי כיוון של צוות הפסטיבל שעבר לא מעט שינויים בשנים האחרונות, אבל גם מסמן על כיוון מדאיג הנוגע לתדמית ישראל, ובעיקר של הממשלה הנוכחית שדוחקת אותה לפינת הדחויים העולמית.
מי שעשויה להציל את הכבוד הלאומי היא הסדרה "ילד רע" של הגר בן אשר והתסריטאי רון לשם שתציג בתוכנית הסדרות של טורונטו, שאינה עומדת בחזית הפסטיבל אבל תאפשר הצצה לפרקים הראשונים של היצירה שמתארים את המציאות העגומה והמאיימת בכלא מנקודת מבטו של נער פרוע שנלחם על חייו הסוערים מאחורי הסורגים. יתכן שיש מבינינו גם כאלה שיתגאו בהפקת המותחן הפוליטי "שושנה" שעלילתו ההיסטורית מתרחשת בפלסטינה ב-1942 ערב הקמת המדינה והיא מתארת את המצוד של השוטרים הבריטים תומאס ווילקין וג'פרי מורטון אחר מייסד הלח"י אברהם שטרן, שהסתיים במותו של לוחם המחתרות שהפך לסמל עבור רבים עד היום. לא ברור עדיין מה הקו של ההפקה הבריטית-איטלקית, אבל אפשר להתרשם שמדובר ביצירה ראויה בין אם היא מטיבה עם ישראל או לא, שכן הבמאי הבריטי המוערך מייקל ווינטרבוטום הוביל אותה.
"ביי ביי טבריה" - טריילר
(צילום: באדיבות פסטיבל טורונטו )
סרט שלבטח לא יוסיף ליחסי הציבור של ישראל הוא The Teacher של פראח נבלוסי, היוצרת הבריטית ממוצא פלסטיני אשר הייתה מועמדת לאוסקר על סרטה הקצר הבינוני "המתנה". הפעם היא חוזרת לשתף פעולה עם סאלח בכרי בדרמה פוליטית המתרחשת בשטחים, על רקע חטיפת חייל צה"ל וסיר הלחץ המבעבע משני צדי הקו הירוק ושיש לו השלכות אישיות על מורה ששכל את בנו ומנסה להנחות את אחד מתלמידיו ששואף לנקום את מות אחיו. גישה אנושית ועדינה יותר, שלא מתעלמת מהטרגדיה הפלסטינית, אך מתרכזת בסיפורים נשיים אישיים מוצגת בסרט הדוקומנטרי Bye Bye Tiberias שביימה לינה סואלם על אימה היאם עבאס. השחקנית הפלסטינית-ישראלית-צרפתית הנערצת, שזכתה לפריחה לאחרונה על רקע תפקידה בסדרה "יורשים", מתבטאת בכנות על קורות משפחתה לאורך השנים והיחסים המורכבים עם סבתה ואימה על רקע התהליכים הפוליטיים שדחקו אותם מטבריה לדיר חנא, ואותה הלאה הרחק מהבית לפריז הרחוקה. המסלול הזה מתואר באינטימיות רגישה דרך אלבומים משפחתיים, צילומי ארכיון, עדויות אישיות וגם תיעוד של הבמאית הצעירה ואימה לחופי הכינרת, דיר חנא והגליל.
