משהו קרה לאישה־ילדה אחת בת 19, כשצפתה, בשלהי שנות האלפיים, אי שם בזכרון יעקב, בפרק התשיעי בעונה השישית של "סקס והעיר הגדולה". הפרק, שענה לשם A woman’s right to shoes (משחק מילים על זכות הבחירה), התחיל בהיעלמותן של נעלי המנולו שקארי בראדשו התבקשה לחלוץ בכניסה למסיבת בייבי־שאוור, המשיך בסירובה של המארחת לפצות אותה על הגניבה (בטענה שהיא לא צריכה לממן את בחירות החיים היקרות של בראדשו) והסתיים בהודעה של קארי כי היא מתחתנת עם עצמה – מה שאילץ את הבורגנית המתנשאת לרכוש לה זוג זהה של מנולו כמתנת נישואים. כל זה הפך למניפסט מבריק על רווקות נשית ואל־הורות. "לרווק לא חוגגים ולו אירוע אחד אחרי סיום הלימודים”, קארי אומרת לחברתה שרלוט יורק, ומוסיפה שאילתה שנותרה רלוונטית גם שני עשורים מאוחר יותר: "ואם לא אתחתן ולא אלד ילדים, לא יחגגו את הבחירות שלי?"
בעיניה הפעורות לרווחה של הילדה בת ה־19 – אני מדברת על עצמי, אגב – כל זה היה רלוונטי להפליא ודחוף להחריד לחייה. הימים ימי טרום־השיח הפרוגרסיבי, וכל החברות סביבי ואני פינטזנו על מספר הילדים שיהיו לנו בעתיד הלא־רחוק. שלושה עד גיל 30, זו הייתה הגרסה המקובלת. מה קורה אחרי גיל 30, כשאישה בגירה חוצה את הרי החושך? ובכן, לא היה לנו מושג; בכל זאת, חושך.
כתבות נוספות למנויים:
אבל "סקס והעיר'" באה לתת לנו מושג; קארי, סמנתה, מירנדה ושרלוט היו הגרסה המפוארת של האישה ההיא. השתיים הראשונות לא התחתנו ולא עשו ילדים, השלישית עשתה ילד מחוץ לנישואים, והרביעית ויתרה על חיי נוחות עם בן אצולה סקוטי לטובת חיי נוחות עם יהודי קירח וחסר טאקט. בין לבין הן התרוצצו על מדרכות ניו־יורק בנעליים, הרבה נעליים – צבעוניות, אופנתיות, יקרות להחריד. מעולם לא התברר איך טור סקס במקומון מממן את כל הטוב הזה, אבל המסר היה רחב יותר: בניגוד לתפקידי הנעליים בסיפורי הילדות שלנו – אמצעי לאיתור כלה ב"סינדרלה" או תזכורת למנעמי הבית עבור דורותי ב"קוסם מארץ עוץ" – הנעליים ב"סקס והעיר" חתרו תחת כל ניסוח דכאני. הן שיקפו את הריבונות של הגיבורות על חייהן, ויחד עם בגדים מרהיבים היו ביטוי חזותי לעצמאותן הכלכלית ולתאוות החיים שלהן. יותר מזה: בראדשו איחסנה נעליים ובגדים בתנור – המקום שבעולם השמרני ייצג בית, משפחה ואימהות. בדירה שלה מעולם לא תפח פאי, אבל דור שלם של נשים הרגישו שהגיעו הביתה. והחודש – ממרום גילן, גילנו – נקראנו לשוב אליו. "סקס והעיר" חזרה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
עכשיו קוראים לה "פשוט ככה" (HOT ו־Next TV), השנה היא 2021, הסקס לא אותו סקס (כי טינדר), העיר לא אותה עיר (כי קורונה), וגם הבנות – כיום בנות 50 פלוס־מינוס – לא מה שהיו, בעיקר כי סמנתה ג'ונס איננה עימן (בעקבות סכסוך מתוקשר בין השחקנית קים קטרל לשרה ג’סיקה פרקר, שלא רק מככבת כקארי אלא גם מפיקה את הסדרה). מה אומרים? אומרים שלא. או שאומרים שהסדרה החדשה "הופכת את החבורה פורצת הדרך הזאת לחבורה כל כך לא עדכנית ופתטית", כפי שמנסחת ד"ר רוני הלפרן, מרצה בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל־אביב, שדווקא באה בטוב לסדרה, אבל גילתה כמעט מיד ש"הסדרה לא רואה שהיא חוטאת באייג'יזם".
באיזה אופן?
"הסדרה החדשה היא על איך זה להיות הנשים המבוגרות האלה. הן מוצגות כלא עדכניות, ומה שהופך אותן לכאלה זה שהן חיות בעולם חדש שבו כל הדיבור שלהן נראה ארכאי, כי כבר לא מדברים רק על גברים ונשים, אלא על סיסג'נדרים, א־בינאריים, נשים שנולדו נקבות אבל לא מרגישות ככה ורוצות להגדיר את עצמן אחרת. אנחנו מדברות על אפשרויות חדשות של מין ומגדר, ואת רואה אינסוף אפשרויות כאלה גם בבוסית של קארי בפודקאסט, גם בבת של שרלוט שאומרת 'אני לא מרגישה בת', וגם בסטודנטים באוניברסיטת קולומביה שלבושם אינו מגדרי. יש פלטה של אפשרויות, וכשקארי יושבת בפודקאסט כאישה סיסג'נדרית, פתאום ההגדרה של ‘להיות אישה’ הופכת להגדרה הרבה יותר מוגבלת, וכל הדיון שלפני 20 שנה היה סופר־רדיקלי וביקש לשים במילים חוויה של מין ואהבה של נשים – שואל עכשיו שאלה לגבי מיהן הנשים האלה. זה פלח מאוד מצומצם של נשים סיסנג'דריות שמגדירות את עצמן מול גברים סיסג'נדרים שכולם לבנים ובתוך הקשרים מעמדיים כלכליים של ניו־יורק".
9 צפייה בגלריה
''הסדרה לא רואה שכל הדיבור העדכני הזה לוקה באייג'יזם''. ד''ר רוני הלפרן
(צילום: דניאל צ'צ'יק)
וזה יוצר לך בעיה עם הסדרה?
"פתאום כל העשייה המאוד רדיקלית שקרתה בסדרה הזאת נכנסת לקונטקסט הרבה יותר רחב של הדיבור העדכני, שאומר ‘המהפכה שלכם הייתה מאוד מוגבלת כי היא לא ראתה צבע, מעמד, מין ומגדר שלא מתיישבים עם ההגדרות הבינאריות הוותיקות של גבר שהוא מיסטר ביג ואישה שהיא זערורית, פטיט. זה מבנה מאוד ספציפי של רומנטיקה. הסדרה החדשה משתמשת בכל השפה הפוליטית העדכנית, כדי לזהות את כל התקלות שהסדרה בגרסה הראשונה שלה לקתה בהן ולא ידעה לתת לעצמה דין וחשבון - הצבע, ההטרוסקסואליות, המגדרים המאוד מובהקים, והנקודות העיוורות של הנשים הללו, שפתאום מתגלות כטבולות בפריבילגיה. אבל מה שהסדרה לא רואה זה שכל הדיבור העדכני הזה לוקה באייג'יזם, לא נותן כבוד ולא מכיר בחשיבות הנשים האלה, שהיה להן רגע משמעותי בהיסטוריה של דברי ימי הפמיניזם בכלל ועל המסך בפרט, וגם בחיינו".
9 צפייה בגלריה
''גם השפה האופנתית שלהן מנותקת מהעולם''. מתוך ''פשוט ככה''
(צילום: באדיבות HOT ו-NEXT TV)
ואולי זו המציאות? אולי זה מצבן של נשים בנות גילן בעולם הנוכחי?
"אם תתייחסי לזה ככה את מפסידה את העובדה שזו סדרה על נשים ואל נשים שמדברת על מה זה להיות נשים בעולם. גבר בן 50 פלוס לא מאבד את כוחו בעולם. גם בגיל 30 פלוס הוא לא היה צריך להביא שפה עדכנית, כי השפה השמרנית שירתה אותו. אלה נשים שהיה להן מה להרוויח מלשנות את השפה שבה נשים חושבות על עצמן ומניחות את עצמן בעולם. זו הייתה סדרה שעשתה שינוי דרמטי באופן שבו התקיים שיח על נשיות. אי־אפשר להגיד ‘ככה זה החיים’. ככה זה החיים של נשים, והשאלה הגדולה היא מה אחרי 20 שנה מאפשרים לנשים האלה לעשות במסגרת השפות החדשות שנוצרו, השינויים בעולם, הרשתות החברתיות שבחסותן נשים מדברות אחת עם השנייה באופן בלתי מתווך, וכוח דרמטי כמו מהפכת מי־טו. העולם באמת השתנה והתרחק מהעולם שאיתו הן התמודדו כשהסתובבו לראשונה בעיר הגדולה, אבל אסור לנו לא לזהות אילו חידושים גדולים לזמנן הן ייצרו בסדרה הזאת. ויש משהו עגום בהצגה שלהן עכשיו כנשים שנמצאות בזווית לא נוחה ביחס לשיח העכשווי. זה מטריד אותי כי זה מגייס את השפה הפוליטית החדשה והעדכנית בלי לזהות שבאותה נשימה זה מתנהל מולן באופן אייג'יסטי מאוד. הסדרה בגרסתה הראשונה גאלה נשים מהרבה דברים, כולל האופן שבו הן חשבו על עצמן בגיל 30. עכשיו היא מראה נשים בנות 50 פלוס, ובמובנים מסוימים אומרת 'עבר זמנכן'. אחד ההישגים של הסדרה בגרסה המקורית הופך להיות אחד האובדנים הראשיים בגרסה הנוכחית".
ד"ר רוני הלפרן, אונ' ת"א: "משהו לא עובד לי בזה שנשים שהיו כל כך רדיקליות לפני 20 שנה הפכו לשמרניות, ואני כועסת על היוצר שלקח סדרה רדיקלית כדי ליצור משהו שהוא סופר־שמרני באופן שבו הוא מציג נשים מעל גיל 50"
לפחות נשארו הבגדים היפים.
“אבל גם השפה האופנתית שלהן מנותקת מהעולם. מה שהיה פעם מקור של כוח, שפה של הצהרה עצמית והגדרה עצמית, הופך בגרסה הנוכחית למשהו שמרני, מנותק ולא פעם פתטי. השפה של הכוח שלהן הפכה לשפה של אנכרוניזם, חוסר שייכות, ניתוק. קארי, שכתבה טור פורץ דרך על מיניות, יושבת בפודקאסט על מיניות ולא יכולה לדבר על אוננות, הדיבור גרפי מדי בשבילה. משהו לא עובד לי בזה שנשים שהיו כל כך רדיקליות לפני 20 שנה הפכו לשמרניות, ואני כועסת על היוצר שלקח סדרה רדיקלית כדי ליצור משהו שהוא סופר־שמרני באופן שבו הוא מציג נשים מעל גיל 50. זה להשתמש בשפה החדשה שנוצרה עבורנו נגדנו. כרגע זו פשוט בגידה”.
מילים קשות לסדרה שגם בזמן אמיתי נחוותה לעיתים פחות כ"חשובה" ויותר כבועת־סבון מרהיבה, ועם הזמן נוספו לה פרשנויות וניתוחים שראו את משמעויותיה פורצות הדרך לשעתן. למעשה, גם הסיבוב החדש יכול להיתפס, אם תעדיפו, כפיקציה שאינה דורשת מחשבה נוספת, והדמויות הן, ובכן, קארי, שרלוט ומירנדה חסרות הגיל, באשר הן.
"בעיניי מדובר בסדרה על ארבע נשים שאין בהן שום ייצוג נשי נאמן", אומרת היוצרת והשחקנית דנה מודן. "לי זה תמיד הרגיש כמו דמויות קמפיות של יוצר גיי (למרות שלא ידענו מה זה גייז אז, לא היה). אני רוצה גם להוסיף באותו הקשר שהטעם של כולן בגברים מ־ז־ע־ז־ע. היחידים שסימפטתי היו איידן וברישניקוב אבל הם הודחו. מש”ל".
זו גישה שאולי מחמיצה את השינוי הגדול שחל בארבע הדמויות בסיבוב החדש: שהן הפכו לשלוש. "הייתה לי סברה בזמנו שהדמויות של 'סקס והעיר' הן בעצם קצת כמו 'הקול בראש', שזו אותה אישה מחולקת לארבע", אומרת היוצרת והבמאית סיגל אבין. "היה לנו את המצפון, את המוח, את הנשמה ואת המיניות, ואם את מסתכלת על הסדרה דרך הפריזמה הזאת, יש משהו מקומם בחזרה שלהן כנשים בנות 50 פלוס כשדווקא מורידים את המיניות, כמה נוח. כי זו דווקא בשורה שהיה מעניין לראות כשהן חוזרות בגיל הזה. יכול להיות רדיקלי לחזור ולהראות איך סקס נראה בגיל 50, יש הרבה מה להגיד על זה. פמלה אדלון עושה את זה בסדרה 'דברים טובים יותר', ובוויתור על הצלע הזו יש משהו מוזר".
בסיבוב הראשון חשבת שהסדרה פורצת דרך?
"כשהיא יצאה היא הייתה משהו מאוד נועז בטלוויזיה, והעזה לדבר על סקס בצורה שלא ראית קודם. כשהיא המשיכה וגדלת עם הדמויות היא איבדה משהו מהרדיקליות הזאת, וכשלנה דנהאם הגיעה עם 'בנות' אפשר היה להסתכל אחורה ולהגיד, 'עכשיו הגיע הדבר היותר־אמיתי'. כולם הרגישו את ההבדל בריאליזם ובנשיות שהביאה לנה, אבל עד שזה הגיע, 'סקס והעיר' הייתה טלוויזיה פורצת דרך".
משהו ממנה חילחל לדמויות הנשיות שכתבת לסדרות שלך?
“אני מניחה שכשעבדתי על 'האקס המיתולוגי' נכנסו אלמנטים והשראות מתוך 'סקס והעיר'. בהפקה מאוד פחדו בהתחלה מהדבר הזה שהגיבורה היא אישה ששכבה עם המון גברים, אז כן, 'סקס והעיר' הייתה איזשהו כלי כדי לבוא ולהגיד, ‘הנה, לא צריך לפחד מזה’. מאז הטלוויזיה עברה מהפך מאוד גדול עם דמויות, ותסתכלי מה קורה היום – דמויות של נשים הן הרבה יותר מורכבות ורב־שכבתיות, אתה יכול לעבור איתן מסע עד שאתה מבין מה בדיוק הדעה שלך עליהן, הן לא רק טובות או רעות".
9 צפייה בגלריה
''יש משהו מקומם בחזרה שלהן כנשים בנות 50 פלוס כשדווקא מורידים את המיניות''. סיגל אבין
(צילום: גבריאל בהרליה)
אלא שלפחות במקרה של "פשוט ככה", ההכרעה לגבי טובות־או־רעות כמו נדחית לנוכח הסוגיה המוחשית בהרבה על המסך: מוזרקות או מנותחות. ואם הדיון הגילי בסדרה נגוע באייג'יזם, הדיון החיצוני סביב בחירותיה הכירורגיות של שרה ג'סיקה פרקר בת ה־56 בוודאי לא עושה עימה חסד.
"הדבר שבעיניי הכי קשה לשאת זה המראה המנותח והמשופץ, כי כששרלוט מדברת אני לא רואה כלום מעבר לשפתיים המנופחות, וכשקארי מדברת השפה העליונה מתעוותת", אומרת אשת הטלוויזיה, המעצבת ומבקרת האופנה דורין אטיאס. "גם אני מזריקה, ואני שואלת את עצמי: 'אם את רואה את זה על כולן – איך עלייך את לא רואה?' כשקשה לך לייצר קשר עין עם שפה שנראית כמו שקית של נאדים, אני תוהה איך אני אומרת את זה על כולן אבל לא על עצמי? כי יש שם שלוש גרציות שמסרבות להודות בעובדה שאנחנו מתבגרות וזה כואב בלב. מעבר לזה שבן הזוג של קארי מת ובן הזוג של מירנדה לא שומע ומציגים את זה כפתטי – איפה יש כבוד לבגרות של האישה שם? זה דבר שלי אישית קשה, כי כאילו הזקנה היא מחלה אצל נשים. אני לא זקנה, אבל היום גם קרח על העיניים כבר לא מוריד לי את הכהויות ושתיית מים מרובה כבר לא מייצרת לי אנרגיה חוץ מכל דקה ללכת לשירותים. אני נהנית מאלף ואחד דברים אחרים אבל אני מתבגרת, ובסדרה הזאת יש משהו שלוחץ על המקום של ה'להתבגר יפה'. בסדר, אנחנו מתבגרות, לא צריך לדבר על זה. למה אי־אפשר להגיד 'התבגרה'? למה זה תמיד צריך להיות 'התבגרה יפה' או 'נראית טוב לגילה'? מה יש לכם?"
9 צפייה בגלריה
''יש שם שלוש גרציות שמסרבות להודות בעובדה שאנחנו מתבגרות וזה כואב בלב''. דורין אטיאס
(צילום: שי פרנקו)
כלומר שהדיון תמיד נגרר בסוף לבוטוקס?
“היום זו הרוח – שאת צריכה לטפל בחיצוניות שלך בגיל הזה, והן טיפלו, ובשבילי זה הקושי הגדול בלראות אותן. אני רואה את המאבק של השחקנית בגיל, ואני רואה את שרה משחקת את קארי בקושי רב. היא לא באמת חוגגת את הגיל הזה, והסדרה רק כאילו חוגגת את הגיל הזה. זה ההבדל בין פעם להיום. פעם הן באמת חגגו – הן הפכו את הדפקט לאפקט, אף אחד לא ריחם על קארי שהייתה רווקה ושמישהו נפרד ממנה בפתקית. להפך, קמת למחרת בבוקר ומתת שמישהו ייפרד ממך בפתקית! עכשיו הן כאילו חוגגות את עצמן אבל לא באמת חוגגות, וזה קשוח".
הן לא התפתחו כמו שאנחנו התפתחנו ב־20 השנים האחרונות?
"לא. ואנחנו השתנינו, אנחנו בגיל שאנחנו לא מחפשות את עצמנו יותר. כשצפינו בזה היינו בגיל שעוד רצינו לקבל השראה דרך העיר, דרך ניו־יורק, העיניים שלנו שצפו בסדרה חיכו לבשורה. עכשיו אני אישה בת 47. הדלאי לאמה יכול להשפיע עליי, לא קארי בראדשו”.
גם האמנית והצלמת תמר קרוון התקשתה להזדהות עם הבנות בסיבוב הנוכחי. "כשקארי נכנסת לחדר הארונות מלא הבגדים ואומרת, 'הלו, לאברז', זה הפריע לי. תתקדמי. גם לי יש הרבה בגדים בבית, אבל בקורונה חלו שינויים, ומה שקרה לי זה שאני כמעט לא עושה שופינג. הסגידה לבגדים לא קיימת אצלי יותר. זה מיותר, וזה שהיא עוד תקועה שם זה היה מבאס. כל ההתעסקות בבגדים לא מתאימה יותר. ולא מתאים איך שאתן לבושות, מצטערת. צריך להוריד קצת את מינון הקרנבל. גם אני כבר ירדתי לסניקרס. אני בת 53, ואם ארוץ בעיר בעקבים יכאב לי הגב. זה מצוין שרואים נשים בגיל הזה על המסך, אבל אני שואלת את עצמי: האם בחורות צעירות יראו את הסדרה? לא. האם לנו בא לראות אותה? לא. אז למי בא לראות אותה עכשיו?"
התשובה לשאלה הזאת דווקא פשוטה: לכולם. ממש לכולם. בישראל פרק הבכורה רשם את נתוני הצפייה הטובים ביותר לסדרת רכש ב־HOT בשלוש השנים האחרונות. ב־HBO העולמית הוא נחשב לפרק הבכורה המוצלח ביותר בהיסטוריה של שירות הסטרימינג, ואפילו המכה הלא־קלה בכנף – עם הצפת ההאשמות נגד כריס נות', שמגלם את מיסטר ביג לפרק אחד בלבד שבו הוא גם מת מהתקף לב – לא פגמה בצפייה או בדיבור המתמשך על הסדרה.
מותו של ביג (ג'ון ג'יימס פיטרסון, בשמה המלא של הדמות), אהובה המיתולוגי של קארי ופנטזיה קולקטיבית בת 23 שנה, הוא אולי הרגע הראשון שבו יוצרת "פשוט ככה" קשר ישיר עם כדור הארץ. שנים אחרי שמיליוני נשים בעולם הישירו מבט לעיני הגבר שלהן וחיפשו בו את ביג, האלפא־מייל הנחשק עם החיוך הממזרי, השיער השופע, החליפות היקרות, הנהג הפרטי והתחביבים שכוללים סיגרים, מוזיקה ישנה, גוסטינג וגזלייטינג – שני מושגים שלא הכרנו אז, סתם קראנו לזה "חנטריש" – באה הסדרה והורגת, מילולית ומטפורית, את האופציה הגברית הזאת.
סביר שהפנטזיה הייתה מתנפצת גם אם ביג היה נשאר בחיים וסתם עוזב את בראדשו לטובת משפיענית רשת עם 250 אלף עוקבים בטיקטוק, אבל למזלה של הסדרה, הכותבים נענו לדרישתו של נות' להופיע בפרק אחד בלבד והרגו את הדמות רגע לפני ששתי נשים העידו ב"הוליווד ריפורטר" כי נות' תקף אותן מינית, האחת ב־2004 והשנייה ב־2015. השבוע כבר התלוננה אישה שלישית על תקיפה בשנת 2010, והשחקנית זואי ליסטר ג’ונס העלתה פוסט לחשבון האינסטגרם שלה שבו כינתה את נות’ טורף מיני וחשפה התנהגות מינית בלתי הולמת מצידו שחוותה כשהגיעה לתפקיד אורח ב"חוק וסדר".
"אולי מותו של ביג מאלץ אותנו להתמודד עם מותה של הפנטזיה הזו ועם שחרור הארכיטיפ הגברי הזה שהתרבות הפופולרית האכילה אותנו תוך עימות עם צדדיו האפלים", ליסטר ג'ונס כתבה, והצליחה לנסח היטב את השפעתה האדירה של תנועת מי־טו, שלא הייתה קיימת בימי ביג וכעת נושכת את נות’ בעכוז.
המפרסמים, ביניהם חברת "פלטון" שאופני הכושר שלה היו הטריגר להתקף הלב ב"פשוט ככה", השהו את הפרסומות החדשות עם נות’. גם הסוכנות שלו פיטרה אותו. שלוש כוכבות הסדרה, ג'סיקה פרקר, סינתיה ניקסון וקריסטין דיוויס, שיחררו הצהרה משותפת שבה הביעו תמיכה בנשים המתלוננות. "אנו יודעות שזה דבר קשה מאוד לעשות ומעריכות אותן על כך", כתבו.
נות', מצידו, מכחיש הכל ("קשה שלא להטיל ספק בתזמון יציאת הסיפורים האלה... אני יודע דבר אחד: לא תקפתי את הנשים הללו"), אבל הדמות ללא ספק מתה, ונראה שגם קריירת המשחק שלו. יש בזה משהו יותר מסמלי; המהפכה איתגרה את החיזור והרומנטיקה, והפכה את האגרסיביות, הכוחנות וחוסר הרגישות לדבר הזה שנשים כבר לא רוצות.
האם "פשוט ככה" תציע חלופה הולמת? או מינימום אמירה מעניינת מספיק על נשים בעשור השישי לחייהן בעולם החדש ובכלל? קשה לדעת, כפי שקל לנחש שרוב הצופים – עם כל ההסתייגויות – יישארו איתה לאורך העונה, איש־אישה מנימוקיו ותירוציו. ומי יודע, אולי בסוף עוד יחזירו לנו את איידן. אסור לאבד תקווה.
פורסם לראשונה: 07:30, 24.12.21
