זה כנראה צירוף מקרים, אבל 2023 מסתמנת כתור הזהב של האושיות הציוניות בקולנוע הבינלאומי. אחרי יציאתה של הדרמה התקופתית "גולדה" של גיא נתיב שעושה חיל בקופות בארצות הברית ובישראל ושעלילתו מתרחשת במהלך מלחמת יום כיפור, הוקרן בבכורה המותחן הפוליטי "שושנה". סיפור הרקע שלו מתרחש בערב ייסודה של מדינת ישראל ומלווה את המרדף של אנשי המנדט הבריטי אחר אברהם שטרן, מראשי האצ"ל ומייסד ארגון הלח"י - דמות כמעט מיתולוגית בימין הישראלי, שבסרטו של הבמאי הבריטי הנודע מייקל ווינטרבוטום ("וונדרלנד", "אנשי המסיבות") מוצג כגיבור מקלדת קיצוני גרסת 1938. משורר ופילוסוף בעיני תומכיו, מנהיג ארגון טרור בעיני אחרים. במקרה של ההפקה הבריטית-האיטלקית, העיניים הם עיניים זרות שמתבוננות מבחוץ פנימה למציאות הישראלית, עם לא מעט ביקורת מרומזת.
בניגוד לגיא נתיב הישראלי, שביים את גרסת הביוגרפיה המצומצמת של גולדה מאיר על פי התסריט של ניקולס מרטין הבריטי שניסה להעניק לקהל הצצה מבפנים על המציאות הישראלית, ווינטרבוטום ושותפיו לכתיבה פול ויראג ולורן קורייה, מתארים את המצוד אחר שטרן וחבריו מנקודת מבט חיצונית ולא מתנצלת על פעילותו בטרוריסט ככל הטרוריסטים. או ליתר דיוק, כמנהיגה הרוחני של כנופיה אשר גבתה תג מחיר דמים מחפים מפשע בציבור הערבי בשנות ה-30 בפלשתינה, והייתה אחראית למותם של עשרות נציגי הוד מלכותה ומשתפי פעולה יהודים בארץ. אנחנו הישראלים למדנו עליהם בבתי הספר כלוחמי חופש, ובחוגי הימין הם מוזכרים בהערצה כגיבורים לאומיים, אולם ב"שושנה" ווינטרבוטום מעצב את דמותם כמחבלים רצחניים, על פי כל הגדרה שאינה על פי הנרטיב הציוני. דרמת המתח ההיסטורית שיצר היא בעלת ערך אדיר לקהל בינלאומי ובעיקר לנו הישראלים, ובמיוחד אלו הרואים בעצמם עם סגולה.
4 צפייה בגלריה
הסרט מתאר את המצוד אחר שטרן וחבריו מנקודת מבט חיצונית ולא מתנצלת על פעילותו בטרוריסט ככל הטרוריסטים. מתוך "שושנה"
(צילום: באדיבות פסטיבל טורונטו)
בכל הנוגע להיבטים הקולנוענים והתוכניים של הסרט, עלילת "שושנה" מתחוללת כדרמה תקופתית שגרתית למדי, דוברת אנגלית ועברית, שמתיימרת להיצמד לעובדות לפי היסטוריוניים (ווינטרבוטום סיפר שקיבל השראה מכתבי תום שגב) ושאמורים להקנות לה אמינות בעיני צופים יהודים וגויים, מימין ומשמאל. שלא כמו במקרים של יוצרים ישראלים שמואשמים בחנופה לקהל הבינלאומי במחיר עיוות המציאות הפוליטית, העדפת הנרטיב הפלסטיני והתחסדות מוסרית בפני העולם, ווינטרבוטום בחר לגולל על המסך את המצוד אחר שטרן (אורי אלבי) על ידי נציג המנדט הבריטי באופן נטול יומרות אמנותיות או מצפוניות. הסיפור יוצא לדרך בהתאם לגרסת המציאות של שושנה בורוכוב, צעירה יהודייה יפהפייה (בגילומה של אירינה סטרשנבאום הרוסיה) שתומכת בארגון ההגנה, ומתחזקת מערכת יחסים רומנטית עם טום ווילקין (דגלאס בות'), במוצב בתל אביב וממונה על סיכול פיגועי טרור של המחתרות הציוניות.
מפיה של שושנה, שהקנתה לסרט את שמו, אנחנו מתעדכנים על המתיחות בפלשתינה בסוף שנות ה-30. היישוב היהודי סובל ממתקפות אכזריות של כנופיות פלסטיניות, ומנגד פעילים ציוניים יוזמים פיגועי נקמה נבזיים לא פחות. המנדט הבריטי שהופקד על ניהול ענייני האוכלוסייה המקומית מאז מלחמת העולם הראשונה מתקשה להשתלט על סיר הלחץ הזה שמגיעה לנקודת רתיחה משני הצדדים. לצורך ניהול המשבר, שני קצינים בריטים צעירים מגיעים לאזור וממונים על סיכול טרור בשני המגזרים. בעוד שווילקין מנסה לנטר בערמומיות ותחבולות את הפעילות החבלנית מצד המחתרות היהודיות, ג'פרי מורטון (הארי מלינג) מוצב בג'נין ומיישם מדיניות של יד ברזל כדי להעניש את התושבים הפלסטינים על הסתרת נשק והשימוש בו. הוא זוכה לשבחים על הצלחותיו. כששושנה מתלוננת נגד מפקדו רוברט צ'יימברס על הוצאותו להורג של שלמה בן יוסף אחרי ניסיון פיגוע באוטובוס ערבי, הוא עונה לה שמורטון "תולה יותר ערבים".
4 צפייה בגלריה
שלא כמו במקרים של יוצרים ישראלים שמואשמים בחנופה לקהל הבינלאומי - המצוד אחר שטרן מוצג באופן נטול יומרות אמנותיות או מצפוניות. מתוך "שושנה"
(צילום: באדיבות פסטיבל טורונטו)
בעוד מורטון פועל לדיכוי המרד הערבי בגדה המערבית, ווילקין ומפקדיו מוצאים עצמם במרדף בלתי פוסק אחרי פעילי האצ"ל ששמו להם למטרה לפגוע בנציגי המנדט על פי תורת זאב ז'בוטינסקי ושירתו המיליטנטית של אברהם שטרן (המכונה "יאיר"), ואותה הם מיישמים על בסיס יומיומי. התנקשויות מתוחכמות באמצעות ירי או חומר נפץ עולים בחיי אדם של נציגי השלטון הבריטים בפלסטינה, היהודים שחברו אליהם, ולעתים גם אנשי הארגון, כמו במקרה של אריה יצחקי (יותר ישי), תואם יחיא עיאש של הארגון, אשר תאונת עבודה גורמת לפיצוץ בדירתו בתל אביב, שם סיים את חייו בעודו מרכיב מטען חבלה. כמות הפיגועים שיוזמים שטרן ואנשיו על בסיס יומיומי כמעט, היא לא משהו שהישראלי המצוי מודע אליו, אולם בסרט היא מועצמת, מוגברת ומתוארת באופן לא קל לצפייה. לא רק בגלל המראות הקשים, זוועות של ממש לפעמים, אלא גם בגלל הידיעה שיהודים ביצעו זאת. מסיבה מוצדקת, אבל רק בעיניהם.
כשמפקד היחידה למלחמה בטרור בתל אביב נרצח, מורטון מוזעק מג'נין על מנת להחליף אותו. ההצלחה בשטח מול המפגעים הערבים מעניקים לו יתרון על פני ווילקין שנודע כבן זוגה של שושנה, ונתפס כרך מדי בכל הנוגע להתנהלות מול האוכלוסייה היהודית. כך למשל, הוא תמך במדיניות הכלה בכל הנוגע לחברי הגנה וההצטיידות הלא חוקית שלה בנשק, וטוען בזכותם כי הם מעדיפים פתרונות פוליטיים, מראים נכונות לעבוד עם השלטונות ומתנגדים באופן מהותי ללאומיות הקיצונית האלימה של האצ"ל. מורטון לעומת זאת, מכתיב שינוי כיוון ומיישם את גישת היד הקשה שלו נגד הערבים גם נגד היהודים: דין האצ"ל כדין ההגנה, כדין הכנופיות הפלסטיניות ממזרח. לכולם אסור להחזיק בנשק, ובוודאי להשתמש בו. מכאן ואילך מתחיל הסחרור כשמורטון מוביל את המצוד אחר שטרן, שנתפס ושוחרר על רקע מלחמת העולם השנייה ולבסוף נעצר בדירת מסתור בתל אביב, בה נורה למוות על ידי מורטון ב-12 בפברואר 1942.
4 צפייה בגלריה
משאיר לצופים לגבש לעצמם תפיסה ערכית משלהם בנוגע למתרחש. מתוך "שושנה"
(צילום: באדיבות פסטיבל טורונטו)
על פניו, "שושנה" הוא דרמת מתח תקופתית ששואפת לאמינות מהימנה. ווינטרבוטום משלב בסיפור הרקע ההיסטורי קווי עלילה אישיים, רגשיים, רומנטיקה, סצנות סקס וגם לא מעט אקשן. בבימויו הבוטח הוא ניסה והצליח ליצור מותחן פוליטי הגון בלי להביע דעה. לו היה מדובר בהפקה מתוצרת כחול-לבן, סיכוי סביר שהציבור הישראלי היה עומד מאחוריו ואולי אף מהלל אותה, אולי אפילו כביטוי גבורה ציוני נדיר (אלבי סיפר אחר ההקרנה שבנו של שטרן, העיתונאי לשעבר יאיר שטרן, צפה בסרט ואמר כי הוא מקובל עליו). אבל ווינטרבוטום הוותיק חובב השערוריות הוא ממזר לא קטן. בערמומיותו הרבה הוא פושט מסרטו שיפוט ערכי לטובה ולרעה, ומשאיר לצופים לגבש לעצמם תפיסה ערכית משלהם בנוגע למתרחש. אבל מה אם הצופה אינו איש ימין מישראל שמאמין בצדקת דרכו מטעמים לאומיים מהסוג של ז'בוטינסקי או משיחים מהסוג של הרב קוק? ללא צדקת הדרך, שטרן ואנשיו מוצגים כפי שהם - רוצחים.
והרוצחים הללו, הם יהודים עם דם על הידיים בשם התפיסה הלאומנית הקיצונית שלהם, ואי אפשר להתעלם מנקודת ההשקה הבלתי נמנעת למצב הנוכחי. ממש כפי שלוחמי החופש הציונים חדורי המטרה מהאצ"ל ולח"י היו מוכנים לשים קץ לחיי אחרים תוך סיכון חייהם שלהם למען המולדת ונגד הכיבוש הבריטי, כך גם המחבלים הפלסטינים ששמים נפש בכפם מתוך התנגדות לכובשים שמממררים את חייהם ומונעים מהם הזדהות לאומית. נכון, שטרן ואנשיו מוצגים כיפי בלורית ותואר, מגולחים למשעי, ובחולצות מכופתרות, בעוד שאנחנו מזהים את המפגע המוסלמי המזוקן, לבוש גלביה, כפיה או סתם טי-שירט וג'ינס. אלה אולי פועלים בשם הלאום, ואלו בשם הדת, אבל בכל הנוגע לאלימות ותוצאותיה, אלה ואלה שותפים לדרך ולשם מטרה דומה: מלחמה בכיבוש וייסודה של מדינת לאום.
4 צפייה בגלריה
הסרט מציב בפנינו מראה, שממנה משתקפים פני טרוריסטים - יהודים או ערבים, ומסתבר שההבדל לא כזה גדול. מתוך "שושנה"
(צילום: באדיבות פסטיבל טורונטו)
למרות הימנעותו מניסוח עמדה ביקורתית ברורה, "שושנה" לא מאפשר לנו להתחמק מההשוואה של ארגוני הטרור היהודים של ערב הקמת מדינת ישראל לאלו הפלסטינים שנוסדו אחריה. הסרט מציב בפנינו מראה, שממנה משתקפים פני טרוריסטים - יהודים או ערבים, ומסתבר שההבדל לא כזה גדול. אם לשפוט את הסיפור כפי שהוא עם האלימות הפוליטית, הנקמות, ההתנקשויות הממוקדמות והרצח הבלתי מובחן נגד חפים מפשע, הרי שללא תחושת הצדק היחסי שאנחנו מביאים מהבית, והבמאי ממש לא מצייד אותנו בה, מסתבר שאנחנו ממש לא יותר טובים או מוסריים מאויבינו. אולי רק קצת יותר מוצלחים מהם. לעזאזל, אפילו החלוקה הארגונית של היישוב היהודי דאז מקבילה לזו של הציבור הפלסטיני היום. במקום הגנה, אש"פ. במקום האצ"ל חמאס, ובמקום הלח"י הג'יהאד. וכך גם מנגד, כשבמקום השב"כ שמענים פלסטינים בסרטים ערבים, כך השוטרים הבריטים מתעללים בחברי הארגון במהלך חקירותיהם ב"שושנה".
מי שצופה בסרט עלול לתהות באופן נטול פניות מה ההבדל המהותי בין אברהם שטרן למחמוד א-זהאר? בערמומיותו, ווינטרבוטום פושט מגיבוריו כל הרואיזם ובוודאי כשמדובר בדמותו של שטרן ואנשיו, שהם גיבורים בעיקר בעיני עצמם. ללא מעמד של לוחמי נועזים למען הלאום שהם מייחסים לעצמם, הפיגועים הרבים שהם יזמו והנזק העצום לחיי אדם מתגלם בפנינו כאלימות פוליטית הרסנית והריגה חסרת טעם. לא כמעשה גבורה. וכך גם המוות של הפעילים ושל שטרן עצמו שאת רגעי חיים האחרונים בילה בהסתתרות בתוך ארון בסלון אשתו של אחת מחבריו. מוות סתמי, כמעט מקרי. נטול הרואיות.
זה משאיר אותנו עם העמדה השיפוטית של כל אחד מאיתנו בנוגע לסיפור והדמויות ב"שושנה". הרי יש כאלה שקובעים ששטרן נרצח, אבל לעולם לא יקבלו את הגדרתו כרוצח. למרות כל ההרג שיזם. בסופו של דבר הכול בעיני המתבונן, והתפיסה הסובייקטיבית של ווינטרבוטום פה בין השאר כדי לחשוף אותנו הישראלים על צביעותנו, והפוזיציה הלא הגונה שהתחנכנו עליה. כשפושטים את הנרטיב הציוני מההרואיזם שלו, אפשר להתרשם שאנחנו ככל העמים, ונסיבות הקמת המדינה שלנו לא שונות בהרבה מתנועות שחרור לאומי אז והיום בכל העולם. ללא הטפות מוסר, אבל גם בלי טעינות הסיפור בצדקת הדרך ועלילות גבורה, "שושנה" מדגים לנו שאנחנו עם סגולה, רק בעיני עצמנו.
