החודש האחרון בחייה של שינייד אוקונור הביא עימו חדשות נוראות, כאשר בנה שיין הלך לעולמו בגיל 17. הטרגדיה הבלתי נתפסת הזו הביאה את האם שבורת הלב לאשפז את עצמה בבית חולים פסיכיאטרי ולא בפעם הראשונה או השנייה. קורות החיים של הזמרת האירית בת ה-55 רצופים משברים אישיים, מערכות יחסים שנויות במחלוקת, חיפוש עצמי, תהפוכות אידיאולוגיות ודתיות, טיפולים רפואיים ודיכאונות. בעיתוי מצמרר, כשבועיים בלבד אחרי האסון שנפל עליה והחזיר אותה לכותרות, סרט תיעודי חדש המוקדש לה הוקרן במסגרת התחרות התיעודית הבינלאומית בפסטיבל סאנדנס. הוא מחזיר אותנו לימים טובים יותר, לפחות כך הם נראו מבחוץ.
ההתפתחויות האחרונות מפרשת האובדן של הבן לא שולבו בדוקו Nothing Compares. מן הסתם סמיכות האירוע לא איפשרה לערוך את המידע המעודכן אל תוך הגרסה הסופית של הסרט. אבל מלכתחילה, הבמאית קתרין פרגוסון לא חתרה לעדכונים מחייה של אוקונור מהשנים האחרונות או משלושת העשורים האחרונים. שינייד אומנם יצאה מאור הזרקורים, אבל חייה האישיים עברו תהפוכות: נישואין וגירושין, לידות, משברים נפשיים, ניסיונות התאבדות, אשפוזים, תהליך התאסלמות ושינוי שם למגדה דוויט ואחר כך לשוהאדה סדקאט. אם ברכילות חפצתם, הסרט לא יענה על הציפיות שלכם. אלא אם אתם מעוניינים ברכילות מלפני שלושים שנה. אם אתה מנסים לפענח את האישיות השסועה והסובלת כל כך, הדוקו יכול להיות בעל ערך כלשהו.
לא בטוח בכלל שפיסת החיים הקצרה שהסרט מכסה באמת מספיקה כדי לנתח דבר מה באישיותה של אוקונור, אבל התקופה הנסקרת (מאמצע שנות ה-80 ועד 1993) לכל הפחות ממחישה למי ששכח עד כמה מוכשרת, אמיצה, יפה וכריזמטית הייתה שינייד הצעירה שפרצה אז ככוכבת רוק. ומצד שני, עד כמה רגישה, חסרת ביטחון, זועמת ועצובה היא הייתה גם בשיאה. וכמה כאב יש שם, אז והיום. תמיד היה. אבל Nothing Compares מנסה לעשות צעד נוסף, ולהציג את אוקונור כאקטיביסטית באירלנד הקתולית. זה לא תמיד משכנע. אבל אחרי סדרה של סרטים דוקומנטריים שעיצבו מוזיקאיות כמו טינה טרנר, בילי אייליש, אלאניס מוריסט, טיילור סוויפט ובריטני ספירס כסמלי כוח נשי מניעי שינוי, לעיתים באופן מאולץ - זה מתבקש. במקרה של אוקונור, לפחות היה לפרגוסון עם מה לעבוד.
ילדה שבורה - לוחמת אמיצה
פרגוסון החליטה לבסס את רוב רובו של הדוקו על חומרי מקור מהתקופה המדוברת, המלווים בקריינות של שינייד עצמה. לרשות הבמאים יש לא מעט חומרי ארכיון, מתוכניות אירוח בתחילת הדרך ועד צילומי ארכיון מקונצרט המחווה לבוב דילן שהתקיים ב-1992 במדיסון סקוור גארדן מול 18 אלף צופים שמרביתם קיבלו את פניה של הזמרת האירית בקריאות בוז. זוהי הסצנה שפותחת את הסרט, וממקמת את אוקונור במרחב הציבורי כלוחמת אמיצה. בהמשך, כשמתחקים אחר קורותיה של שינייד הילדה והנערה, אפשר להבין שאין מדובר בלוחמת אמיצה כלל וכלל, אלא בדמות חלופית שאימצה לעצמה על הבמה - אישה חזקה, קולנית ופרועה - כל מה שהיא לא בחייה האישיים.
אוקונור סבלה מהתעללות נוראית בילדותה מצד אימה שהייתה מעורערת בנפשה ובעלת נטיות לאלימות וניצול. היא עברה לרשות אביה התומך, אך התקשתה למצוא לעצמה מקום בטוח במערכת החינוך האירית שהתנהלה בחסות הכנסייה הקתולית. על אף היותה מאמינה אדוקה, כנערה היא לא השתלבה בסביבתה, והנחמה היחידה שמצאה הייתה ביצירה מוזיקלית בהשראת אחת המורות שלה. משם יצאה לדרך חדשה, נסמכת על הכישרון הטבעי שלה, והמראה הרענן והמיוחד שלה. היא הייתה אישה צעירה יפה ועדינה, וגם די ביישנית, אבל הקרחת שלראשה עוררה תשומת לב - לטוב ולרע. מצד אחד מגלי כישרונות, מפיקים ונציגי לייבלים שמו לב לשירים שלה. מצד שני, היא הוחפצה בתקשורת ובקהל הרחב כמעין בובה קירחת.
במהלך הסרט, אומרת שינייד, שהמוזיקה איפשרה לה לשחרר זעקה שמעולם לא יכלה לזעוק בחייה הפרטיים. כילדה ביישנית, מופנמת וקצת מפוחדת היא יכלה לעטות על עצמה תדמית של רוקרית זועמת ופרובוקטיבית. פיצול האישיות הזה בין הבמה לחיים הדהד את הקרע בתוך העולם הפנימי והרגשי שלה. הניגודיות הזאת מלווה את הסרט לכל אורכו. מצד אחד השבריריות והטראומות ומצד שני נראות יצרית ולהט מהפכני. כך למשל כשאלבומה הראשון The Lion and The Cobra יצא ב-1987, שינייד בת ה-21 שנשאה ברחמה את בנה הראשון עם בעלה המפיק ג'ון ריינולדס, התעקשה להצטלם לעטיפה עם בטנה ההריונית למגינת ליבם של היחצנים. ארבע שנים לאחר מכן, אוקונור הגרושה שהרתה שנית לבן זוג שהפך ללא רלוונטי, התעקשה לחשוף את דבר הפלתה בפומבי - לא עניין של מה בכך באירלנד השמרנית שבה הפלות היו מחוץ לחוק עד 2018. על פי הסרט, כך הפכה אוקונור לסמל למהפכה חברתית בארצה. טענה רופפת מעט, אבל כזו שמשרתת היטב את עיצובה של אוקונור כסמל למאבק ומשלבת את הסרט בצביון של סאנדנס 2022 שכמה מסרטיו השנה עוסקים בסוגיה.
למרות שאוקונור הרגישה המשיכה לסבול מדיכאונות וממחשבות אובדניות, כאישיות ציבורית וככוכבת רוק היא המשיכה לצבור תאוצה עם הלהיטים Mandinka ו-Put Your Arms on Me וכמובן הלהיט הגדול ביותר שלה Nothing Compares 2 U שכבש את המצעדים ב-1990. ככל שהצליחה יותר במכירות האלבומים ובהופעות, כך התגבר הרעב שלה לפרובוקציות כערבוב של שיכרון כוח מזויף ותשוקה אמיתית למהפכה. על הבמה התשוקה הזאת באה לידי ביטוי באינספור הזדמנויות. כשאוקונור הופיעה בטקס הגראמי ב-1989 כשהסמל של ההרכב האפריקני-אמריקני פאבליק אנמי מאויר על צד פדחתה, וזאת במחאה על הדרת ראפרים מהאירוע. או הפרובוקציה הבולטת ביותר שלה מ-1992, כשבמהלך שידור של התוכנית "סאטרדיי נייט לייב" בהשתתפותה, קרעה מול המצלמות צילום של האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 במחאה על ניצול מיני של ילדים בכנסייה הקתולית. הצעד הרדיקלי הזה הביא לתגובות קשות בכל העולם, כולל קריאות הבוז באותה הופעה במדיסון סקוור גארדן שבעצם סימנה את פרישתה מאור הזרקורים בגיל 26.
כאן מסתיים הסרט, כמעט. הוא נחתם בהופעה מצולמת של אוקונור של היום, עם החיג'אב לראשה כשהיא מבצעת את Thank You. זוהי תזכורת לכמה שנים עברו מאז מרכז הכובד של Nothing Compares ועד כמה גדולים הפערים בין שינייד הצעירה ומלאת האנרגיה שנחלצת בכוח מחיבוק הדוב של הכנסייה וזו המבוגרת והחולה שמתכנסת תחת אוהלו של האיסלאם. אפשר להבחין בפערים הללו, כבר בתחילת הסרט כשקולה המחוספס והעייף של אוקונור המבוגרת נשמע כשהיא מדברת בקטעי הקריינות על רקע קטעי שירה ענוגים של שינייד הצעירה. אף אחד עוד לא הצליח לעצור את הזמן או את ההזדקנות. ולא ברור מדוע פרגוסון בחרה להתעלם כמעט לחלוטין מהגרסה הנוכחית של הגיבורה שלה - העייפה, המרוסקת, שנאלצת להסתמך על שירותי הרווחה ושירותי הדת.
מתוך רצון לשמור על כבודה של אוקונור, או על צלמה כלוחמת לזכויות האישה - הסרט נכשל. אבל הוא כן מצליח בכל הנוגע להמחשת העולם הפנימי המורכב של שינייד, שהוא אולי החוט המקשר בין זו הצעירה לזו של היום. כל כך הרבה כאב מובע בכנות הבלתי מתפשרת שלה בראיונות בתקשורת, וכך גם בקריינות שלה. קשה להישאר אדישים לכל המשברים האישיים והעצבות האינסופית הזאת שכאילו נטועה בגרעין קיומה, ומנגד לעוצמה הבימתית האדירה שלה. משהו אותנטי שבוקע כמו פיצוץ לא מבוקר. הוא אולי נובע מהרס עצמי, אבל בניגוד לתעשיית הזיוף המלוקקת והצדקנית של ימינו, את גלי ההדף שלו אפשר להרגיש עמוק בפנים. גם אצלנו.
