שלום אסייג, נשוי ואב לשלושה ילדים, סב לשני נכדים, נולד בשנת 1969 וגדל בטירת־הכרמל. בגיל 15 הופיע על במת יום העצמאות בטירה כחקיין. למד בתיכון שיפמן ובהמשך באריאל בטירת־הכרמל, "מגמת חוף הים. רוב הזמן הייתי שם. אבל יש לי בגרות בתנ"ך. מקצוע אחד עשיתי". שירת כרס"פ בגדוד של חיל הקשר ברמת הגולן. אחרי השחרור החל להדריך נוער בסיכון בפנימיית אחוזת ילדים ונסע לגרמניה להתפרנס ממכירת תמונות. "דיברתי בשלב כלשהו גרמנית ועד היום אני יודע לנהל שיחה ברמה הבסיסית". חזר לישראל והתחיל את הקריירה בצוות בידור באילת. בהמשך קיבל הזדמנות להופיע בקאמל קומדי קלאב בתל־אביב והפך לאחד מכוכבי המקום.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בשנת 1993 התחיל את מופע היחיד שלו “אסייג לחוכמה שתיקה". יצר והופיע בתוכניות כמו “צחוק מהעבודה" ו"מלחמת המינים", שיחק בסדרה “משאית" ויצר את הסדרה הקומית “שנות ה־80" ואת ההמשך שלה, “שנות ה־90", בהן הוא משחק בתפקיד הראשי. ב־23.6 תעלה העונה השנייה של" “מנאייכ" בכיכובו בתאגיד כאן. הופעת הסטנד־אפ הקרובה של אסייג תתקיים מחר בהיכל התרבות בנתניה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
להבנתי העונה השנייה של “מנאייכ” תעסוק גם בסיפור תיקי ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו.
"התחלת בלסבך אותי עם ספוילרים? יש דיבור על תיקי ראש הממשלה, על חקירות, ויש מינוי מפכ"ל משטרה שיהיה נוח כדי לטרפד את התיקים, כשהפרקליטות מחפשת את ראש הממשלה בכל הכוח. זה משהו שמתנגן ברקע".
סיי נו מור, מה שנקרא.
"אבל בגדול הסיפור המרכזי של העונה הוא שטל, הבלשית שלצידי, עוברת טראומה מאוד רצינית, לא נגיד למה. ואיזי מוזעק מהפנסיה, וחוזר למרדף אחרי ברק, בתקווה שהפעם הוא יצליח להפליל אותו ואת החבורה שלו".
ובכל זאת, זה יהיה יותר פוליטי?
"לא חושב. עדיין הסיפור המרכזי הוא השחיתות, המלחמה אחרי הצדק והשאלה אם הוא ינצח בסוף או שהשחיתות תצליח לטשטש אותו".
העונה הראשונה הצליחה מאוד. יש לחץ לעמוד ברף שהצבתם?
"את האמת, כן. ברור שכשעונת בכורה רצה ככה והתגובות הן היסטריות, יש לחץ של ‘מעניין מה יהיה איתנו הלאה’, וחלק ממנו, אגב, הוא לחץ בריא. אבל ברגע שהתחלנו לקרוא תסריטים, הלחץ הזה התפוגג, ראינו שיש המשך טוב לא פחות. רועי עידן, היוצר, הוא תסריטאי מחונן ולדעתי הצליח להעמיד תסריט שלא נופל מהעונה הראשונה. חלק אומרים שאפילו יותר טוב".
ולך כשחקן?
"יש לי העונה הזו עוד כמה רבדים, לרבות מערכת יחסים טעונה בין בן ואבא, ויש לי רומן עם אחות של טל, שמגלמת נטלי עטיה. חושב שאראה עוד צדדים שלי כשחקן".
נדמה לי שקיבלת על ההופעה בסדרה ביקורות מחמיאות שלא קיבלת לאורך 30 שנות קריירה.
"זה נכון, אבל זה לא הפתיע אותי כי ידעתי שאני עושה תפקיד טוב ושהסדרה מצוינת - אז הכול משתלב יחד. גם את עצמי כשחקן לא הפתעתי, כי אני יודע מה היכולות שלי. אני חושב שהשינוי מהצד של המבקרים הגיע כי דרמה היא כר יותר מדויק כדי לתהות ממש על קנקנו של השחקן. בקומדיה זה לפעמים מתפספס. אני למשל חושב שפרוספר הוא דמות היסטרית, כדמות קומית בסדרה, וגם כמישהו שגדל עם האנשים האלה. אבל כשאתה בדרמה מסתכלים על הדברים קצת אחרת".
אולי כי לדרמה יש כאן יותר הערכה מלקומדיה?
"נכון, גם. לא יודע למה זה התקבע ככה, כי נראה שלהצחיק זה 'יאללה על הכיפאק', למרות שזה הרבה יותר קשה. בקומדיה יש בעיה. אם היא לא מצחיקה, היא הופכת להיות דבר מביך. בדרמה, אם היא לא טובה, לא נורא - אבל קומדיה לא טובה מעצבנת אותך. הרבה פעמים שאלו אותי למה אין ריאליטי של סטנד־אפ. לשמוע זמר שקצת מזייף? אפשר, יכול להצחיק. לראות סטנדאפיסט שלא מצחיק עושה לך בגוף לא טוב, אתה סובל איתו, מרחם עליו. ומפה גם ההסתכלות. אני חושב ששמו לב אליי כשחקן רק כשעשיתי את 'המשאית' וגם אז היו ביקורות מאוד טובות. כן וזה כיף לקבל מחמאות. לא אספר לך סיפורים".
במיוחד אחרי שחבטו ב"שנות ה־80".
"שם הדבר החשוב ביותר הוא ההמשכיות בזכות הקהל. יש רמת הערצה לסדרה, שהיא בעיניי די מטורפת. אז נכון שהביקורות לא מפרגנות אבל הציבור עוטף אותנו בצורה מדהימה, וזה מחפה על כל הדברים האחרים".
בוא נדבר על “שנות ה־90". אחיך מני אסייג עזב את הכתיבה ולכן אולי העונה נראתה פחות פוליטית. הוא הסביר כך: "יצרתי את פרויקט 'שנות ה־80' יחד עם אחי ותיסרטתי קרוב ל־90 פרקים במשך חמש עונות. שימשתי תסריטאי ראשי בתוכניות מובילות: ואת כל זה עזבתי כדי לשחרר את אחי מעולו של מי שהתעשייה סימנה כפשיסט. השמאל לא בוחל בדבר כדי לדכא את חופש הביטוי של הימין. אז בטון מפויס אני אומר לשמאל: אני בז לכם אפסים!!!"
"כן בבקשה?"
הסבר.
"מני עשה את הבחירות שלו. הראש של מני לא בתסריטאות ויש לו עניינים יותר בוערים שמעסיקים אותו, כמו הפוליטיקה, המצב החברתי, המצב המדיני. הוא עשה את הבחירות שלו ונמצא שם. את כל מה שאתה רוצה לשמוע ממני, אתה חייב לשאול אותו. הוא אחי, אני אוהב אותו, לא תמיד מסכים איתו, אבל הוא תמיד אחי. הרבה פעמים שואלים אותי, 'מה קרה לאחיך, למה התחרפן?' ואני שואל ברצינות: אם מני היה הופך להיות שמאלן קיצוני, מישהו היה שואל אותי אם אחי התחרפן?"
כנראה לא.
"יפה, זה הכול".
7 צפייה בגלריה
''אם הוא היה הופך להיות שמאלן קיצוני, מישהו היה שואל אותי אם אחי התחרפן?'' מני אסייג
(צילום: יונתן בלום)
ברמת הכתיבה מני לא היה חסר?
"לא כי יש את בני דניאל שמילא את החלל בצורה יוצאת מן הכלל ולקח את המושכות כתסריטאי ראשי, ואיתו אור כהן. מני עשה עבודה מדהימה, אין עוררין ואין ויכוח שהוא תסריטאי מדהים, ועצוב לי שהוא לא ממשיך בעולם התסריטאות כרגע, כי הוא היה יכול לעשות דברים מדהימים. אבל זה לא בוער בו".
הייתה הכוונה מרשת שהיא תהיה פחות פוליטית, נניח?
"שום דבר כזה לא היה מעולם. ברשת בכלל לא דיברו איתי על הפוליטיקה בסדרה, וממילא לדעתי היא לא הייתה פוליטית מלכתחילה. בכלל, מעולם לא התערבו לנו ברשת בתכנים, אלא ברמת ההמלצות מכיוון הדרמה, נגיד אם לדעתם זה סיפור חזק או לא".
אז למה אחיך חשב שהוא מפריע לזה?
"אני באמת לא יודע".
הסדרה שיחזרה לדעתך את הבאזז סביב קודמתה?
"חבל על הזמן. ברמה מטורפת".
בתחילת העשור הקודם אמרת פה בריאיון שהיעד שלך הוא סדרה בנטפליקס.
"חד־משמעית. העתיד הוא בתוכן כי תמיד יצטרכו תוכן. אם זה יהיה דרך הסטרימינג או במקום אחר, זו שאלה אחרת".
“שנות ה־90" היא אולי מראה ל"שנות הירח" של אביב גפן? הרוקר השמאלן מול הסטנדאפיסט העממי?
"לא חשבתי על זה ככה. יש פרק אצלנו שמתעסק בטירוף סביב אביב גפן אגב. אני לא חושב שזה דומה במשהו מעבר לזה שכל אחד הביא את הסיפור האישי שלו. 'שנות ה־90' זה סיפור החיים שלי, מהזווית שלי כמישהו שהיה בצוות בידור באילת וחלם לכבוש את הבמות הגדולות ובסוף העונה הוא מתחיל להופיע בתל־אביב, ואפילו בקטע אצל מרגול בטלוויזיה. אביב ואני מכירים מאז. היינו יושבים כל ערב יחד בקפה לסל בתל־אביב. הייתי מסיים הופעות בקאמל והוא היה יושב שם קבוע, היינו נפגשים. גם קלפטר היה, ומאיר בנאי. אגב, לפעמים הייתי מחכה בקפה הזה עד חמש בבוקר, עד שיגיע האוטובוס לטירה".
מה שלומך? עברת צנתור לפני כשנה בבית החולים מאיר.
"לא ממש צנתור. זה נקרא אבלציה. יש לי הפרעות קצב בלב שהתחילו בגיל 40, פתאום, כנראה משהו גנטי. אתה מרגיש שהדופק לא סדיר והלב דופק לכל הכיוונים בו־זמנית ולפעמים זה מקשה קצת על הנשימה. בפעם הראשונה שזה קרה לי, חשבתי שזה יעבור לבד. משכתי. כשזה התחיל לחזור, טיפלתי. יש אפשרות לטפל בדרכים תרופתיות או במכות חשמל בלב. התרופתי לא עזר, אז טופלתי במכות חשמל שלוש פעמים במהלך השנים. לפני שנתיים התחלתי לעבור טיפול שבו נכנסים לתוך הלב וצורבים את הסיב הבעייתי שגורם להרגשה הזו. הסכנה בהפרעות כאלה היא קרישי דם, וזו כבר סכנת חיים".
חששת לחייך ממש או שאני מגזים?
"ברור. את הטיפול האחרון הציעו לי מזמן ולא רציתי לעשות כי פחדתי. אז לפני שיתחילו להמציא כל מיני דברים, העליתי בעצמי פוסט כי אנשים רואים אותי בבית חולים על כיסא גלגלים, כשמובילים אותי ממקום למקום, ומצלמים כמובן מרחוק או לא מרחוק".
ביקשו סלפי?
"כן, ברור. באים לכיסא הגלגלים ומחבקים אותך, 'תגיד אפשר?'. אמרתי שעם כל הכבוד - לא, כי בכזו סיטואציה אני לא רוצה שיצלמו אותי, בטח לא בחלוק בית חולים. ביקשתי שיחכו שאחלים. שמע, אנשים מכבדים כשאתה מסביר להם. אני גם לא מתרגש מזה, כי אנשים בסוף באים מאהבה. אגב, אחרי שהעליתי את הפוסט קיבלתי אלפי הודעות מאנשים שסובלים מדבר דומה עם שאלות על מה אני ממליץ".
מה רע, קריירה חדשה.
"אמרתי להם, 'מה אני רופא? איך אני יכול לענות?’. הלכתי לביקורת אצל הרופא אחרי הטיפול והוא אמר לי: 'אתה יודע מה הפוסט הזה עשה? התור הבא הפנוי שלי הוא בערך עוד שנה'".
ומאז?
"מרגיש מצוין, אין הגבלות בכלל. אני מתכנן לחזור לשחק טניס, אבל אני בכלל אחד המתכננים הגדולים. הספורט המרכזי שלי הוא לתכנן לעשות ספורט".
חלית גם בקורונה. איך היה?
"זה קרה בתקופת הצילומים של 'מנאייכ'. היה לא נורא, יום אחד קשה ממש. עייפות, כאבי ראש. הטעם והריח לא נפגעו".
חלק מהאמנים סיפרו על דיכאון כשהכול נעצר. מזדהה?
"זה היה קשה מאוד לראות את הכול ככה נסגר. ברור שאתה חושש מאי־ודאות. אבל בכל זאת ייצרתי קצת עבודה בתקופה הזו. אמרתי לרשת, 'כולם תקועים בבית, בואו ננסה לעשות משהו', והעליתי עם יואב גרוס את 'צחוק מהמצב' ו'סטנד אפ ניישן'. ברור שהקהל היה חסר לי, אבל היה גם משהו כיפי בהתחלה. הביחד עם המשפחה והילדים והאישה. היה בזה משהו מחבר".
מתי היית הכי מאושר?
"חוץ מלידת ילדיי? נראה לי שבפעם הראשונה שבה הופעתי בקאמל קומדי קלאב בתל־אביב, כשניגשו אליי המנהלים ואמרו לי, 'רוצים שתופיע פה קבוע'. זה היה בשנת 1993, במה פתוחה. הייתי אז בן 24. הגעתי מאילת לנסות את מזלי, עשיתי כמה דקות ואיך שירדתי מהבמה כבר אמרו שאני בפנים. זו הייתה מבחינתי תחילת המסע, הרגשתי מאושר. הרי זה מה שחלמתי עליו כל הילדות ופתאום אתה מקבל גושפנקה שאתה מוכשר, שאתה יכול להצליח גם בתל־אביב".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"נחשים. יש לי פוביה מהם. אני מגדל בבית בתל מונד שלושה חתולים שנולדו אצלי בגינה. החלטתי להמשיך לגדל אותם כנשק נגד נחשים, וגם כמובן כי הם חמודים. לא יודע מאיפה בא הפחד הזה כי לא נתקלתי בנחש ממש. אולי כי היה פעם בשכונה נחש צפע שתפסו באחד הבתים. אני כל יום עושה סיבובים סביב הבית ואם שוכחים מחסן פתוח בגינה, אני יכול לחטוף את החלסטרה. פרצה בדיוק בשביל נחש".
מתי היית הכי קרוב למוות?
"בתאילנד, בסוף שנות ה־90. המטוס לא הצליח לנחות בקוסמוי, היו צרחות במטוס ותחושה של הולכים להתרסק. לקחו אותנו לאי אחר ואחרי כמה שעות באו אמרו, 'מזג האוויר השתפר, עלו'. אבל אף אחד כבר לא רצה לזוז. פחדו. אבל אז באו ואמרו: 'אם תישארו פה, לא תקבלו את המזוודות אלא עוד כמה ימים', וכולם אמרו 'בסדר, נעלה'. זה קצת מצחיק. כאילו אנשים אמרו, 'אם נתרסק, לפחות המזוודה לא תישאר לבד'. שמע, במחשבה לאחור זה באמת די מדהים שכולם עלו רק בגלל המזוודות וכל כך מהר שכחו את הפחד".
מה ההחמצה הגדולה של חייך?
"הייתי הרבה בסין בשנים האחרונות, לפני הקורונה, סביב אפליקציה שפיתחתי ללימודים - מיזם טכנולוגי שמעניק מגוון תכנים לתלמידים ומצמצם את הצורך בשיעורים פרטיים. בכל מקרה, הבילוי המרכזי של הסינים הוא קריוקי. הייתי הולך איתם, שר, והם היו עפים. מבחינתם הייתי הזמר הכי טוב בכדור הארץ. אגב, יש כמה דברים שאני יודע לשיר לא רע. הם הלכו והביאו את המפיק של 'דה וויס' במחוז אנחוי, רצו שאשתתף בתוכנית, אמרו לי, 'אתה במחוז הזה תהיה בין שלושת הראשונים ותלך לארצי. צריכים שתחיה פה לתקופה של חצי שנה, תתחייב לנו'".
נשמע כמו חוויה.
"דיברתי עם אשתי. אמרתי, וואללה, זו באמת יכולה להיות חוויה יפה. אבל בסוף הם לא קיבלו אישור לצרף אותי מבעלי הזכויות של הפורמט. התברר שאתה צריך להיות אזרח סיני. לא רצו שיבואו כל מיני ויעשו עליהם סיבוב. במהלך השיחות הם אמרו לי שאם רק אגיע בתוכנית לעשירייה הראשונה של סין, ארוויח סכומים שלא חשבתי עליהם בחיים שלי. זה נכון. הזמרים הכוכבים בסין מרוויחים יפה מאוד".
אבל אולי ניצלת מהדבקה ישר מהמקור של המקור של הקורונה.
"כן, זה לא הכי רחוק מווהאן אגב. אני שמעתי על הקורונה איך שהתחילה, הרבה לפני שדיברו בארץ על זה. המנכ"ל של החברה שהייתה לנו בסין, בחור ישראלי שעשה רילוקיישן, הודיע לנו שהוא עובר לתקופה של כמה שבועות לתאילנד כי יש איזה נגיף לא ברור במחוז. חייב להודות שזה היה נשמע לי שטויות, חשבתי שהוא יוצא לחופשה וסתם ממציא משהו. אם הייתי מאמין הייתי אומר לו מיד להביא מסכות. הקורונה כמובן פגעה לנו בעסקי האפליקציה בסין. זה כבר לא משהו שאני בונה עליו. הפסדנו, אבל בקטנה".
עוד החמצה קטנה מהקריירה?
"במהלך סוף שנות ה־90 הגיע אליי בחור אמריקני, שפגשתי כמה פעמים בבילויים, עם הצעה: 'בוא ללוס־אנג'לס, אממן לך מגורים ואסדר לך עבודה, נעבוד על מופע יחיד שלך באנגלית שירוץ בארה"ב. אני אשקיע את כל הכסף שצריך'. אמרתי לא. ולא כי לא רציתי, אלא כי כבר הייתי אבא לדניאל. לא הסתדר".
מה הדבר הכי יקר שקנית פרט לבית או לרכב?
"כשהתחלתי להופיע בקאמל הלכתי לחנות נעליים וראיתי מגפי בוקרים, משהו טיל. לא יודע מה עבר לי בראש אבל הלכתי וקניתי את המגפיים, בכמה אלפי שקלים. אני מגיע הביתה, נועל אותם ומבין שזה ממש לא אני. נעלתי אותם אולי פעם אחת. שקלתי להסתובב איתם ביד באותה תקופה כי היה חבל לי על ההוצאה הזו. בסוף נתרמו".
מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגביך?
"פעם נכנסתי לסוכנות רכב בחיפה לקנות פג'ארו והייתה מישהי לידי בתור למנהל המכירות. לא מכיר אותה, לא נתקלתי בה בחיי. הייתה לי אז בת זוג. רכשתי את הרכב ואחר כך נכתב בעיתון שבאתי לסוכנת רכב עם מישהי שהיא לא בת הזוג שלי, וקניתי לה אוטו. קולט, כן? עכשיו לך תסביר. הזיה. עיצבן אותי, אבל מה תעשה? היו הרבה דברים כאלה שכתבו באי־דיוק. אני בחור רחמן, זו הבעיה. אני נרגע מהר".
איפה כבר לא יכולת להירגע?
"הייתי אמור להופיע בפסטיבל היין בראשון־לציון, ואז אמרו לנו מהפסטיבל שהפירוק של הבמה הקודמת ייקח זמן ושההופעה תתחיל בחצות במקום ב־22:30 - וביטלנו את ההופעה. זה קרה כמה שבועות לפני הפסטיבל עצמו. ואז כתב בחור נחמד בעיתון: 'שלום אסייג היה אמור להופיע בפסטיבל היין, הגיע לאולם, ראה שיש שם רק שני ילדים עם בלון וכלב - והחליט לבטל את ההופעה בטענות על המצב הביטחוני. מוזר שבאולם לידו הופיעה שלישייה לא מוכרת, ‘מה קשור’, ומילאה את היציעים'. זה כבר ממש עיצבן אותי, כי לא היה ולא נברא כמובן. הלכתי לעורך דין ורציתי לתבוע, החלסטרה עלתה".
מובן.
"הרי זו באמת פגיעה בפרנסה. הבחור הוציא אותי אחד שלא ממלא אולמות בתקופה שאני מפרק אולמות. עורך הדין ביקש ממני לדבר עם העיתונאי ולהקליט אותו. שאלתי אותו תגיד, אתה היית באולם. והוא אומר, 'לא, לא הייתי באותו יום'. שאלתי למה בכל זאת כתב. האיש גימגם. סיפרתי לו שהמופע בוטל כמה שבועות לפני, שיש אסמכתאות. הוא ענה לי: 'אמרתי לעצמי שאתה חזק. זה לא יפגע בך'. במשפט הזה יש משהו מאוד ישראלי. כאילו שאת מי שמצליח אפשר לכסח בלי חשבון, רוצים לראות אותו נופל. אנחנו מדינה שאוהבת להמליך מלכים ולראות אותם מתרסקים. בסוף לא תבעתי את אותו אחד. ביקש סליחה. ריחמתי".
מתי בכית לאחרונה?
"באזכרה לאמי אליס. היא נפטרה לפני שש שנים. היינו מאוד קרובים. חושב עליה כל הזמן, מתגעגע אליה ואל אבא מקס, שנפטר לפני 11 שנה. אחד הדברים שהכי חבל לי עליהם זה שהוא לא ראה את 'שנות ה־80', שבה חלק נכתב עליו. אמא ראתה ומאוד אהבה. היו לה רק בעיות עם המתכונים של העוגיות שלא מצאו חן בעיניה. היא אמרה שהאוכל שם נראה פחות טוב ממה שהיא עושה. זה עיצבן אותה".
אם הייתה לך מכונת זמן, לאן היית חוזר?
"מעמד הר סיני. זה רגע עצום להיות בו, רגע שיא. אני איש מאמין, הבית שלנו בטירה היה דתי. אבי היה חזן בבית כנסת".
מה הרגע הכי מביך שהיה לך?
"הפרעות הקצב בלב התחילו בפעם הראשונה במלון באילת, לפני 12 שנה. למחרת, בצהריים, הייתה לי הופעה בפני ועד עובדים. הגעתי לילה קודם, התעלמתי ממה שקורה לי בלב והלכתי להופיע. עכשיו, זה משהו שמציק ואני כל הזמן מרגיש שחסר לי אוויר. הופעתי ככה על הבמה, כל שנייה עצרתי לשתות מים והקהל כמובן לא יודע. אחרי המופע אנשים שלחו מייל למשרד שלי והתלוננו שהופעתי בלי חשק. משם כבר הלכתי להתאשפז. אז הנה, היום הם יודעים. רגע, היה עוד משהו יפה".
שוט.
"בתקופת 'המשאית'. צילמנו בירוחם, חמש בבוקר, אנחנו ברחוב, עומדים, וערן ריקליס הבמאי אומר לי, 'שלום, אתה צריך להיות מגולח בסצנה'. תוך כדי עוברת אישה, מקשיבה ואומרת, 'בוא תעלה אצלי, תתגלח. מה הבעיה. ניתן לך סכין חדש, מים חמים'. אני עולה אליה, מתגלח, פתאום הבן שלה מתעורר, פותח את המקלחת ורואה אותי שם. הוא מסתכל ואומר, 'שלום אסייג? מה אתה עושה אצלי במקלחת?'. אמרתי לו שבאתי להתגלח".
מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?
"אוהו, צריכים לעמוד כל מבקרי הטלוויזיה למיניהם, בשורה אחת. כל אלה שכתבו עליי בתחילת הדרך שאני תכף נעלם ושאני תופעת חולפת ושאין לי מה לתת, הם שצריכים לבקש סליחה כי עברו 30 שנה ואני ברוך השם בשיאי. היד עוד נטויה".
מרגיש ניצחון?
"לא עליהם, אלא בתוכי, עבורי, על זה שאני יכול להמציא את עצמי כל הזמן מחדש ואני עובד בזה וזה לא קורה סתם. אני כל הזמן עסוק במה הלאה במה עוד והכי חשוב, נהנה מהדרך שלי".
מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?
"מסוק פרטי לפקקים".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"זה רק התחיל".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?
"הזמנתי פעם אורח סיני למופע שלי ולקחתי גם מישהו שיתרגם לו את המופע. בסוף הוא אמר לי: 'זה היה מאוד מעניין'. כאילו אני נשיונל ג'יאוגרפיק".
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
"המופע הראשון שלי, ב־1993. הוא היה פורץ דרך בעיניי, מופע שהצליח להביא את סיפורי הפריפריה והשכונה - מה שעשיתי אחר כך ב'שנות ה־80' - לבמות של תל־אביב ולמעשה הגיע כמעט לכל סוגי הקהל. פה אני חייב לומר שבהתחלה לא היה את העניין הזה של העדתיות, שניפנפו בה מולי אחר כך. באתי והבאתי סיפורים מהשכונה על המוכר הגרוזיני והמרוקאי, וזו הייתה האמת שלי, לא באתי להנציח איזו מלחמה עדתית. כולם צחקו, והופעתי בפני הכי אליטיסטים שיש ומול הכי עממיים שיש. המופע עבד על כולם".
והיום?
"עדיין, אבל עם השנים קרה משהו. העידן של הרשתות הלך והחמיר את ההתייחסות לעניין העדתי, ההסתכלות על המופעים שלי הלכה יותר לכיוון הזה, כלומר דרך הזווית של מלחמת העדות. במקום שנלך קדימה, הלכנו אחורה. אבל 30 שנה אחרי, עדיין כל סוגי הקהל מגיעים להופעות שלי".
מה הריח האהוב עלייך?
"של הראש של נדב, הבן שלי בן השלוש, קם בבוקר ומסניף".
מה למדת על עצמך באבהות מחדש?
"כיף גדול. אני הרבה יותר בשל היום לאבהות ואין לי את הפאניקה והלחץ של תחילת הקריירה של מה יהיה, ואיפה הפרנסה ומה יקרה. אני הרבה עם הילד. גם עם הנכדים".
מי היה משחק בתפקיד שלום אסייג בסרט על חייך?
"השאלה הכי פשוטה. דניאל אסייג. אגב, רצינו לפני הקורונה לעשות סרט של 'שנות ה־80' ואפילו רציתי לגייס כסף. ואז באה הקורונה וטירפדה. אבל אני אלך על סרט. הרעיון שמתבשל לי היום בראש זה לעשות אותו במרוקו".
איזה שיר ישמיעו בהלוויה שלך?
"אנחנו מרוקאים, לא עונים על כאלה שאלות".
באיזו מילה אתה משתמש יותר מדי?
"בתקופות מסוימות יוצא לי יותר מדי 'אחי'".
מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?
"חופשה בכרתים עם הילדים. יש כל מיני כיוונים".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"'פיקי בליינדרז', מאוד אוהב. חזרתי אתמול מהופעה בבאר־שבע באחת, ישבתי לראות פרק ולא הצלחתי לישון אחרי. קשה לי להסביר למה. בכלל סדרות פשע כרגע מאוד מעסיקות אותי ואני עובד בימים אלה על סדרה לרשת, כאחד היוצרים. אשחק שם בתפקיד הראשי".
מה הגילטי פלז'ר שלך?
"גלידת פיסטוק מדי פעם".
מה האלבום הראשון שהאזנת לו?
"תקליטון של אריס סאן, משהו שהיה לנו בבית, עם הלהיט 'סיגל'".
האם עברת אי פעם חוויה על־טבעית?
"נכנסתי יום אחד לישון צהריים והתעוררתי עם תחושה שאני חייב לשלוח לוטו, כי אני הולך לזכות. ממש הייתי באטרף. נכנסתי לאפליקציה, שלחתי. הוצאתי חמישה נכונים ואת המספר הנוסף, ונפלתי במספר אחד: בחרתי ב־33 וב־35 ויצא 34. זכיתי ב־50 אלף שקל, אבל יכולתי לקחת מיליונים לו היו לי את כל המספרים. אלה זכיות שמעציבות אותך, סבבה 50 אלף אבל הייתי קרוב לגדול. אולי הייתי צריך לישון עוד עשר דקות ולקום מדויק יותר מהחלום".
מה היה ממוצע הגלידות שלך אחרי פרידות?
"תשאל על ממוצע הוודקה, למה הגלידה? וודקה זה יותר בלבד, גלידה זה עם הבת זוג".
אריאנה גרנדה או ג'סטין ביבר?
"לא זו ולא זה. לא הסגנון שלי".
ריהאנה או ביונסה?
"ביונסה. היא פרפורמרית מדהימה בעיניי".
מה הדבר שאתה הכי שונא במראה החיצוני שלך?
"שלם עם הכול, גם עם הכרס שיצאה. אחד הדברים המעליבים שאמרו לי על הכרס היה אחרי העונה הראשונה של 'מנאייכ'. מישהי כתבה שהתותבת ששמו לי בבטן ככרס לא ממש אמינה, והיא כתבה את זה ברצינות. אבל זו הכרס שלי, ואנשים גם אוהבים לגעת בה".
מה זאת אומרת?
"אנשים באים אליי, 'תגיד, מה עם הכרס הזאת?' ומוסיפים ליטוף. כולם נהיו מבקרי אופנה או הופעה. זה מזכיר לי שיצאתי יום אחד מצילומים ולא הורדתי איפור, רצתי מהר מהופעה להופעה. עצרתי בתחנת דלק לקנות מים, המתדלק מסתכל עליי ואומר לי, 'בואנה איך שאתה הזדקנת אחי'. אמרתי לו: חבר, זה קמטים של איפור. אומר לי, 'איזה קמטים, אחי, אני רואה אותך. מה קרה לך?'. עכשיו תאר לך שבאמת הזדקנתי ככה, איזה דבר מעליב זה להגיד?"
באיזה ריאליטי היית מסכים להשתתף?
"אולי דה וויס, להגשים את החלום הסיני".
