"הפרויקט הזה היה טיפול כמעט מציל חיים, זה היה לכתוב או להשתגע", אומרת סער ליבן, מפונת גוש קטיף ואחת המבצעות באלבום חדש, "כולם חוץ ממי שחסר". "האמנות היא הדבר היחיד לדעתי שאפשר לעשות אחרי מקרה כזה, חבל הצלה שנזרק לעברנו ושנאחזנו בו כדי ללמוד ללכת מחדש. זה היה טיפול קבוצתי, ואני מניחה שברמה מסוימת זה יטפל גם באנשים שיקשיבו לאלבום".
"שירת מפונים", צירוף המילים שמגדיר את האלבום, ייחודי לתקופה שלנו. הוא משמעותי רק עבור ישראלים ביקום הנוכחי. האלבום הולחם מטקסטים שכתבו מפוני עוטף עזה וקו הצפון לאחר אירועי 7 באוקטובר, ובוצעו על ידי מוזיקאים צעירים וותיקים כמו לאה שבת, דניאל רובין, שרון רוטר, נעם רותם ואחרים. אלבום שהוא כנראה אחת הסנוניות שמבשרות את שלב הבא – אחרי ההתמודדות התזזיתית וההמומה באמצעות חומרים תיעודיים ועדויות, מגיע תורו של העיבוד האמנותי לבטא את התחושות, המצוקה, האובדן והתקווה. שם האלבום, "כולם חוץ ממי שחסר", הוא שורה משירה של דנה הרשטיג-לוין, מפונה ממושב שדי אברהם.
המוזיקאי יהונתן (יויו) שטרן-נוביצקי (34) סיים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית קצת לפני פרוץ המלחמה. בשנה האחרונה של הלימודים הוא נכנס למה שהוא מכנה "לופ טוב של עשייה מוזיקלית"; הוא שחרר סינגלים, הופיע בצרפת ועמד לשחרר אלבום שהיה לו בקנה. הוא כבר החליט לקחת הפסקה של שנה-שנתיים מהפסיכולוגיה ולנסות לקדם את היצירה שלו - טקסטים מהורהרים בסגנון קריבי, מרים ושמח. השבת השחורה גרמה לו להבין שכל זה לא הולך לקרות בקרוב. כמו לא מעט אמנים אחרים הוא חיפש דרך לתרום ולהעסיק את עצמו, וירד לים המלח כדי לדבר, לשחק רמי, להוות הסחת דעת.
"היתה תחושה של כאוס לא נורמלי", הוא משחזר בריאיון ל-ynet, "אנשים פשוט נזרקו מהבתים שלהם ביום אחד למלון, על פניו מלון יוקרתי עם נוף מדהים לים המלח, ובלגן מטורף. עומס של פעילויות וארגונים ומתנדבים, בכל יום היתה הפצצה של תכנים והופעות. זה ביטא איזה שבר של עולם התרבות כי הכל נעצר, וזה דבר טוב, אבל אין לך רגע להפסיק ולהיות בהתבוננות, בשקט. זאת לא האשמה, כמובן, זה מאוד אנושי".
6 צפייה בגלריה
"היתה תחושה של כאוס לא נורמלי". יהונתן "יויו" שטרן נוביצקי. "כולם חוץ ממי שחסר"
(צילום: מיכאל טופיול)
שטרן-נוביצקי תהה אם סדנת כתיבה עשויה להוות דרך נוספת שבה המפונים יוכלו לנקז את החוויות והתחושות שלהם. הטקסטים שהוא קיבל היו כל כך חזקים, שהוא הרגיש צורך להרחיב את הפרויקט. באמצעות הרשתות החברתיות הוא הוציא קול קורא, וביקש ממפונים שיש להם שירים לשלוח אותם אליו. כמות החומרים שקיבל, ממשוררים ועד אנשים שלא כתבו מעולם, הייתה ההוכחה הטובה ביותר לעד כמה הכתיבה שימשה אותם כאמצעי פורקן.
בהמשך שטרן-נוביצקי חבר לשלומי גווילי, מנהל אולפני העוגן, ומתמודד פוסט-טראומה בעצמו, והשניים החלו להציע טקסטים לאמנים שונים, שהלחינו וביצעו. "ניסינו להתאים את המבצעים לשירים. יצרנו פול לכל מוזיקאי, אני זוכר שאחת המוזיקאיות אמרה שהיא סופר-רגישה ולא יכולה תכנים קשים מידי, שלא לשלוח לה ילדים או משהו כזה, זה מציף", הוא נזכר. הם עבדו בהתנדבות עד שבשלב מתקדם יותר מפעל הפיס העניק להם תמיכה כספית.
החיבור הלא שגרתי בין מוזיקה לפסיכולוגיה בחייו של שטרן-נוביצקי אפשר לו להבין, גם באופן מושכל, עד כמה היצירה מאפשרת למפונים לעבד נפשית ורגשית את החוויות שעברו. "אנשים שבחיים לא ילכו לטיפול - זה היה מעקף כדי שהם יוכלו לגעת בתכנים האלה", הוא מסביר ומוסיף בחיוך, "חשבתי שאני הולך לשחרר מהפסיכולוגיה אבל נכנסתי באמ'אמא שלה".
החיבור של פסיכולוגיה ומוזיקה, איך זה עובד בשבילך?
"אני לא יכול לעשות שום דבר אחר חוץ מלהחזיק את שני הדברים האלה. אני מוצא את עצמי במוזיקה, ומצד שני פסיכולוגיה מאוד טבעית לי. להיות בתפקיד המטפל והמאזין והמכיל והחושב מחוץ לעצמו. כביכול זה סותר - כי מוזיקאי זה בנאדם שהוא בפופיק של עצמו, ופסיכולוג זה הנגטיב המוחלט, שמתרוקן כדי להכיל. פגשתי לאורך המסלול שלי אנשים שאמרו לי שאי-אפשר להיות גם וגם. קודם כל זה עצבן אותי בטירוף, ועם העצבים האלה קבעתי לי משימת חיים: להיות זה שמאחד את הסתירות האלה. אני אוהב מפגשים משונים בין קצוות, האלבום שלי הוא טקסטים לא שמחים אבל חיברתי אותם למוזיקה מדרום אמריקה, כי אמא שלי ברזילאית, ואז ראיתי מה קורה במפגש של הקצוות. זה הכי מעניין".
**
"הייתי שגרה מפוספסת ועכשיו אני מלחמה שלא באה לידי ביטוי הייתי גוף דרוך ועכשיו אני יושר"
דוד סנה, לחן וביצוע: יסמין דבוש
בבוקר 7 באוקטובר סנה (46), אשתו וחמשת ילדיו התעוררו כהרגלם בביתם במושב שובה בעוטף עזה, לצבע אדום ומטחים. בני המשפחה נכנסו לממ"ד ולא מיהרו להדליק את הטלפונים הסלולריים שלהם בגלל השבת, אבל הם הבינו שלא מדובר במקרה רגיל, כשמסביבם נשמע ירי בלתי פוסק. כיתת הכוננות שבמושב פורקה, הנשקים נלקחו ממנה וסנה מצא את עצמו במצב שבו הוא "לא מסוגל לשבת בחדר" מצד אחד, אבל מצד שני שרוי באי וודאות לגבי מה שמתחולל בחוץ. "לאט לאט התחלנו להבין דרך השכנים הלא דתיים שלנו, וכשיצאתי החוצה פגשתי את הרבש"צ שאמר שאין ידיעות, אבל כנראה קורה משהו רציני", הוא משחזר.
לאחר כמה שיחות טלפון נפתחה קבוצה וחבריה החליטו לצאת ולעמוד בשערי הישוב. "היו לנו כמה אקדחים אז התכנסנו כמה גברים והתחלקנו לשערים. לכל זוג היה אקדח אחד. אני הייתי בעמדת תצפית עם משקפת והגיע חבר עם רחפן, ובינתיים נכנסו אליי הביתה עוד שלוש משפחות שגרו בקרוואנים. היום עבר בלי שנבין מה קורה. ברור לנו שיש סכנה ואנחנו מאויימים אבל בפועל לא ראינו אף אחד שמנסה להתקרב לישוב. היתה תחושה שאין צבא, וכל מי ששאל מה להביא ביקשנו שיביאו נשק, כי היתה תחושה שעוד רגע זה מגיע אלינו, מה שלא קרה".
אחרי הצוהריים התקבלה הודעה על פצועים רבים בצומת, והפינויים נמשכו עד השעות הקטנות של הבוקר למחרת. רוב המשפחות התפנו במוצאי החג, כשהכבישים נפתחו. "התפנינו לערבה ובסך הכול נשארנו מפונים עד אמצע ינואר", הוא מספר. "הילדים כבר מאוד רצו לחזור, ויחד עם חבר ריכזנו את הנוער והקמנו בית ספר למפונים, ואז שוב נכנסתי למילואים בעזה ובכל מיני מקומות. כששמעתי על הקול קורא של יויו שלחתי לו טקסטים שלי".
זאת לא היתה ההתנסות הראשונה שלך בכתיבה.
"אני בנאדם כותב ובמלחמה יצא לי לכתוב אפילו יותר. זאת לא הקריירה שלי ואני לא מתפרנס מזה, אבל זה מי שאני. לא היו לי יומרות ולא רדפתי אחרי החשיפה, מישהו ביקש והרגשתי שאני נותן את הטקסטים שלי, וזה ריגש אותי, אהבתי את מה שיצא. זה הפתיע אותי כי הייתי עסוק במלחמה, ואני עדיין אסיר תודה על זה כי זה קרה בלי שהתעסקתי בזה".
כתבת טקסטים מאוד עוצמתיים במהלך השנתיים האחרונות, בין היתר "במלחמה הזאת אלוהים נותר חלל לא מזוהה", שמדבר על אמונה. למה התכוונת ב"מלחמה שלא באה לידי ביטוי"?
"בתחילת המלחמה עבדתי המון, ואז התגלו ממדי האסון שלא הבנתי תוך כדי, והרגשתי שהייתי יכול לעשות יותר, המחשבה שלא נשאתי מספיק בעול. אני חושב שהשיר מבטא את חווית האשמה שלי בתוך זה. מעבר לזה, יש משהו בחוויה של הידרכות לתוך מלחמה שלא יצאתי אליה. אני והחברים שלי היינו בהגנה על המושב ובלי נשק, אבל עדיין המלחמה נדרכה בתוכי, אבל לא באה לידי ביטוי בצורה הקיצונית שלה. הכדורים לא שרקו לי מעל הראש, לא היה קתרזיס. והרגשתי שאני דרוך למלחמה שלא באה לידי ביטוי, הייתי באדרנלין גבוה תקופה ארוכה, אשתי טוענת שאני עדיין".
"אמונה גדולה צריך צריך אומץ להביט בתוכי צריך אומץ לאסוף חלקים אמונה גדולה צריך"
אורלי רוזנפלד, לחן וביצוע: סער ליבן
סער ליבן (50) אומנם לא כתבה את הטקסט של "אמונה גדולה", אחד משירי האלבום, אבל בהיותה מפונה מהישוב תלמי יוסף שבעוטף עזה היא בהחלט יכולה לתרום את שני הסנט הרגשיים שלה לביצוע. "אני מודה שבהתחלה הייתי סקפטית לגבי החיבור שלי לשיר", הוא חושפת, "כי אי-אפשר לאלץ אופטימיות. אבל לקחתי את זה לאזור שלי, וזה כמו פייק איט טיל יו מייק איט. בשיר של אורלי יש משהו מואר, כמיהה לברוא מציאות חדשה ולהיאחז בתקווה באופן שאני לא תמיד מסוגלת להגות אותו, כי זה קשה מידי. אם חווית את זה על בשרך את 7 באוקטובר, צריך להתאמץ מאוד כדי לייצר תקווה מתחת לבלטות. הייתי צריכה שמישהו יגיש לי מארז אופטימיות כזה, וככל ששרתי אותו עברתי מציניות לאמונה. התחלתי להאמין לטקסט".
מבחינת ליבן, את אירועי 7 באוקטובר צריך לתחום בתאריך מוקדם הרבה יותר. "אנחנו חיים במציאות הזאת מעל ל-20 שנה", היא מבהירה, "ובכל שנה, מבלי שנרגיש, הצפרדע מתבשלת במים ולא מבינה לאן זה הולך. אתה מתרגל לזה, כמו סינדרום של ילד מוכה. אתה קם פעם בשנה ואורז מזוודה, יוצא ואחר כך חוזר".
כמי שאומצה בקיבוץ רעים כשהיתה בת שבע, עזבה בשנות הבגרות למרכז וחזרה שוב לאזור, הפעם על מנת להקים משפחה, ליבן מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם הנגב המערבי. "תוך כדי השיבה אני מבינה שהמציאות משתנה לנגד עיני", היא אומרת. "בשבת השחורה קמתי אל המטח הלא רגיל הזה. אני בממ"ד עם שני ילדים והפסקת חשמל, בעלי הוא רבש"צ המושב, יוצא לכיתת כוננות. מכתרים את השער של המושב ורואים את הטנדרים מגיעים. אלינו הם לא נכנסו אבל במושב הסמוך התחולל קרב ששמענו גם בממ"ד.
"33 שעות אחר כך אנחנו יוצאים דרך כביש 10 על גבול מצרים, 500 כלי רכב בשיירה, ואני כבר יודעת על כ-20 חברים שלי שנרצחו. במהלך השבת אני מקבלת הודעות פרידה מחברים שנפרדים, נפרדים סופית. אחות של גיסתי נחטפת עם שלושת הילדים, נכנסים לאחותי המאמצת בקיבוץ הביתה והילדים בארון בממ"ד שעות".
את יכולה לתאר את התחושה?
"אני לא מצליחה לשחזר כלום חוץ מתחושת ההלם. תחושה שאין לי איפה לשים אותה, זה עושה בי מה שהוא רוצה. אני מרגישה את האימה, הצער וההלם בו-זמנית, ואין איפה לאכסן את זה. אין לי ארגז כלים או סט רגשות להתמודד עם זה, אני עלה נידף ברוח, ובנוסף לכל יש לי גם אחריות על ילדים בני שמונה ו-15 שאני צריכה לדאוג להם. אנחנו עוזבים את הבית בלי לארוז כלום כי אין זמן, היו לי חמש דקות לקחת תיק אבל לא הצלחתי להבין מה אני לוקחת, אז לקחתי גרביים ויצאתי עם פיג'מה. את פשוט צריכה להתעשת ולאסוף את עצמך מהר, כי צריך לצאת ויש ליווי ולא ברור באיזו רמה הסכנה ואיפה המחבלים מתחבאים".
סשן החיים הבא של ליבן וילדיה החל במושב עין יהב בערבה, שם נערכו סדנאות הכתיבה של שטרן-נוביצקי. "קומונת אימהות וילדים בעיקר, כי הרבה מהאבות היו חקלאים או במילואים אז היינו אמהות חד-הוריות לתקופה", היא מסבירה, "שזה טעון ומורכב לכשלעצמו. אין יכולת לחשוב מילימטר קדימה, ובמצב כזה אין לך משהו אחר, אז אין כלום. אבל בגלל זה יש מרחב יצירה אדיר. זאת ההזדמנות היחידה בחיים שאין בהם שגרה לצלול לתוך הדבר הזה שקרה לנו, והיצירה הופכת להיות כלי תרפויתי מאוד גדול".
מהצד, שטרן-נוביצקי צפה בהדרגתיות שבה התפתחה ועובדה החוויה של משתתפי הסדנאות שלו. "ממצב שאין מרחק בהתחלה מהדבר, והרגשות מאוד גדולים, הכעס, ההאשמה", הוא מתאר, "וככל שהזמן עבר מתחיל תהליך הפנמה של חוסר האונים. היית בטוח שאתה בשליטה על החיים שלך, משם אתה נזרק אל 'אני לא אחראי ב-100 אחוז על מה שקורה', ואז לפעמים מגיעה היכולת לשחרר ולהגיד 'אני לא יודע. אני לא שולט בזה'. שם רואים אנשים שנשארים בלהאשים ומנגד אנשים שהצליחו לצמוח משם, ויש כאלה שעדיין מחזיקים סימנים של פוסט-טראומה, שההגדרה שלה זה כשהסימפטומים ממשיכים אחרי חודשיים".
"קיבלתי מלון אוכל ברכות מתנות לא בית לא בית"
רות סבט. לחן וביצוע: דניאל רובין
בלילה שלפני פרוץ המלחמה, נסעה רות סבט (80) עם בן הזוג שלה למיון באשקלון. בן זוגה השתחרר בבוקר, אבל החיפושים אחרי מונית שתיקח אותם חזרה הביתה, לקיבוץ מגן, עלו בתוהו. גם מוניות למקום אחר לא היו בנמצא. "לבן זוג שלי היה חבר במבקיעים, אז הוא לקח אותנו אליו תחת אש. אחר כך הבן שלנו הסיע אותנו צפונה", משחזרת סבט, "היינו שם יומיים, הצטיידנו בהכול כי לא היה לנו כלום. בהמשך שמעתי שהקיבוץ עובר לים המלח אז ביקשתי שיארזו לי כמה חולצות בבית, דברים הכרחיים, ועברנו לים המלח. שם באמת היו המון מתנות ולא חסר דבר, רק הצעיפים שאני אוהבת, צעיפי משי וכותנה שאני הולכת איתם תמיד, לא היו. אני משתדלת בכל יום ללכת עם צעיף, זה שייך אליי".
אל הסדנאות של שטרן-נוביצקי הגיעה סבט דרך מתנדב מחברת הליקון, "זה היה מאוד חשוב ומאוד עזר לנו. היינו חודשיים אחרי 7 באוקטובר וככה עיבדנו קצת את החוויה. היינו ארבעה חודשים בחדר אחד במלון בים המלח וזה היה ממש קשה, אחר כך עברנו לדיור מוגן".
איזה אבידות ספג הקיבוץ?
"שניים נהרגו ושניים נפצעו קשה בכיתת הכוננות, אבל החמאס לא הצליחו להיכנס לקיבוץ. כיתת הכוננות שלנו התעוררה בזמן והציבה אנשים. חזרנו הביתה לפני חודש וחצי, ואין כמו בבית. זה לחזור למקום המוכר שלך, עם ההרגלים שלך, כאילו לא עזבנו".
צרת רבים היא אולי רק חצי נחמה, אבל העובדה שבזמן הפינוי שהו מפונים בקבוצה אחת הקלה על רובם. "היתה תחושת ביחד מאוד גדולה והיה המון חסד בימים האלה", משחזרת ליבן, "גם בתור ילדה מעולם לא היה לי עניין עם דגל ישראל, אבל כשיצאתי מעין יהב ביום הראשון ראיתי מולי שורת דגלי ישראל שמישהו תקע על עמודים, אני זוכרת שעצרתי את הרכב ונעמדתי מול זה, ישבתי באוטו ומיררתי בבכי. בחיים לא אהבתי את המדינה שלי כמו שאהבתי אותה באותם ימים. אנשים התגייסו מכל הארץ לתמוך ולהציע עזרה, היתה תחושה של משהו קדוש כמעט באוויר. לא היינו לבד".
הנוכחות של מפונים אחרים לא העיקה?
"להיפך. היו אנשים שבחרו לשכור דירה ולגור לבד, אני הרגשתי שאני לא מסוגלת להיות לבד בלי האנשים שמדברים את השפה שלי. עם מי אני אדבר את זה? כשאתה חלק מקהילה פצועה אתה לא מרגיש לבד. וכשדיברנו את זה במפגשים, בחדר האוכל במתחם המפונים, כל אחד מספר מי חטוף ומי נרצח והשיח הזה יכול להתקיים רק שם. אי אפשר לקיים אותו בבית קפה בתל אביב. שם יכולתי להיות כמו כולם, חוץ ממי שחסר".
יציאת האלבום לוותה בהד של תגובות חיוביות ובהשמעות ברדיו, כולל הפלייליסט הנחשק של גלגלצ. "אנשים אמרו לי כל הזמן 'אתה חייב כבר להוציא את זה'", אומר שטרן-נוביצקי, "אבל זה תהליך שלוקח המון זמן. 10 מוזיקאים, 10 משוררים, ארבעה נגנים, יח"צ, דיגיטל, זה פרויקט מטורף. הייתי בטוח שאני מסיים אותו אחרי חודש, בסוף זה יצא שנה אחרי התאריך שחשבתי. אני מקבל פידבקים מעורבים, כי הדרום ואשכול, באופן הגיוני ועצוב, זה כאילו קצת פאסה. על פניו הם חזרו והכול בסדר".
העבודה על הפרויקט גרמה לך להבין משהו שלא הבנת קודם לגבי 7 באוקטובר?
"אני חושב שגם אני כמו הרבה גברים רציתי לקחת נשק ולהתגייס, אבל אני לא קרבי, אז לא יכולתי להתחכך בזה ככה. יכולתי רק להקשיב לאנשים ולהיות אתם, וזאת הדרך שלי לפגוש את 7 באוקטובר, את החוויות שהגיעו אחר כך. בהקשר הזה יש את הטראומה עצמה ואת השיקום, שהוא לא פחות טראומטי. הרבה אנשים חזרו הביתה ולמסגרות, וכאילו הכל אמור להיות בסדר, אבל ברגע שאתה מבין שזה לעולם לא יחזור להיות כמו שזה היה, שם יש אובדן מאוד גדול".
"לא מדברים על החזרה הביתה", מוסיפה ליבן, "אבל לדעתי זה אחד הנושאים הבוערים. מדברים על החטופים ועל מי שאיננו ועל נכי צה"ל ופוסט טראומה, ולא מדברים על מי ששרד. זה כמו מחלה שקופה. לא איבדת רגל או יד, אבל אתה חוזר לבית שכולם בו מתמודדים, כל אחד עם המורכבות שלו, ואתה צריך להחזיק חלקים שלא יתפרקו, ממש כמו בשיר. הקלות שבה זה יכול להתפרק – התפרקו פה המון משפחות ובתים ואנחנו נאבקים כדי להחזיק את זה. שם נכנס הסיפור של הבחירה בחיים, כי אשמת הניצולים יכולה להישאר המון זמן. בכל רגע ביום כמעט היא מגיחה, ואלה הרגעים שאני נשברת בהם בדך כלל. ואני מנסה להבין שאין לי ברירה אלא לעבוד עם מה שנשאר כי האופציה היחידה האחרת היא לא להיות".
במה זה מתבטא?
"בהתחלה הייתי שקועה מאוד עמוק ברגשות אשם מזעזעים. לא יכולתי לשתות קפה בלי להרגיש שזאת פשוט חוצפה. ואני חושבת שהילדים נכנסים פה לתמונה ונותנים לי דחיפה. הבת שלי אמרה לי בשלב מסוים 'הפסיכולוגית אמרה לי שאני צריכה לעשות דברים שעושים לי טוב, אז מותר לך לשתות קפה. את יכולה לראות טלוויזיה אם זה עושה לך טוב'. לוקח זמן להבין שאת לא יכולה למות איתם. אני צחקתי שאנחנו פסע מניצחון אבל בעצם אנחנו פצע משיגעון. אנחנו על הקצה. בגלל זה תהליך הכתיבה היה חד-פעמי, אני לא יודעת אפילו אם יויו בעצמו הבין עד כמה, איזה מסמך אנושי יוצא דופן זה, לתעד את זה בזמן אמת".
