בואו נתחיל עם עובדה: "האחרונים מבינינו", דרמת המתח הפוסט-אפוקליפטית של HBO, היא סנסציה. כל מה שאתם צריכים לעשות כדי להיווכח בכך זה לגגל אותה ולראות את כמות המאמרים על אודות הסדרה, הריקאפים של הפרקים, הטקסטים המנסים לשער את השפעתה על העולמות ההולכים ומתמזגים של הפרימיום הטלוויזיוני והגיימינג, ועוד ועוד. בעקבות שידור הפרק השלישי והייחודי, שסטה מהעלילה הכללית לטובת סיפור אינטימי ומרגש המתרחש אל מול מה שנראה כמו קץ העולם, האובססיה סביבה רק גברה והפכה למבול. לא דבר של מה בכך, עיסוק מוגבר שכזה בסדרה שטרם מלא חודש לעלייתה על המסך.
"האחרונים מבינינו" – טריילר
(באדיבות HBO MAX)
וגם המספרים שלה, מן הסתם, ממחישים את הנקודה - וביתר שאת. פרק הבכורה של "האחרונים מבינינו", שעלה ב-15 בינואר, רשם בארצות הברית נתון מרשים ביותר של 4.7 מיליון צופים בצפייה ישירה וצפייה נדחית (שירותי VOD וסטרימינג) כבר בערב השידור הראשון שלו. אבל הממדים המלאים של העניין בסדרה התבררו רק לאחר זמן מה: ב-12 הימים הראשונים מאז שעלה הפרק הראשון צפו בו יותר מ-22 מיליון איש. הפרק השני רשם צמיחה לכדי 5.7 מיליון צופים בערב השידור, וקבע שיא בדמות העלייה הגבוהה ביותר בשיעור אחוזי הצפייה בין פרק ראשון לשני בהיסטוריה של HBO. הפרק השלישי המשיך לטפס עם 6.4 מיליון צופים בליל שידורו, והפרק הרביעי קפץ 17 אחוזים נוספים וקבע נתון מגה-מרשים של 7.5 מיליון צופים. בסך הכול, מפרק הבכורה של "האחרונים מבינינו" ועד לפרק הרביעי נרשמה עלייה של 60 אחוזים באחוזי הצפייה - נתון בהחלט לא שכיח בכל הנוגע לרייטינג הראשוני של סדרות, שהמספרים שלהן נוטים לרדת לאחר שידור פרק הבכורה המפומפם שלהן.
קחו לצורך העניין את "בית הדרקון", הדרמה האפית השנייה של HBO שעלתה בחצי השנה האחרונה, ורשמה נתוני צפייה מרשימים עד מאוד בצמד פרקי הפתיחה שלה. מהפרק השלישי ואילך, עם זאת, החלו המספרים להצטמצם, וזה לא דבר נדיר במיוחד, אחרי כל הבאזז הראשוני שלו זוכות סדרות עתירות-תקציב מזן זה. אולם בינתיים, “האחרונים מבינינו" עושה את המסלול ההפוך ורק צומחת ברמת הצפייה והעניין מדי פרק. כעת, כשהיא באמצע עונתה הראשונה וכבר חודשה לעונה נוספת, ברור לגמרי שמדובר בבוננזה אמיתית עבור HBO, ה-סדרה של הרגע, אווזה שמטילה ותוסיף להטיל ביצי זהב גם בעתיד. מה זה זהב - פלטינה.
וזה גם רגע מצוין לעצור לרגע קט ולתהות איך כל זה קרה; כיצד הפכה דרמת פעולה ואימה שכזאת - שלא משנה יותר מדי את הפורמולה המוכרת של אחיותיה לז'אנר השחוק, ואולי הכי חשוב, שמבוססת על משחק וידאו (היסטורית, עיבודי משחקים למסך הקטן והגדול נוטים לצאת מחורבנים למדי) - לתופעה שכזאת?
קהל שבוי
כדי להתחיל ולענות על השאלה, בואו נידרש למקור עצמו: המשחק The Last of Us, שיצא לקונסולת פלייסטיישן 3 ב-2013, גולל את סיפורם של ג'ואל ואלי - הוא מבריח מחוספס עם עבר טרגי, היא יתומה קשוחה עם סוד גדול. בעולם המתואר במשחק, שבו התרבות האנושית כמעט שהוכחדה בשל מגפה שנוצרה מפטרייה פתוגנית, אלי לא נדבקת. זאת אומרת, היא בהחלט נחשפת לפטרייה, אלא שבניגוד לשאר בני האנוש שנדבקים בה, אלי לא הופכת ליצור רצחני נטול-בינה – כך שייתכן שהיא המפתח לתרופה שתציל את מה שנשאר מהמין האנושי.
על ג'ואל מוטל ללוות את אלי עד למחתרת "הגחליליות", הנאבקת במשטר FEDRA הדכאני שהשתלט על חלקים מארצות הברית הנגועה. בהמשך, אחרי שהאפיק הזה ממוצה, השניים ממשיכים לנדוד ליעדים נוספים - ובמהלך הדרך המסוכנת ורצופת-הזוועות הם נקשרים בעבותות של נאמנות ואהבה. ג'ואל הופך לדמות-אב עבור הילדה שאיבדה את שלה, ואלי מעניקה לו סיבה לחיות שנים אחרי שאיבד את בתו.
"האחרונים מבינינו" הפך לסנסציה מיד עם יציאתו. המכירות הרקיעו שחקים (יותר מ-20 מיליון ממנו נמכרו עד היום, והמספר ממשיך לגדול בשל העניין שיצרה הסדרה), המבקרים השתפכו וכך גם הגיימרים, ובשנת יציאתו המשחק גרף כל פרס אפשרי בתחום, ואז עוד כמה. וההצלחה הזו הניעה גם את רמת העניין הראשוני בעיבוד הטלוויזיוני שנעשה לה, שכן הסדרה הגיעה עם קהל אוהדים מובנה. ולא סתם קהל אוהדים: ברמת מכירות והכסף שהיא מייצרת מדי שנה, תעשיית הגיימינג העולמית גדולה משמעותית מתעשיות הטלוויזיה, הקולנוע והמוזיקה. למעשה, ב-2022 רשמה תעשיית הגיימינג (כולל המשחקים הסלולריים, שאחראים לכחצי מהסכום) רווחי עתק משוקללים של 184.4 מיליארד דולר. לצורך ההשוואה, תעשיית הסרטים העולמית - לא רק הוליווד, מיינד יו - רשמה במהלך אותה שנה רווחים של קצת יותר מ-26 מיליארד דולר.
(האוהדים הגיעו בילט-אין. מתוך המשחק "האחרונים מבינינו")
במילים אחרות: תעשיית הגיימינג הרוויחה פי שבעה יותר מאשר כל הסרטים שנעשו בעולם ב-2022, ואם בא לכם אתם יכולים לצרף גם את עולם המוזיקה לחבילה, כי תעשיית המוזיקה העולמית (המוקלטת, כולל סטרימינג, ללא הופעות חיות, אם כי גם את אלה אתם יכולים להוסיף אם מתחשק לכם) רשמה לפי ההערכות רווחים של קרוב ל-26 מיליארד דולר במהלך אותה השנה. אז כן, בכל הנוגע לצד הפיננסי, תעשיית הגיימינג אוכלת את הקולנוע והמוזיקה יחד, ועוד נשאר לה מקום.
המשמעות היא שיש קהל עצום בקטגוריה הזו, כאמור, וזהו קהל שצורך גם מדיה אחרת - טלוויזיה, למשל. ובניגוד לעבר, להפיק היום תוכן המבוסס על משחק וידאו הוא דבר נבון כלכלית, כפי שמוכיחה "האחרונים מבינינו", וכפי שהוכיחו "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" וצמד סרטי "סוניק" שוברי הקופות. אבל הנקודה היא לא רק הקהל השבוי שהגיע מעולם הגיימינג, אלא גם הסיבה שבשלה הוא נשבה מלכתחילה.
הגרפיקה הריאליסטית המהממת, מבית חברת Naughty Dog שזכתה להצלחה כמה שנים קודם לכן עם משחקי Uncharted שלה, בהחלט הייתה חלק ממה שהפך את "האחרונים מבינינו" לסנסציה בעולמות הגיימינג - וכך גם לגבי ה-Gameplay, אופן המשחק עצמו, שלא הביא הרבה לשולחן ברמת מקוריות אבל נהנה מבימוי (כן, יש כזה בגיימינג) ומהעמדה מותחים, מורטי עצבים, סוחפים. ועדיין, למרות הרף הגבוה של האיכות במחלקות הטכניות, האקשן היה משני לעומת הסיפור במשחק - כי הסיפור היה האס של "האחרונים מבינינו", המפתח האמיתי להצלחתו.
נאמנות גבוהה
זה לא שהיו חסרים משחקי מחשב עם סיפור פצצה לפני "האחרונים מבינינו" - וגם אחרי. ברשימה המכובדת של משחקים כאלו תמצאו קלאסיקות כמו Red Dead Redemption 2, God of War, "ביושוק", "פורטל 2", The Witcher 3: Wild Hunt ועוד. אלא שמשהו בסיפור של "האחרונים מבינינו" לפת את לב הגיימרים ששיחקו בו, לפת וסירב לשחרר.
"קודר, איטי ואפילו מדכא" נכתב בביקורת של ynet על המשחק, אולם זו הייתה רק הקדמה לסופרלטיבים שבאו בהמשך: "החסרונות שלו פשוט מתגמדים מול היכולת הנדירה שלו לגרום לשחקן להרגיש פחד, חיבה, הקלה ועצב. ובעולם שבו רוב המשחקים מתאמצים לגרום לנו לחוש מינימום של אמפתיה כלפי הגיבורים שלהם, The Last of Us הוא בליגה אחרת". פחד, חיבה, הקלה, עצב ואמפתיה כלפי הגיבורים - נשמע כמו רשימת מכולת של מפיק טלוויזיה ממולח, כזה שיודע איך להביא צופים למסך, ויודע איך להשאיר אותם שם. פלא ש-HBO עטה על "האחרונים מבינינו" כמוצאת שלל רב, והקצתה לעיבוד תקציב של יותר מ-10 מיליון דולר לפרק, על פי הדיווחים? פלא שכמו הגיימרים, שהתחברו רגשית לסיפור של המשחק ("זה לא משחק אלא סרט אינטראקטיבי", העיר מישהו בתגובות לביקורת ב-ynet), כך גם התחברו מיליוני צופי טלוויזיה לסיפור של הסדרה?
וזהו עוד אלמנט קריטי פה, בניסיון להסביר את הצלחתה של הסדרה. מדובר בעיבוד נאמן מאוד למשחק האהוב, למרות אי-אלו שינויים נדרשים. לא מאוד מפתיע, בהיחשב בכך שיוצר הסדרה הוא גם יוצר המשחק: ניל דרוקמן, יליד ישראל במקור שגדל בהתנחלות בית אריה-עופרים, עקר לארצות הברית עם הוריו בגיל 10, ובבגרותו הפך לאשף בעיצוב וכתיבת משחקי וידאו. היום דרוקמן (44) כבר נחשב לאגדה בתחום ואף משמש כסגן הנשיא של חברת Naughty Dog. את משימת עיבודו של המשחק הוא לא לקח על כתפיו בלבד. שותפו ליצירה הוא קרייג מייזין, מי שאחראי לסנסציה טלוויזיונית נוספת מהשנים האחרונות - המיני-סדרה “צ'רנוביל", עתירת השבחים והפרסים.
יחד עם מייזין המיומן הצליח דרוקמן לתרגם למסך את האלמנט החשוב ביותר של המשחק שיצר - ליבו הפועם. מערכת היחסים בין ג'ואל (פדרו פסקל) ואלי (בלה רמזי) היא העניין פה, לא תועפות ה"נגועים" דמויי-הזומבים שעדיין נודדים ברחבי היבשת, 20 שנה אחרי שהיכה האסון. היא הסיבה האמיתית לאפיל של הסדרה גם בקרב מי שאיננו חובב אימה, מכיוון שברמה הז'אנרית, כאמור, “האחרונים מבינינו" לא בדיוק נכנסה לוואקום.
9 צפייה בגלריה
הביאו לסדרה את הלב מהמשחק. מימין: פדרו פסקל, ניל דרוקמן, בלה רמזי וקרייג מייזין
(צילום: דיויד סוונסון, EPA)
זומבי ניישן
סוגת הזומבים היא עתיקת יומין, במונחי התרבות הפופולרית. בשנות ה-30 וה-40 נרשמו מספר סרטים שהנחילו את המושג, וב-1968 הכניס אותו הבמאי ג'ורג' רומרו ללקסיקון האימה הרשמי עם "ליל המתים-חיים" הקלאסי שלו, שהדגים את מלוא הפוטנציאל האלגורי של הז'אנר, לפחות כשהוא בידיים הנכונות. להיטים כמו "28 ימים אחרי" (2002), הרימייק המוצלח ל"שחר המתים" של רומרו (השני מבין שישה מסרטיו שעסקו בזומבים) שיצא ב-2004 וקומדיות הזומבים "מת על המתים" (2004) ו"ברוכים הבאים לזומבילנד" (2009) עוררו שוב את העניין הציבורי בזומבים, וב-2010 הגיעה אבן דרך נוספת בדברי ימי הז'אנר בדמות ההצלחה הגדולה והמפתיעה של "המתים המהלכים".
סדרת הדרמה והאימה של פרנק דרבונט (שפרש בתום עונתה השנייה) הפכה ללהיט בינלאומי עצום ורב-זרועות, וסייעה לקרוסאובר של ז'אנר הזומבים מהשוליים הז'אנריים ללב המיינסטרים. העשור השני של המאה ה-21 עלה על גדותיו מרוב תכנים על זומבים, מ"מלחמת העולם Z" ששבר קופות ב-2013, ועד "אהבה, דעה קדומה וזומבים" (2016) שהעניק טיפול זומבי לרומן הקלאסי של ג'יין אוסטן (אבל נכשל כלכלית). בשטף הזה הגיעו גם יצירות שניסו לחרוג מהשבלונה ולהכניס ממד נוסף, אמוציונלי יותר, לז'אנר. “מת עליה" מ-2013 (שנה טובה לזומבים, מסתבר) ניסה לשדך בין הז'אנר ובין הקומדיה הרומנטית; “מטען" (Cargo מ-2013, חפשו אותו בנטפליקס) תיאר את ניסיונו הנואש של אב (מרטין פרימן) לדאוג לבתו התינוקת לאחר שננשך בידי זומבי, ו"מגי" (2015) ראה אב, בגילומו של ארנולד שוורצנגר (!), המתמודד עם בתו (אביגיל ברסלין) שנדבקה והופכת לזומבית.
בקיצור, יצירות שניסו לצקת ממדים נוספים לז'אנר הזומבים הוותיק - רומנטיקה, דרמה משפחתית וכיו"ב - הן לא דבר רענן במיוחד, וכך גם לגבי יצירות שבהן טיפוס קשוח ומתבודד הופך לדמות אב עבור בן או בת תשחורת עם אטיטיוד, מ"לאון" (1994), דרך "אומץ אמיתי" (2010) ועד "לוגן" (2017). במובן הזה, "האחרונים מבינינו" לא הגיעה עם איזושהי בשורה יוצאת דופן. היו כמותה בעבר, עוד יהיו בעתיד. אלא ש"האחרונים מבינינו" עשתה זאת מספיק טוב, כך מתברר, על מנת לכבוש את לב צופיה גם למרות חוסר המקוריות. משהו בתמהיל פשוט עובד שם. זה לא שנעדרים ממנה הניהיליזם וחוסר התקווה של "המתים המהלכים", למשל, אלא שבניגוד לאותה סדרה קודרת (שהלכה והתדרדרה באיכותה ככל שהתקדמה), האודיסיאה של ג'ואל ואלי איננה חפה מרגעים של אור, אהבה ואמונה בטוב הבסיסי של בני אדם. לפחות חלקם. אותו פרק שלישי מדובר, למשל, המתאר את זוגיותם המאושרת של צמד שורדים במשך 20 שנה, מהווה חרך שדרכו נכנס אור לאפלה המושלת בדיסטופיה שמתארת "האחרונים מבינינו". מערכת היחסים המתפתחת בין ג'ואל ואלי מספקת חרכים נוספים.
הלוטוס השחור
אז מה היה לנו עד כה? קהל הגיימרים הגלובלי העצום, העיבוד הנאמן שנעשה בידי היוצר, והלב הפועם של יצירת זומבים/אקשן קשוחה וקודרת, שיצר חיבור רגשי אצל הצופים. אבל יש עוד משהו - והמשהו הזה הוא הצייטגייסט עצמו. שוק הטלוויזיה הנוכחי הוא כזה שחייב מוקד כלשהו - סדרה שכולם מדברים עליה, מתאבססים עליה, לא רק בשל איכויותיה הספציפיות אלא מאחר שעצם הדיון בה, ההתעסקות בה, הופכת את המתעסקים לחלק מהשיח.
סדרות כמו "האחרונים מבינינו" - ו"הלוטוס הלבן" לפניה, ו"וונסדיי" אחריה, והרשימה נמשכת עד אין קץ - זוכות לבאזז שבמובנים רבים ממשיך להזין את עצמו. מדובר באחלה סדרה, אין ספק, מותחת ומרגשת וסוחפת לחלוטין - אבל בהחלט יש ספק באשר לייחודיות שלה בז'אנר הדחוס שהיא מאכלסת, גם של יצירות שעוסקות ספציפית בזומבים וגם בדיסטופיות פוסט-אפוקליפטיות מזן אחר. "תחנה אחת-עשרה", דרמה דיסטופית פוסט-אפוקליפטית שיצאה לפני כשנה, הייתה ייחודית יותר, לצורך ההשוואה (והיא מומלצת בחום). אלא ש"האחרונים מבינינו" היא הנגישה מהשתיים, ורגע אחרי שנגמרה העונה השנייה והמדוברת של "הלוטוס הלבן", נוצר וואקום שהיא שמחה לאייש.
9 צפייה בגלריה
רגע, עוד גבר שעוזר לנערה צעירה לשרוד אפוקליפסה? מתוך "תחנה אחת-עשרה"
(צילום: Ian Watson/HBO Max)
הצלחתה יוצאת הדופן של הסדרה היא עדות למיומנות של יוצריה ולקורלציה המתבקשת (והמתחזקת) שבין עולמות הגיימינג והטלוויזיה. אבל העיסוק המוגבר בה, ממדי התופעה שנוצרת סביבה, הם יותר מכל עדות לצורך המתמיד שלנו הצופים להיות חלק ממשהו, להשתייך לקהילה גלובלית אחת גדולה - כזו שמתאגדת סביב מוקדים מזן "האחרונים מבינינו", דשה בהם עד דק, ואז עוברת לדבר הבא שיהפוך לתופעה תרבותית, עד שיפנה גם הוא את מקומו. האם "האחרונים מבינינו" יכולה להגיע לגבהים של יצירות מזן "משחקי הכס", שחלשה על השיח התרבותי במשך כמעט עשור? את זה עוד נגלה, אבל בינתיים, תנו לה - ולעצמכם - ליהנות מהרגע. בכל זאת, בכל רגע העולם יכול לקפוץ ראש לתוך אפוקליפסה פטרייתית, אז חבל על כל שנייה.
