זה מתחיל מהמוזיקה. לפני המסרים, לפני התיעוד, לפני הפילוסופיה, לפני הגיבורים - ברקע של שלושת פרקי המיני-סדרה, "להיות עם חופשי" (yes דוקו) בועט הטראנס. סוחף, מכשף ומרקיד את כל האיברים הפנימיים, כמו מכונת זמן שמעבירה אותך תוך חלקי שניות ליקום מקביל. ברגע שנכנסתם לשם אתם בידיים של היוצרים. עכשיו הם רוצים לספר לכם את סיפור עלייתו ונפילתו של הטראנס בארץ ישראל, וגם לספר לכם משהו על עצמכם ועל החברה שאתם חיים בה. ובין אם הייתם חלק מסצנת הטראנס בארץ ב-25 השנים האחרונות ובין אם לא, זה סיפור מעניין שכדאי לכם לשמוע.
להיות עם חופשי – טריילר
סצנת הטראנס בארץ עברה מסלול שהחל במסיבות מחתרתיות של אנשים שנפתחו לסוג חדש של מוזיקה, המשיך ברייבים ענקיים ופסטיבלים באישור המשטרה (או בהיעדר אישור, כפי שמתארת הסדרה) ותם בדעיכתה בעקבות קשיים שהערימו החוק והמשטרה. ואז הגיע כיבוי הצופים הגדול שערכה הקורונה. במהלך הדרך נרשמו נקודות מפנה כמו העצרת "תנו צ'אנס לטראנס", שבמסגרתה 50 אלף איש הגיעו לכיכר רבין כדי להביע "תמיכה בחופש לשמוע ולרקוד" את המוזיקה שהם אוהבים, ומנגד אירועי-מוות של אנשים שנכחו במסיבות טראנס והציפו את הצדדים הפחות עליזים של הסצנה. את כל אלה מוזגים יחד היוצרים עופר דיקובסקי, אלון דותן ורועי פינצי, שיצרו סדרה חכמה, מרחיבת דעת ומרגשת באמת.
זה מתחיל משיר הלל למוזיקה, לסצנה שנוצרה סביבה ולערכים שהיא כרוכה בהם כמו חברות, אכפתיות חופש ביטוי ושמחה. אבל הנרטיב התמים הזה, ממש כמו האנשים שהתחילו פה את הסצנה, הולך ומתפכח נוכח ההתנגדות מבחוץ. בסוף הפרק הראשון כבר מחלחלת פנימה הרדיפה מצד כוחות הממשל והסיפור הופך בהדרגה מסיפור של מוזיקה וקהילה לסיפור של מאבק מול ממסד נוקשה שלא מסוגל לעכל או להכיל את הדבר החדש שמאיים עליו ושמתביית על אמצעים שיסייעו לו להכחיד אותו. אחד מהם הוא הזיהוי שקשה מאוד להתווכח עליו בין טראנס לסמים. למוזיקה כבר אין קשר לסיפור בשלב הזה, היא רק הסמל בעיני הממסד לכל מה שמסכן אותו והוא לא מוכן לקבל.
החיבור החכם ביותר שהיוצרים מניחים בסדרה הוא החיבור בין הטראנס לחופש, חיבור שכל אדם יוכל להזדהות איתו, גם אם אין לו שום חיבה לצלילים אלקטרוניים נטולי מילים. האופן שבו פינצי, שאחראי על התסריט, הבימוי ועריכת החומרים, מניח את הסיפור בהקשר הרחב, מכניס את הצופה לאווירה והופך אותו לשותף פעיל ואכפתי במאבק שהוא בעצם תמונת מראה של מאבקים רבים אחרים שהובילו את החיים פה לפיצוץ. אין הבדל מבחינתו, ובצדק, בין מאבק הטראנס לזה של הנכים, של האתיופים, של המורים ושל שכבות ופילוחים רבים אחרים, שנאבקים על החופש שלהם לחיות פה כמו בני אדם. פינצי לא מתעלם מהעובדה שסמי הזיה הם חלק לא מבוטל מהסצנה ושקיים בהם פוטנציאל פגיעה, אבל מעמיד את התופעה בפרופורציות ומסביר איך נעשה בה שימוש ציני, לא מתוך דאגה לשלום הציבור אלא ככלי ניגוח של קהילה שלמה.
פינצי ממריא מעיסוק במסיבות, במשטרה או בסמים לדיון על הנדסת תודעה, מערכת היחסים בין האזרח למדינה וגבולות החופש מול גבולות החוק. אי אפשר לצפות בסדרה הזאת בלי לקוות לניצחון של הטובים, ובלי להתרעם ולהתכווץ נוכח ההתנכלויות המשטרתיות. נכון שאין בסדרה נציגות של הצד השני, למעט תגובה סטנדרטית של המשטרה, אבל הנטייה של כוחות הביטחון להתעמר באנשים שהיא אמורה להגן עליהם מוכרת גם מזירות אחרות ולא נשמעת מופרכת, בלשון המעטה. הייתי שמחה לדעת אם מדובר בהתנגדות מקומית שייחודית לישראל או שתהליך דומה קרה גם במדינות אחרות, ועדיין, בתוך עמנו אנחנו יושבים ובתוך עמנו אנחנו סובלים מקיטוב, שבירה וייאוש, דברים שלדעת פינצי הטראנס עשוי לתקן.
הסיפור שמאחורי יצירת הסדרה מרתק לא פחות. דותן אלון ועופר דיקובסקי אספו חומרי גלם על השנים שבהן החלה סצנת הטראנס להתפתח בארץ. רועי פינצי, איש טלוויזיה וחבר שבט הטראנס בעברו, הצטרף אליהם והניע את היצירה עד שבשלב מסוים הוא נקלע למבוי סתום מבחינה כספית והרים גיוס כספים המוני. אם תיכנסו אליו, ממש יתחשק לכם לתרום לו בדיעבד. בסופו של דבר, 260 אלף שקלים גויסו לטובת הפרויקט שהפך מסרט לסדרה ומצא בית ב-yes.
המאמץ השתלם: "להיות עם חופשי" ערוכה באופן שמשרת היטב את התוכן שלה, נרתמו אליו מרואיינים מצוינים כמו ראג'ה ראם, מזקני שבט הטראנס בעולם, אילן פקטור, אחד הדוברים האינטליגנטים של השבט שהוא גם מורה להיסטוריה ומפיק שמצליח להתבונן בסצנה הזאת מתוכה ומחוצה לה בו זמנית, ואשר חביב, האיש שיזם את המאבק בממסד והביא לעולם את "תנו צ'אנס לטראנס".
מדהים איזה שינוי תפיסתי עבר המושג חופש בשנתיים החולפות. לפתע, החופש בחסות הקורונה הוא החופש להסתובב בלי מסיכה, לא להתחסן, לא לשבת בבידוד, כן לטוס לחו"ל ולשלוח את הילד שלך לבית ספר. רגע לפני הקורונה חזרו אנשי השבט לכיכר רבין עם העצרת "תנו לרקוד בשקט", אבל אז הגיע הנגיף - ועכשיו דיבור על החופש לרקוד טראנס הוא כמעט פריבילגיה. מצד אחר, זה לא מקרה שסצנת האנדרגראונד של הטראנס באוויר הפתוח פורחת מאז הקורונה. אנשים צריכים את החופש שלהם וקצת קשה לעשות מסיבת טראנס בזום. סיום הסדרה, שאינו אופטימי, נותר פתוח: פינצי מתאר את בריחת המוחות של הטראנס מהארץ לסיני, בציפייה שבינתיים תושג שליטה על הנגיף, שתאפשר את המשך הסיפור. אני לא יודעת איך היה נחתם הסיפור אלמלא הקורונה, אבל מי ייתן ובעוד 20 שנה סדרת ההמשך כבר תגיע עם סוף שמח.
