יגאל שילון, שהלך לעולמו היום (ד'), היה אחד מאנשי הטלוויזיה הוותיקים והמצליחים בהיסטוריה של תעשיית הבידור הישראלית. תוכניות המתיחות שלו, מ"מועדים בשמחה" בערוץ הראשון ועד "פספוסים" האגדית, שברו שיאי רייטינג והפכו את שילון ושותפיו לדמויות מוכרות בכל בית בישראל. בשיחות עימו לאורך השנים הצטייר איש מצחיק, וורקוהוליק של ממש ("אני עובד שבעה ימים בשבוע, ואם יום אחד יוצא לי לא לעבוד, אני מרגיש כאילו בגדתי"), אדם ששם את הבידור בראש מעיניו - וכמו שסיפר בעצמו בריאיון ל"7 ימים" עוד ב-1995: "בן אדם ילדותי, קצת אינפנטיל, וכנראה כל החיים שלי אתעסק ב'שטויות' שלי. אני מקווה רק שכל זמן שאני נהנה, גם הקהל שלי ייהנה".
את הסרט הראשון שלו צילם שילון כשהיה בן 20 בלבד. הוא נסע אז לאמריקה עם מצלמה וכשחזר הרכיב סרט מתמונות הסטילס בליווי מוזיקה. כשאביו אמר לו, "נורא יפה, אבל למה התמונות לא זזות?" - הם קנו מסרטה שפתחה לשילון הצעיר, שהיה בכלל עתודאי שלמד הנדסה אווירונאוטית, את הצוהר לעולם הסרטים. "נסענו באותה שבת - מני פאר, דודו טופז ואני - לים, והתחלנו לצלם מיד עם תסריט וקול, כאילו אנחנו מקצוענים", הוא שחזר את הצילומים הראשונים שלו בשיחה עם "ידיעות אחרונות" במרץ 93' ."עם מני למדתי מכיתה ב' ודודו היה בכיתה המקבילה. היינו מין חבורה כזאת שכללה יותר מאוחר גם את יהודה ברקאן, דודו דותן ואת זהבה, אשתי, שאת הכינוי שלה לא אגלה.
"אני הייתי צלם, עורך ובמאי ועשינו בעיקר סרטים קצרים, שהיו מעין מחוות הומוריסטיות לסרטים שהערצנו. האליל שלנו באותה תקופה היה אורי זוהר, וברוב חוצפתנו הנערית הזמנו אותו לבוא ולראות את הסרטים. הוא הסכים לבוא ביום שישי אחד אליי הביתה. הקרנו בפניו את הסרטים ואני זוכר שני דברים שהוא אמר: הראשון, שזה מזכיר את גודאר, והשני היה בנוגע לסרט שקראנו לו 'אשכו של קולומבוס' שבו רואים את דודו הולך עם כלב בחול, מחפש ומוצא ביצה. אנחנו חשבנו שזו פסגת ההומור וההברקה, אבל אורי זוהר אמר: 'כל־כך צפוי. אדם הולך עם כלב בים, ברור שהוא ימצא ביצה'. עד היום אני לא יודע אם צחק או היה רציני".
5 צפייה בגלריה
"אני לא יודע מה זה הומור נמוך, קנה המידה להומור הוא רק אחד: האם זה מצחיק". יגאל שילון
(צילום: טל שחר)
אותה חוויה ראשונית התפתחה לשיתופי פעולה משמעותיים יותר עם ברקאן ז"ל, בהם סרטי המתיחות שהפכו להצלחה בקרב הקהל אך לא פעם הושמצו בקרב המבקרים - "חייך אכלת אותה", "המתיחה הגדולה" ונוספים. בריאיון מ-1995, תקופה שבה שילון כבר היה בשיאו והוכתר כמלך הרייטינג החדש, הוא הסביר את המשיכה של הז'אנר בעיניו. "סרטי מתיחות מצליחים להיות בילוי משפחתי", קבע. "המבקרים קבעו שסרטי מתיחות ותכניות בנוסח 'פספוסים' הם הומור נמוך. אני לא יודע מה זה הומור נמוך, יודע מה זה הומור טוב או לא טוב. קנה המידה להומור הוא רק אחד: האם זה מצחיק. הומור של מתיחות - לא יעזור - מצחיק את כולם. העניין הוא שלא לכולם נעים להודות בזה.
"אבל איך יסבירו כל אניני הטעם את העובדה שגופים כמו אוניברסיטאות, משרד הביטחון וחברות הייטק מזמינים ממני מתיחות למסיבות פרטיות? זה פשוט ז'אנר מצליח ואהוב. לי אף פעם לא הייתה יומרה לעשות משהו שנחשב לחשוב. אני אוהב לעשות טוב לאנשים, אוהב לעשות קולנוע, הפכתי את התחביב שלי למקצוע, ואת ההנאה שלי אני רוצה להעביר לכמה שיותר אנשים. אז אומרים שזה נמוך, שיגידו".
לכתבות נוספות בנושא:
"פעם איזו מבקרת טלוויזיה כתבה שבידור זה דבר לא חשוב", הוסיף שילון, "היא ואחרים לא מבינים שהרחוב אוהב לצחוק, אנשים רוצים לשבת מול הטלוויזיה ולשכוח מהדברים הכבדים. עובדה שהם מעדיפים לראות את 'פספוסים' ולא תוכניות רציניות". שילון כאמור מעולם לא התבייש בהומור שעליו התבססה האימפריה שלו, וקבע: "מאז שמחת בית־השואבה לא הייתה שמחה כמו שמחה לאיד".
"דן תמיד יישאר האח הגדול והמוצלח"
בסוף שנות ה-80 קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו בטלוויזיה כשלקח חלק בבתוכניתו של גבי גזית בערוץ הראשון. העולם הזה לא היה זר לו, שכן אחיו הגדול דן שילון היה מהדמויות הבולטות ביותר בטלוויזיה ובתקשורת הישראלית - אולם השניים הקפידו במשך רוב השנים על הפרדת כוחות מקצועית. לימים, כשהתוכנית "פספוסים" של שילון הצעיר תעבור לערוץ 2 ב-1994, תהיה זו הפעם הראשונה שהשניים שידרו באותו ערוץ. אך על אף התחרות שרר בין השניים פרגון הדדי.
בריאיון משותף ל"7 לילות" ב-1994, נשאל יגאל אם הוא לא מקנא באחיו שהאפיל עליו לאורך השנים. "רק שימשיך", השיב. "אין שום סיבה לקנא, במיוחד כשאנחנו לא קרובים בעשייה שלנו". בריאיון מ-2001, שוחח יגאל על דן והצלחת תוכניתו האלמותית "המעגל", ואמר: "'המעגל' תמיד התבססה על האישיות שלו. בלעדיו לא הייתה לה תקומה, ואני חייב להודות שאצלי זה לא כך. התוכנית לא מבוססת עליי. כל עוד המתיחות יהיו מוצלחות היא תצליח, וזה ממש לא משנה אם אני אהיה שם או לא. לכן האח שלי דן תמיד יישאר האח הגדול והמוצלח".
למרות ההבדלים הרבים בין השניים - יגאל המצחיק והשטותניק או דן האקטואלי, יגאל במגמה הריאלית שמסיים בהצטיינות בטכניון או דן ההומני - לאורך השנים היו עדיין מתבלבלים ביניהם בלי הרף. בריאיון מ-95' יגאל אף התבדח: "בסוף, על המצבה שלי יכתבו דן בטעות".
"אם אתה מסדר מישהו, תבדוק אם מגיע לו"
את ההצלחה הגדולה שלו צבר בשנות ה-90 עם תוכנית המתיחות ששודרה בערוץ הראשון "מועדים בשמחה". זו גדלה והשתכללה לכדי "פספוסים" האגדית שעלתה - אחרי קרב רציני בין הערוצים - ברשת בערוץ 2. התוכנית רצה במשך 14 עונות כששילון מקפיד לחדש, לרענן ולעדכן אותה. "אני חושב שעליית המדרגה הגדולה ביותר הייתה ההחלטה ללכת על החזקים והמפורסמים", אמר בריאיון ל"7 לילות" ב-2001. "הגעתי למסקנה שהרבה יותר משעשע לראות איך עובדים על מפורסמים, וזה למרות שחברים שלי אומרים לי כל הזמן אל תשכח את האיש הקטן". אך לא רק מושאי המתיחה השתכללו, אלא גם דרך הפקתן. "פעם היינו עושים מתיחות של שתי דקות, היום יש מתיחות של 17 דקות, מאוד מתוחכמות, מאוד מושקעות. כל מתיחה כזו היא פיצ'ר, כמעט סרט עלילתי", הוא שיתף.
עם השנים גם המבקרים התרככו ולמדו להעריך את "פספוסים", אבל "לא תמיד", כפי שהגדיר זאת שילון בריאיון ל-24 שעות" מ-2002. "לפעמים הם עוד מכניסים לי, אבל הרבה פחות. הם גם מפרגנים. גילו שיש לנו, ואני מפחד להגיד את המילה הזאת, מסרים חברתיים שהם הרבה מעבר להצחקה. גם לביקורת קרה תהליך מאוד מעניין. המבקרים נהיו הרבה יותר צעירים. פעם אלה היו הזקנים שכותבים על הצעירים החצופים, והיום זה בדרך כלל הצעירים שכותבים על הזקנים החצופים. הדור היותר צעיר של המבקרים גדל על הומור, בעוד שהמבקרים הזקנים גדלו על תיאטרון".
שילון מתח לאורך השנים את כל המי ומי בתעשיית הבידור - ולא רק - הישראלית. החל מאהוד מנור ("הוא דווקא היה מרוצה") שחשב שנפל בשבי הסורי, דרך פנינה רוזנבלום שנאלצה להתמקח עם שייח' על חברתה, ועד צדי צרפתי שזעם על קאסט שעושה טעויות. היו גם מתי כספי, שלמה גרוניך ועוד ועוד. גם בצל הביקורות שילון, שהיה איש טלוויזיה ברמ"ח איבריו, לא התנצל. הוא נהנה להעניק לקהל את מה שהוא רוצה לראות - בפרקטיקה שאינה שונה מערוצי הרכילות כיום.
"אני מראה את הסלבים ללא כחל וסרק, כמו שהם באמת", פרש שילון את האג'נדה שלו בריאיון לסמדר שילוני ב"פנאי פלוס" ב-2007. "כי כשאני מותח אנשים מפורסמים אני מראה אותם ללא איפור, תרתי משמע. וזו הפפראציות בהתגלמותה. כשגיא פינס מתפתל או עינת שרוף בוכה, אנשים במקום הכי אינטימי שלהם מגרדים באף ומקללים כי אף אחד לא רואה אותם, אני מספק את היצר של הצופה לראות אותם באמת.
"את יודעת מה זה 'קנדיד קאמרה' באנגלית? מצלמה אמיתית", הוא המשיך, "לא 'נסתרת' ולא 'מפילה בפח'. בואו נראה אותם אמיתיים, זה בעצם שם המשחק. את הקהל זה יותר מעניין מ'בואו נראה אותם מתרגזים כי סידרו אותם'".
יחד עם זאת, בריאיון ל"7 לילות" ב-2001 הדגיש שילון כי הסוד למתיחה טובה הוא: "אם אתה מסדר מישהו, תבדוק אם מגיע לו. כי הקהל מרחם על מי שלא מגיע לו. בעריכה אני משתדל תמיד לעורר אצל הצופה מוטיבציה שיהיה מבסוט על כך שעבדו על בן אדם, זה כלל בסיסי מאוד".
אותו ריאיון התקיים בפתח עונה חדשה של "פספוסים" שבה באחת המתיחות בדה שילון מוות של מיליונר. "מוות מאוד מעניין אותי, מצחיק אותי מאוד", העיד אז. "כלומר ברור שלא באמת מצחיק, אבל כשאתה בהלוויה או בשבעה, אתה לא מכיר את הבן אדם, וסביב זה יש דברים נורא מצחיקים. עשו על זה המון קומדיות שחורות, והקטע הזה מאוד סיקרן אותי".
באותה שנה שילון גם נפרד מחברו דודו דותן, "ומאז אני חי בתחושה שזה יקרה לי. ברור שזה יקרה לכל אחד, אבל אני לא מדבר שזה יקרה לי בגיל 90, זה יכול לתפוס אותי היום. אין לי בעיה עם התחושה הזאת, כי לא ממש משנה מתי זה יקרה. נקודת המוצא החשובה היא האם אתה עושה משהו עם החיים שלך".
כשנשאל ב-2007 עד מתי הוא רואה את עצמו ממשיך בתוכנית שהפכה למפעל חייו, השיב שילון: "כל זמן שיהיו לי כוח ובריאות אני מאמין שלא צריכה להיות בעיה. הפחד אצלי הוא שהגוף לא יעמוד במעמסה, ואני מעמיס על עצמי הרבה. כשהייתי צעיר לא הבנתי מה זה 'העיקר הבריאות,' עכשיו אני מבין".
