ברחבי ישראל מסתובב דור שלם של ילדים לשעבר, וביניהם מתוח חוט דק המחבר אותם זה לזה. הם בעשור הרביעי לחייהם בערך, מגיעים מאזורים שונים ואולי אפילו מאזורי זמן שונים, לא דומים זה לזה וסביר להניח שמעולם לא נפגשו - אבל אם תחזירו אותם 30 שנה אחורה, אל אולם הסינרמה, תראו את הניצוץ שנדלק אצלם בעיניים. אלו הם ילדי דור "הקוסם", המחזמר לכל המשפחה שהפך את ז'אנר מופעי חנוכה ומחזות הזמר על פניו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהפקה ישראלית מסחרית לקחה את הפנייה לברודוויי פינת ווסט-אנד, והרימה בארץ הקודש מופע מושקע שנחרט בזיכרון של כמעט מיליון צופים, שעדיין נזכרים בו בנוסטלגיה.
מתוך מחזמר "הקוסם" 1994
(צילום: באדיבות אורי פסטר)
השנה הייתה 1994. מיכל ינאי היא הכוכבת הבלתי מעורערת של ערוץ הילדים בוורסיה הראשונה שלו, זאת שכללה את שי אביבי, עמוס שוב ז"ל, עינת ארליך ועודד מנשה. לינאי, שבדיוק סיימה את שנה ג' בבית הספר למשחק של ניסן נתיב, היה חלום: עוד בתור ילדה היא נמשכה לסיפור "הקוסם מארץ עוץ" - שעיבודו לסרט חוגג מחר (א') 85 שנה - והאמינה שמדובר בקלאסיקה נצחית. היא הסתובבה שנים עם פנטזיה על הפקת תיאטרון שתתחקה אחרי הסיפור ותאפשר לה לגלם את דורותי, ובסוף החליטה ללכת עם הרעיון ליהודה טלית, בעל חברת ההפקות "טלית", "שדי שלח אותי להרים את זה לבד", היא נזכרת בחיוך השבוע בשיחה עם ynet. ינאי לקחה את הרעיון לאורי פסטר, שהיה המנהל האמנותי של ערוץ הילדים באותה התקופה, והוא נרתם למשימה. פסטר כתב וביים את המחזמר "הקוסם", שנכתב בהשראת הסיפור המפורסם של ליימן פרנק באום מתחילת המאה. "כבר הייתי אחרי הסרט 'נשיקה במצח', הופעתי בערוץ הילדים וזכיתי במקום הראשון בפסטיגל", מספרת ינאי, "והכול היה בשבילי מטורף ומרגש ומפתיע, אבל בחיים לא הייתי מנחשת איזה אפקט יהיה ל'הקוסם'".
"מיכל היא יזמית מטבעה", מספר פסטר בראיון ל-ynet. "היא ניגשה אליי ואמרה שהיא לא רוצה לעשות עוד פסטיגל כמו בשנה הקודמת. למיכל היה גב מאוד חזק - יהודה טלית המנוח - ואני מודה למזלי הטוב על שפגשתי אותו". פסטר הגיע ל"הקוסם" אחרי שני מחזות זמר לילדים, "המלך מתיא הראשון" ו"פיטר פן", שהיוו שיתוף פעולה בין תיאטרון מסחרי לרפרטוארי והפכו להצלחות מסחריות. אחרי לימודי בימוי ומחזאות בלונדון, הוא חלם לייסד סניף של ווסט-אנד בישראל, עם הפקות שמאכלסות עשרות משתתפים, מועלות באולמות ענק ומיועדות לכל המשפחה. אבל אף חברת הפקה לא מיהרה להרים את הכפפה, לא כל שכן לשים את הכסף. עד שהגיע יהודי אחד בשם יהודה טלית, ואחריו מופעי הבידור של התיאטרון הישראלי - ובייחוד מופעי חנוכה - כבר לא נראו אותו הדבר.
"אני לא מבין מה אתה רוצה, זה דיסקוטק!"
מחזות הזמר בישראל חוו עליות ומורדות במהלך השנים. ימי הזוהר שלהם נרשמו בימיו של המפיק גיורא גודיק בשנות ה-60 וה-70 אך דעכו בשנות ה-80, עד ש"הקוסם" של פסטר, הפקה גדולה וראוותנית, החזירה להם את כבודם. "מופעים בקנה מידה מאוד גדול, באולם של 2,000 איש, לא היו מקובלים אז בשוק הילדים או בשוק הבידור בכלל", מבהיר הבמאי משה קפטן, מי שהפיק בפועל את "הקוסם". "אבל פסטר הצליח להפוך את המותג הזה מהצגת ילדים למחזמר לכל הגילאים. לא הרגשת שאתה יושב בהצגת ילדים רגילה אלא במחזמר לכל המשפחה, מה שהביא איתו תנופה מאוד גדולה לז'אנר. זה כלל במת ענק ותפאורות עולות ויורדות ועשרות משתתפים, וזה היה חדשני".
היום זה נראה טריוויאלי, אבל העיקרון המנחה של פסטר - לכתוב את המחזה כך שידבר לילדים אבל גם להורים, עיקרון שיישם גם בכתיבה של "פיטר פן" - לא היה מובן מאליו. "הבנתי ש'הקוסם מארץ עוץ' היא לא אגדה אלא משל פילוסופי שמדבר על זה שמה שאתה חושב שאין לך - קיים אצלך", הוא מפרש, "אתה רק צריך להאיר אותו ולהוציא אותו החוצה בביטחון. כלומר, אם הדחליל הוא טיפש - זה לא אומר שאין לו שכל, אלא שהוא לא יודע להשתמש בו. יש המון דרכים לגלות את האומץ של האריה או את הלב של איש הפח. הזדהיתי עם הרעיון הזה, אז הכתיבה מאוד זרמה לי. כמו שב'פיטר פן' הזדהיתי עם זה שהוא לא רוצה לגדול, וזה דיבר גם אל ההורים והקהל המלווה".
וטוטו שלך הוא בעצם הכלב היחיד בכל הגרסאות של "הקוסם" שגם מדבר.
"הכלב היה אני. אני כתבתי את עצמי. ציני, מקטר, נותן ביקורת על הכול. זה ממש אני. כל המחזמר הוא כותב את מה שעובר עליהם, ובסוף המחזמר הוא כותב: 'אני חושב שכשדורותי תגדל היא תמצא את היומן הזה ותעשה ממנו הצגה'. בסיפור המקורי גם אין רומן בין דורותי לאיש הפח. בכלל, אני כתבתי בהשראת הסיפור, וזה הצליח בין היתר כי יהודה טלית נתן לי להיות בעל הבית מבלי שאני אצטרך לתת הסברים. לפעמים לבמאי קשה להסביר למה הוא צריך ככה וככה. זה משהו שקשור לתהליך, אף אחד לא נדנד לי".
משולהבים מהזינוק לבריכת המחזמר לכל המשפחה, טלית ופסטר ניגשו למציאת הלוקיישן המתאים. היכל התרבות והבימה לא זרמו, מאחר שהיו מורגלים רק בהצגות קטנות וחששו מהסיכונים. פסטר, שזכר בתור ילד את עצמו מגיע עם ההורים שלו לצפייה בסרטים בסינרמה ואת התפעמותו מחוויית הסראונד באולם העצום, הציע את הקולנוע שבשלב הזה כבר הפך לדיסקוטק. "הגענו לשם שנינו", משחזר פסטר, "וטלית העיף מבט אחד ואמר לי: 'אני לא מבין מה אתה רוצה, זה דיסקוטק!'. אמרתי לו שזה חלל ענק, שנוכל למכור 2,000 מושבים בכל הצגה. הוא הלך למי שהיה אחראי על הדיסקוטק והציע להם שייתנו לו את המקום לשנה בחינם, ובתמורה הוא יהפוך אותו לאולם תיאטרון".
15 צפייה בגלריה
ביקשת את הסינרמה לשנה בחינם, בתמורה להפיכתו לאולם תיאטרון. יהודה טלית ז"ל
(צילום מסך)
בעלי הסינרמה הסכימו, ועכשיו נשאר רק העניין הפעוט שהוא הקמת תיאטרון מסחרי כמעט מאפס. "יהודה היה איש חכם מאוד", מחמיא פסטר, "לזכותו ייאמר שהוא היה הבן אדם הראשון שעבדתי איתו בתור מפיק-אחראי שלא התערב. הוא כל הזמן התעסק בעניין המסחרי. עשה שיתוף פעולה עם ערוץ הילדים ועם העיתונות ועם משרד הכרטיסים, אז יצאנו לדרך עם המון תמיכה. בערוץ הילדים התחילו לשדר קליפים של השירים מתוך המחזמר מהבוקר עד הלילה. לא היה פלא שכשנסעתי לסינרמה בחנוכה, במונית, אמרו ברדיו לא להתקרב לסינרמה כי היא פקוקה. אני זוכר את עצמי מבסוט, יוצא מהמונית והולך ברגל".
ב-1994 משה קפטן היה בן 23, טירון יחסית בעולם ההפקה. הוא ביצע תפקידים קטנים יחסית במשרד של טלית, ואחרי הפגישה עם פסטר הציע לו האחרון להצטרף אליו ולהפוך למפיק בפועל. "הייתי אז בחור דתי עם כיפה, חברים שעבדו איתי צוחקים עליי שהלכתי עם סנדלים וגרביים כמו בבני עקיבא", הוא נזכר בחיוך, "אבל למדתי המון מהעשייה הזאת כי ראיתי איך עושים את הדבר האמיתי. פסטר לימד אותי צעד אחרי צעד וזה היה בית ספר שבאתי אליו עם מלוא הביטחון והאחריות, גם מול התקציב שיהודה סיכן. אבל התקדמתי עקב בצד אגודל. הסתכלתי מהצד ובלי לדעת גם הפנמתי את הדבר הזה. באופן מדהים זאת הייתה נקודת מפנה עבורי כי שם הבנתי שאני לא רוצה לעסוק יותר באדמיניסטרציה, אני כנראה רוצה לעשות את מה שאורי עושה", אומר מי שברבות הימים היה לבמאי של מחזות זמר כמו "מאמא מיה!", "גבירתי הנאווה" ו"עלובי החיים". "אחרי 'הקוסם' עשיתי עוד הפקה קטנה והתחלתי לחפש את דרכי דווקא בעולם התוכן והיצירה".
לחוליה החשובה הנוספת - השירים - גויס הכותב והמלחין ירון כפכפי, שהכיר את פסטר כשזה ביים אותו בלהקה הצבאית שבה שירת. כפכפי הזמין את פסטר לצפות במחזמר התנ"כי "דוד", שכתב וביים במסגרת הלהקה שהקים, "השכנים של צ'יץ". פסטר התלהב וכמה שבועות מאוחר יותר כבר הזמין את כפכפי לקחת חלק ב"הקוסם". "היה משהו בשירים של כפכפי שהלכו איתך", מאבחן קפטן, "צריך לזקוף לזכותו את היכולת להלחין שיר ככה שאתה שומע אותו בפעם הראשונה - ואת הפזמון השני אתה כבר שר איתו. מוזיקה נגישה מאוד".
עם אילו אתגרים הפקתיים התמודדתם?
"היה הרצון של אורי להעיף את המכשפות באוויר, למשל. הסינרמה זה לא היה אולם שמותאם לצרכים ולוויז'ן שאורי הביא. התחלנו לחפש אנשים שיודעים לעשות את זה, ואז הוא בא עם רעיון: 'אל תעיפו לי אותן, תעלו אותן על מין ספסל שיהיה מעוצב כמו מקלות של מטאטא, והן תשוטנה באוויר מצד לצד'. בקנה המידה שהכרנו אז בהפקות זה נחשב מורכב, בטח באולם שלא בנוי לזה. אז מביאים רתכים, ומסגרים ואנשי מעליות-משא, הכול למדנו מניסוי וטעייה, וככה זה נוצר. אני חושב שזה היה פתח שבנה אחר כך תשתית של אנשי מקצוע שהתחילו להתמקצע בעניין של אפקטים לבמה. וזה חייב אותנו, גם אם לא התעסקנו בזה ספציפית, ללמוד את זה כדי ש-20 שנה אחר כך נוכל לדמיין שאפשר לעשות פה 'מרי פופינס', למשל".
הסינרמה אכלס את "הקוסם" במהלך כל חג חנוכה וגם מעבר לזה, אבל ההפקה הבלתי שגרתית העמידה אתגרים נוספים בפני הצוות, כשזה ניסה לצאת אל אולמות נוספים בירושלים ובחיפה. "היום אתה מגיע להצגה ומצפים ממך שתקים את ההצגה בבוקר ותופיע בערב", מסביר קפטן, "את 'הקוסם' אי אפשר היה לעשות ככה. היינו באים לארבעה ימי הקמה, כדי להבטיח את החוויה לצופה באופן שיכבד אותו. זה לקח זמן ומשאבים והרבה מאוד עצבים לפעמים".
15 צפייה בגלריה
"היינו באים לארבעה ימי הקמה כדי להבטיח את החוויה לצופה באופן שיכבד אותו. מתוך "הקוסם"
(באדיבות: אורי פסטר)
מכיוון שזאת הייתה הטבילה הראשונה של פסטר בתיאטרון המסחרי נטו, הוא התייעץ עם חברתו, מיכל ינאי, בשאלה של איך כדאי לו למקסם את הרווחים. "שאלתי אותה איך היא בדיוק מסתדרת עם יהודה טלית, אז היא אמרה שהיא לוקחת ממנו אחוזים מההצגה", נזכר פסטר. "אמרתי לעצמי שאני אעשה את אותו הדבר. ברגע שיהודה נתן לי אחוזים, השותפות התחזקה עוד יותר. ואז התחלתי להביט על דברים שלא צריך לבזבז, כי כל בזבוז זה מהכסף שלי. זה חשף בפניי עולם שבו אפשר להילחם על האמנות שלך, אבל בסופו של דבר יש סיכוי שגם תרוויח".
לימים הבין פסטר שהעובדה שקיבל אופציות במיזם שלו במקום להסתפק במשכורת הייתה נכונה הרבה יותר מששיער - "הקוסם" הופץ על קלטות, שודר בטלוויזיה, זכה לעיבוד טלוויזיוני והשתלט על שוק התחפושות לפורים. "את הכול מכרנו בזכויות וקיבלנו מראש מקדמות על כל זה. זה לא קרה מאז בכזה סדר גודל, כל השוק רצה להשתתף בדבר הזה. הייתי מאושר, הרגשתי שזה המקום שתמיד רציתי להגיע אליו. מקום שלא נלחמים בו במוסד או ברשויות אלא נלחמים על הדבר, כי הוא הפרנסה.
"אם 'הקוסם' לא היה הצלחה כל כך גדולה, לא היו משכורות כאלו גדולות לעובדי הבמה או לרקדנים או השחקנים או התפאורה. אז ברגע שהכול הוא שותפות, זה מוכיח את עצמו כי לאנשים אכפת. אני זוכר שהייתה לי פרימיירה של מחזה של חנוך לוין, 'אופס והופלה' בהבימה, והתפלאתי שאין התרגשות במסדרונות. רק כעבור שנים הבנתי שזה מקום עבודה קבוע לשחקנים וזאת רק עוד הצגה. הם היו רגילים להצלחות ולכישלונות. אבל 'הקוסם'? אוי ואבוי אם זה לא היה מצליח".
"מיכל ינאי הייתה פנומנלית. היא עלתה לבמה והקהל צרח"
ההשקעה העצומה ב"הקוסם", שדרשה לא פחות מהצלחה גרנדיוזית בקופות, הצריכה הברקה גם בגזרה האחרונה והחשובה של ההפקה: הליהוק. במובן הזה פסטר היה האדם הנכון במקום הנכון, כלומר הליהוק הנכון. מיכל ינאי אומנם ליהקה את עצמה פחות או יותר, אבל היא בהחלט הייתה פיסת המפתח בפאזל שהוא "הקוסם". "מיכל הייתה אז פנומנלית", משחזר קפטן, "היא עלתה לבמה והקהל צרח, היום אתה מכיר את זה רק בקנה המידה של ביונסה ואדל. וגם שאר הליהוקים היו מושלמים. פסטר מכיר קהל ולא מתבייש להגיד שהוא עובד עם קהל", הוא מוסיף, "יש נטייה של האליטה התיאטרונית להגיד: 'אנחנו עושים תיאטרון, אמנות, לא אכפת לנו מהקהל'. אז כן, אכפת לכם וזה סבבה שחשוב לכם. אתם עושים הכול כדי שהאמנות שלכם תפגוש בסוף קהל, ואת זה אורי יודע לעשות".
איתי שגב שובץ ב"הקוסם" בשנה שבה עלתה לשידור "הקומדי סטור" בערוץ 2 והפכה להיסטריה. "אני לא עושה אודישנים, עד היום", מודה פסטר, "אני מלהק מתחושה. לפעמים בהצלחה, אני מקווה, אבל לא תמיד. כשראיתי את איתי הוא לא יצא לי מהראש. נפגשנו והוא אמר לי: 'אני לא למדתי משחק', אבל הוא היה השחקן הכי טוב בהפקה". טוטו של שגב קיבל מחברת, ובמהלך ההצגה תיעד את ההרפתקאות שלו ושל דורותי למען הדורות הבאים. יום אחד השאיר שגב את היומן על השולחן בחדר החזרות, ופסטר הציץ בתוכו. "הוא בעצם כתב הערות בימוי לעצמו, כמו שחקן ותיק", הוא מספר בהנאה. "איתי היה היחיד שנתתי לו אפשרות ליצוק מעצמו לתוך התפקיד, להוסיף או לשנות טקסט".
את הקוסם עצמו, אריק לביא, הכיר פסטר מגרסת האולסטאר של המחזמר "קזבלן" שביים בצעירותו. "חשבתי שהקוסם הוא קוקו, משוגע, ואין יותר משוגע מאריק לביא. הוא היה משוגע עם חן", הוא משחזר. "והאנשים בקאסט, הייתי חייב להביא להם מישהו שהם יעריצו, ישאו אליו עיניים, וזה עבר מיד לבמה". שבוע לאחר תחילת החזרות ניגש לביא, שהיה בן 67, אל פסטר לשיחה. "קודם כל הוא אמר לי שהוא לא מקבל מספיק כסף בשביל זה. דבר שני, הוא אמר: 'אני פוחד שאני לא אעמוד בשלוש הצגות ביום'. ולפי המחזה, הקוסם אמור היה להיות הדוד של דורותי, ואחר כך מישהו שמלווה אותה במסע לארץ עוץ - כלומר מופיע לאורך המחזה, כל פעם בדמות אחרת".
15 צפייה בגלריה
"איתי היה היחיד שנתתי לו אפשרות ליצוק מעצמו לתוך התפקיד, הוא כתב הערות לעצמו כמו שחקן ותיק". שגב וינאי מתוך מחזמר "הקוסם"
(באדיבות: אורי פסטר)
לתפקיד הדוד הנרי לוהק בסופו של דבר השחקן שמואל אייזר ז"ל, ולביא גילם רק את הקוסם. "קרה מצב שלא תכננתי, שנוצרה כניסה לאריק לביא!", מתפעם פסטר, "בפעם הראשונה שרואים אותו - חמש דקות נאמבר, פיצוצים ואבוקות - הקהל היה בהלם. אני הייתי מסתכל באולם על הילדים הקטנים שירדו עם ההורים שלהם לפואייה, לא היה להם כוח מרוב התרגשות. הם כאילו נפלו מהרגליים".
חדר ההלבשה של לביא הפך ל"בית הקפה של ההפקה, כולם שרצו בו בהפסקות והקשיבו לסיפורי התיאטרון המרתקים שלו", מתאר פסטר, "אבל בזמן ההצגה הוא היה שם לבדו ושעמם לו, אז הוא היה בא אל מאחורי הקלעים, ואז הוא כבר הצטער שהתפקיד שלו חולק לשני שחקנים".
לתפקיד איש הפח לוהק הזמר אדם, שפסטר חמד כבר קודם לכן לתפקיד של פיטר פן במחזמר הקודם. "הוא היה המנהיג מאחורי הקלעים", ממשיך פסטר, "הייתה לו אסיסטנטית בשם יונה, והיא הסתובבה וחילקה סוכריות וכדורים למי שצריך, והוא היה מאוד חיובי. הרי כל יום הוסיפו לנו עוד שתי הצגות, והוא אמר 'תשמחו בעבודה'. הוא היה חי על הווי ואנרגיה".
צחי נוי לוהק לתפקיד האריה הפחדן וההיפוכונדר, שכל הזמן דרש שיתנו לו וואבן ואקמול, ובכל פעם שהוא הזכיר שם של תרופה הקהל השתולל. "היו לו שלוש חליפות של האריה כי הוא היה מזיע רצח, ובשלב מסוים הייתה מכונת כביסה ומייבש מאחורי הקלעים רק בשביל הבגד שלו". גם התלבושת המאסיבית של אדם הצריכה טיפול מיוחד. "אחרי כל הצגה עומדים שני אנשים", נזכר קפטן, "ובמשך חצי שעה מייבשים את הבגדים של אדם עם מייבש שיער, כדי שזה יהיה כשיר להצגה הבאה, שמתחילה עוד מעט".
15 צפייה בגלריה
"היה המנהיג מאחורי הקלעים". אדם בתחפושת איש הפח, בהפקת "הקוסם" 2018
(צילום: ענת מוסברג)
את איש הקש אכלס סער בן יוסף, גם הוא פליט מ"פיטר פן" שהיה פנטומימאי בשירות הצבאי שלו ואחז בכישורים שדרש התפקיד התובעני של דמות שכל הזמן נופלת על הבמה. בן יוסף, שלא היה מוכר, מצא את עצמו על הבמה עם כוכבי ילדים מצליחים והפך בעקבות המחזמר לכוכב נוער בעצמו. "הזמינו אותי להנחות ב'זאפ לראשון', שיחקתי בסדרה 'רמת אביב גימל", הוא משחזר, "נפתחו לי ארבע שנים של כוכבות, זאת הייתה הגשמת חלום".
דורותי של מיכל ינאי הייתה למעשה הדמות הדרמטית היחידה במחזה. "היא הייתה אמורה להיות הלידרית של כל השאר במסע ההתבגרות שלהם", מסביר פסטר. "אני ידעתי שהיא שחקנית נפלאה כי בחזרות היא הייתה נהדרת. אבל היא לא הגיעה הרבה לחזרות כי היו לה ימי צילום מפה עד מחר, ואת הסוף של יורם לוינשטיין והופעות. אני הצעתי שאחת המכשפות תהיה במקומה בחזרות, אולי חשבתי שיהיה לי יותר קל - היום זה יותר מקובל - והסתדרנו. את החזרות בעשרת הימים האחרונים לפני הסינרמה עשינו בכפר מנחם. לא היינו נשארים לישון בקיבוץ אלא באים בבוקר ועוזבים בערב. ואז יהודה טלית ואשתו באו לראות חזרה, ואשתו הלכה למיכל ואמרה לה: 'הלך עלייך, איתי גונב לך את ההצגה'. אמרו לי שהיא מצוברחת והלכתי אליה, והיא אמרה לי: 'אורי, זה נכון, כולם מצחיקים חוץ ממני'.
"אמרתי לה: 'תשמעי, בואי נישאר פה את ואני בקיבוץ בחמשת הימים הקרובים. אחרי שנסיים את החזרות הטכניות, אני ואת עובדים על הבמה'. והיא עבדה על התפקיד כמו שדה. הבנו שהמהות של הדמות שלה לא מובנת לשנינו. בסוף הגענו למסקנה שהקהל המבוגר והילדים אמורים ללכת אחרי עולם הדימיון שלה ולהבין אותה, ובאמת באחת הביקורות כתבו שהיא מחזיקה את כל העלילה על הגב".
את שלוש המכשפות - המכשמשות - בגילומן של שרונה אלימלך, שרון מלכי-שמש ו-ויקי בהיר, הביא פסטר היישר מבית צבי, שם הן שיחקו בהצגה "יסורי איוב" של חנוך לוין שביים. "במהלך החזרות קלטתי שהן שלישייה שיודעת להיות רעה", הוא נזכר, "הן באו, עשו חזרות ושרו ורקדו, וכשהגענו לסינרמה אמרתי להן שהן עולות מאחורי הקלעים ומתיישבות על ספסל שתלוי למעלה. הן היו בהלם, אחת מהן התחילה לבכות. זה היה התפקיד הראשון שלהן בתיאטרון והן אמרו: 'אני לא אמות בשביל הקריירה שלי!". בסוף לא הייתה להן ברירה. היו להן מגאפונים והן כל הזמן היו באוויר ודיברו לכיוון הבמה, ורק עוגות תות פיתו אותן לרדת למטה - וככה לכדו אותן".
"הילד נכנס לחדר הלבשה, ראה את טוטו תלוי על הקולב כמו אחרי שחיטה - והתחיל לצרוח"
ממדי ההצלחה התבררו בשלב מוקדם למדי לאחר שהמחזה עלה. "זה התחיל כהרפתקה לא מוכרת לאף אחד", מתאר קפטן, "ואני זוכר שיהודה פתאום קלט את העוצמה של ההשפעה של ההצגה על הקהל, ואתה רק רוצה עוד ועוד. אתה קולט את מחיאות הכפיים, אתה רואה שהצגה אחת נגמרת והשנייה מתמלאת רגע אחרי שאתה פותח קופה. לא צריך להשקיע ולהתאמץ בשיווק, אתה רק בסולד-אאוט אחד אחרי השני. כולם רצו להיות חלק מזה. בני דודים שלי ראו את ההצגה הזאת אולי עשר או 12 פעמים בתור ילדים".
בסוף כל הופעה נהר הקהל אל הדלתות האחוריות של הסינרמה וחיכה לשחקנים כדי להצטלם איתם, וההפקה ניצלה את המצב כדי להוציא אותם דווקא מהכניסה הראשית. את ינאי ושגב ליוו אנשי אבטחה. "'הקומדי סטור' הייתה מאוד פופולרית אבל 'הקוסם' הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לקהל בחוץ", מספר שגב. "אני זוכר שאמא אחת הגיעה עם ילד בוכה בסוף ההצגה, ואמרה שהוא ממש חייב לראות את טוטו הכלב. אמרתי שאין בעיה, אבל כבר לא הייתי בתוך התחפושת. הילד נכנס לחדר הלבשה וראה את טוטו תלוי על הקולב, כמו אחרי שחיטה. אמרתי לו: 'שלום חמוד, איך קוראים לך?', אבל מי אני בכלל? סתם מישהו שהוא לא מכיר. הילד ראה את טוטו כמו שרואים בעל חיים באטליז, הוא התחיל לצרוח, לדעתי הייתה לו טראומה".
"אני זוכר סיפור מצחיק ממש מתחילת 'הקוסם'. שזה לא יישמע כאילו אני עף על עצמי, אבל זה נותן מושג על איך זה היה", ממשיך שגב. "כשסגרו את החוזה אני הייתי ילד, לא הבנתי בזה, אבל טמירה (ירדני, הסוכנת. ס"ש) הבינה את גודל האירוע, שזה לא עוד סתם מחזמר. היא קבעה עם יהודה טלית פגישה יום אחרי ההצגה הראשונה ואמרה לו שהדיל שהיא סגרה לא מספיק טוב, וזה חמש הצגות ביום והיה לי תפקיד מאוד דומיננטי, הייתי כל הזמן על הבמה ודפקתי לעצמי את הברכיים. טמירה אמרה שצריך לפתוח את החוזה, ואז נכנסה מישהי שעבדה במשרד ואמרה: 'הגיעה הביקורת של ההצגה'. בביקורת היה כתוב: 'אנחנו לא יודעים כמה משלמים לאיתי שגב אבל צריך לשלם לו כפול', ויהודה אמר 'טוב, אין ברירה', ומאז שילמו לי כפול".
איך עשית את זה בלי שום ניסיון כשחקן על במה?
"זה לא מדויק, הייתי בתיאטרון צה"ל והיה לי המון ניסיון בסטנד-אפ. אני זוכר שעשינו חזרות בתיאטרון רמת גן, וניגש אליי מישהו שהיה איתי בצבא. בתקופה ההיא היה נחשב לא-לרמה לעשות מחזות לילדים וטלנובלות. הוא אמר לי: 'למה אתה לא לומד בבית צבי? אני בז לכל המחזות-זמר האלה, לוקחים אנשים שלא באמת למדו משחק'. אבל אני הבאתי את איתי הקומיקאי. במשך רוב ההצגה הלכתי על ארבע. עשיתי עכשיו ניתוח בשתי הברכיים לא מזמן, ושאלו אותי אם הייתי ספורטאי אז אמרתי שלא, הייתי כלב. אני זוכר שאמרתי לעצמי בחזרות שאם אני אצליח להשתלט על זה - גם שירה, גם משחק, גם תפקיד פיזי מאוד, גם המון טקסטים - אז כל דבר שיבוא אחר כך קטן עליי".
ההבנה לכך שהביקוש למחזה רק הולך וגובר הביאה את טלית ושות' להוסיף עוד שתי הצגות יומיות למחזה, שמלכתחילה תוכנן להיות מוצג שלוש פעמים ביום במהלך חופשת חנוכה. ב"ספר השיאים של גינס" משנת 1995 שמורה עמודה חגיגית ותמונה למחזמר, שקבע שיא של הופעות – 37 הצגות במהלך שמונה ימים. "אני זוכר את השיחות אצל יהודה שאמר: 'טוב, אז תוסיפו עוד הצגה, ואז עוד הצגה", נזכר קפטן, "זאת הייתה סחרחרת כזאת שלא יכולת לצאת ממנה, גם השחקנים וגם אנחנו כהפקה, וגם כמובן הקהל. זה היה מין: 'חייבים לראות את הקוסם'. ואם לא הספקת בחנוכה - ראית בינואר, ואם לא אז במרץ או במאי, אבל היית חייב לראות אותו".
השהות הממושכת וההדוקה יחד גיבשה את חבורת השחקנים, שחוץ מלשרוץ בחדר ההלבשה של אריק לביא גם שעשעו את עצמם כדי לשמור על עירנות. "אני זוכר שפעם אריק עלה לבמה בסוף המערכה הראשונה, עם כפכפים כאלה של ערסים ולק על הציפורניים של הרגליים", נזכר שגב בחיוך, "לא יכולנו לנשום מרוב צחוק. וכשמישהו העיר לו על זה, הוא אמר: 'אתם ראיתם איך נראיתם על הבמה? הייתם סמרטוטים, ותראה מה זה עשה לכם. הקהל לא ראה את זה אבל אתם קיבלתם אנרגיות'.
"אני ואריק אהבנו לדבר אחד עם השני כשידענו שצחי מאחורינו ושומע הכל", מוסיף שגב, "אני הייתי אומר לו: 'אני אגיד לך את האמת, לא שווה לי את ה-1,000 דולר להצגה', ואריק היה אומר: 'אה, 1,000 דולר? אני מקבל 1,500'. וראינו בזווית העין את צחי נלחץ. יום אחד צחי היה צריך לטפס על סולם אל הבמה, ואריק אמר לי: 'תודה איתי, בזכות השיחה שלנו החליטו להעלות לי את המשכורת', ואני אמרתי: 'תשבע! גם לי!'. צחי פשוט נפל מהסולם".
"זה הדביק המון אנשים במדורת שבט שכולם חייבים להיות חלק ממנה", מאבחן קפטן, "ופה גם מתחיל הדיון על אם להופיע ארבע-חמש פעמים ביום זה הגיוני, מבחינת היכולת של המשתתפים. אפשר לשיר חי חמש פעמים ביום? בוודאי שלא, פסטר היה צריך להיעזר בהקלטות, ובמקרה כזה, זה מחזמר או לא? הרבה מאוד שאלות עלו סביב הדבר הזה".
מי שנשא ברוב הנטל היו כמובן השחקנים ואנשי הבמה. "בשלב מסוים אתה לא זוכר באיזו מערכה אתה ובאיזו הצגה", מודה קפטן, "אתה עולה ומשחק מכוח האינרציה. אני זוכר את השחקנים נכנסים ושואלים: 'באיזו מערכה אנחנו?', בעיקר בחנוכה. ולפעמים אתה נכנס בשבע בבוקר לאולם ויוצא ממנו בעשר בלילה".
איך אתה מתחזק שחקנים בסיטואציה כזאת?
"בטיפולים מאחורי הקלעים. אתה דואג שיהיה להם נעים, שיבואו תרפיסטים לטפל בהם אם יש להם רבע שעה זמן. עיסויים. אדם היה צריך להתפשט בסוף הצגה כדי שטיפה יעסו אותו, זה נורא קשה. איתי היה על הברכיים כל ההצגה עם תלבושת ששוקלת כמה קילו. אם מישהו איבד את הקול, וזה תמיד קורה בהופעות בכזאת תדירות, טלפון לדוקטור ולתרופות הפלא שלו, שלרוב זה איזה קורטיזון עטוף במשהו שלא מזכיר שהוא קורטיזון, ואינהילציות. וכמובן תמיד היה פלייבק בתור גיבוי, אתה לא יכול שלא. כי יש שלב שבו גם אם אתה מסוגל לדבר את התפקיד שלך, את השיר אתה כבר לא יכול לבצע. אז אתה שר ארבע שורות ראשונות ועובר לגיבוי".
המאמץ הגבוה גבה מחיר בסוף השבוע של חנוכה, כש"הקוסם" הוצג בתיאטרון ירושלים - וינאי הגיעה להצגה עם חום גבוה ורעידות. "זה היה קשוח", היא מאשרת, "בקושי עמדתי על הרגליים והצלחתי לדבר, אבל היה ברור שאין מצב שאומרים לקהל ללכת הביתה". כוכבת הילדים עלתה לבמה, שיחקה, ובכל ירידה אל אחורי הקלעים נעטפה מיד במעיל דובון כדי להקל על הרעידות. "זה היה היום היחיד ששמו לי פלייבק כששרתי, כי לא היה לי קול בכלל", היא משחזרת, "ואני זוכרת שחשבתי על איך שומעים אותי שרה יפה ושנייה אחרי זה מדברת כמו צפרדע". היום, אגב, ינאי סוגרת מעגל עם צחי נוי כשהם משתפים פעולה במחזמר "פינוקיו", היא בתפקיד הפיה של פינוקיו והוא כסבא ג'פטו.
"יש משהו כזה בשחקנים, שגם כשקשה לך אתה עולה לבמה ומנצח", מסכם קפטן, "ואני חושב שיש משהו בעוצמה של זה והאהבה שזה החזיר להם על הבמה. ובשביל מה שחקנים נמצאים על במה בסוף, אם לא בשביל המשוב שחוזר אליהם מהקהל? זה הגיב-אנד-טייק שמחזיק את הכול. אני זוכר שאלון אופיר ב'מלך היהודים' בהבימה, אמא שלו נפטרה ובאותו הערב הוא שיחק על הבמה. זה כמעט בלתי נתפס אצל האדם הנורמטיבי, אבל הוא ידע שאין דבר כזה לבטל הצגה או לא להגיע. איך אמר גרי בילו? 'הפעם היחידה שלא תגיע להצגה שלך תהיה כי אתה תהיה בלוויה של עצמך'. לקפדנות אני מעדיף לקרוא מקצוענות, כי אם לא תהיה אדם מקצועי שם ותקפיד בקלה כבחמורה, אל תהיה בזה. תעשה משהו אחר. זה מקצוע מדויק, אתה חשוף, אתה בלייב, אי אפשר לזייף".
"זה נכון שבחנוכה היה לי יותר קל מלהם", מוסיף פסטר, "אבל הם זכו בתהילה יותר גדולה. הם אומנם שיחקו בחמש הצגות ביום וזה מטורף ולא אנושי, אבל אני לא מרחם עליהם. אני חושב שמי שבא בזמנו בתלונה כלשהי הוא צבוע. הם לא עשו משהו שהם לא אישרו, כולל אריק לביא, ששיחק במחזה כמה שנים לפני שנפטר - והמשפחה שלו עד היום מציינת את זה, כשאני פוגש את הבנות או את שושיק שני (אלמנתו, ס"ש), שהוא היה מאושר שם".
"אי אפשר לעשות כאן ווסט-אנד. אי אפשר לעשות פה ברודוויי"
ממש כמו נס פך השמן, גם הביקוש ל"הקוסם" לא נרגע לאחר סיום חופש חנוכה והחזרה למסגרות. המחזמר לכל המשפחה המשיך ועלה גם בחגים שהגיעו בהמשך, ולבסוף סיכם יותר משנה של הצגות מול מאות אלפי צופים. אחריו השתרך טור ארוך של מרצ'נדייז - כולל הוצאת המחזה בספר "הכל אגדה" שכרך את כל מחזות הזמר שפסטר כתב, "ומאז אנשים מתייחסים אל 'הקוסם' כאילו הוא הטקסט המקורי של הסיפור. יש היום הפקה קטנה של 'הקוסם' שהאנשים שהרימו אותה בטוחים שאני עשיתי העתק-הדבק, אז הם עשו את אותו הדבר".
לקראת קיץ 1994 ניגש טלית לפסטר ואמר שאין ברירה, חייבים להרים מחזמר לחופש הגדול, כי "אין מצב שהוא משלם את כל המיסים והמע"מ, חייבים שיהיו גם הוצאות", מגחך פסטר. הבמאי הציע עיבוד בימתי ל'אסקימו לימון' ושניהם פנו למפיק יורם גלובוס, ששכנע אותם ללכת איתו דווקא על גרסה בימתית לסרט "גריז". "גריז" אכן עלה בהיכל התרבות והצליח כלכלית. כש"הקוסם" השלימה הקפה שלמה וחנוכה 1995 התקרב, צפה ועלתה גם תחושת מיצוי. "בשלב מסוים אתה מרגיש שהשוק כבר צריך משהו חדש, ואתה הופך לדבר הישן", מסביר קפטן, "אז אתה מנסה להבין איך אתה ממשיך ליצור דברים חדשים".
"הקוסם" ירד, לדבריו של פסטר, כשהאולמות עדיין היו מלאים. "זאת הייתה שנה וכל המשאיות וכל העובדים - הכול יצא מהמשרד של יהודה טלית, זה כבר היה קשה מדי", הוא מסביר. "אותי זה ציער כי זאת הבעיה של התיאטרון הישראלי, אי אפשר לעשות כאן ווסט-אנד. אי אפשר לעשות פה ברודוויי, כי אין לך בית קבוע. כשעשיתי את 'המלך מתיא הראשון' ויזהר אשדות כתב את המוזיקה, היינו שנינו מאוד צעירים, ואני זוכר שיזהר אמר לי שאם היינו עושים את זה בווסט-אנד, לא היינו צריכים לעבוד עכשיו שבע שנים. וזאת הטרגדיה של היוצרים בתיאטרון פה, כל יום הם צריכים לקום ולהמציא את עצמם מחדש ולהיאבק. והעשייה היא כל הזמן במלחמה. זה חבל".
לפחות העמדת סטנדרט חדש במדינת היהודים.
"אני לא נוסטלגי אבל אני גם לא צנוע. אני באמת הפכתי פה את התיאטרון הישראלי על ראשו. אחרי 'פיטר פן' ו'הקוסם' גם תיאטראות אחרים התחילו לעבוד כמוני. לא ביימתי כל כך הרבה הצגות כי בחרתי רק הצגות שגורמות לי לעוף - כלומר ליצור פנטזיה או קרקס ולהגיע ללב של הקהל מבחינה רגשית, ואם אפשר גם להצחיק על הדרך אז מה טוב. עד היום אני מקבל פעם בחצי שנה תמלוגים מצהרונים שכנראה מקרינים את 'הקוסם' ואת 'פיטר פן'. אני לא חושב שיש היום כותב אחד לתיאטרון שההפקות שלו חיות מדור לדור".
"אני שמח שגם הדורות הצעירים יותר נחשפים ליצירה הזאת, שהיא באמת נוגעת ללב", מוסיף בן יוסף, "יש פה מסר חשוב לכל ילד על הגשמת חלומות וחיבור לעצמי, אהבה עצמית וחיבור ללב, להאמין בעצמך. ואגב, עד היום יש לי את הכובע של הדחליל, אולי יום אחד אני אמכור אותו במכירה פומבית", הוא מוסיף בקריצה.
"הקוסם" זכה לתחייה מחודשת עוד ארבע פעמים, כשהפקות שונות העלו את המחזה המקורי, והחמישית מועלית בימים אלה בתיאטרון "הבימה" בבימויו של לא אחר ממשה קפטן. "בשבילי זאת סגירת מעגל עצומה עם אורי", הוא מודה, "לחדש את היצירה הזאת על במת התיאטרון הלאומי זאת מחווה יפה שלי לעצמי וגם ליצירה ומול הקהל. להדליק רגע את האור על פיסת היסטוריה ולהביא אותה כמו שהיא, אבל כאן ועכשיו".
