לקראת סוף 2019 זה שוב קרה לזאק קונדון. המוח מאחורי ביירות, מהפרויקטים הכי מקוריים, מעניינים וגם מוערכים של המאה ה-21, הרגיש שהכוח הולך ואוזל. הוא ממילא לא באמת אוהב לצאת לסיבובי הופעות ארוכים, מה שדחף אותו לסגנון חיים שהמילה "בריא" קשורה אליו בערך כמו שהמילה "זכויות הפרט" עושה רושם על משטרת ישראל.
ואז, בספטמבר, הרופאים איבחנו אצלו דלקת חריפה במיתרי הקול. יתר ההופעות בוטלו וקונדון החליט להתבודד בבקתה נורווגית. הוא כתב שם שירים, הקליט והתאושש. לכן כשהשמועות על וירוס מסתורי חדרו את חומת ההסתגרות שבנה, קונדון לא התרגש. "במובנים מסוימים המגפה קצת עזרה לי, ואני שונא להגיד את זה על משהו שהיה טרגי לכל כך הרבה אנשים", הוא מספר בשיחה מביתו בברלין. "תכננתי לבלות בבידוד עוד לפני הקורונה. רציתי להיות בחשכה ובשלג".
כשהקורונה עצרה בחריקת בלמים את עולם התרבות, קונדון הבין שהזמן הזה צריך להיות מנותב לא רק להסתכלות קדימה, אלא גם אחורה. מגיל 19 בערך הוא מסתובב ברחבי העולם ומתרוצץ בין אלבום לאלבום, ואף פעם לא הייתה לו הזדמנות להבין למה הכל כל כך קשה לו. חבר הציע לו בינתיים להוציא מחדש אי.פי מ-2007, Lon Gisland, שנפתח עם אחד השירים היפים של ביירות, Elephant Gun. מכאן קונדון התגלגל לחיפושי אוצרות בארכיון שלו, והם הפכו לריליס החדש שלו, Artifacts - אוסף של אי.פיז, בי-סיידים ועוד חומרים יחסית נדירים של ביירות. העותק הדיגיטלי כבר זמין בשירותי הסטרימינג, והתקליט הפיזי ייצא באפריל. כרגיל אצל ביירות, האלבום יפה ונוגע ללב, כמו לקבל גלויה ממכר אהוב שתמיד נמצא במקום הכי ציורי שניתן לדמיין.
"לא היה לי שום דבר מלבד זמן כדי לקבל פרספקטיבה", מספר קונדון, "אז ניסיתי לחפור בעבר".
ומה הבנת?
"אני רואה ילד אבוד, שמתמודד עם בעיות בלי שום כלים או הדרכה, והמוזיקה היא חבל ההצלה היחיד שלו. אני רואה מישהו שעובר כמו בולדוזר בתוך החיים ונלחם כל רגע. יש לו כישרון אחד שמציל אותו, אבל הוא מקור של לחץ ומתח עד שזה מכריע אותו. כמו משהו שעומד להתפוצץ".
זה קטע, כי המוזיקה שלך משדרת תחושות אחרות לגמרי.
"אני משתמש במוזיקה כאסקפיזם מההתחלה. האובססיה שלי למוזיקה היא אובר-פיצוי על משהו אחר, שהיה חסר בחיים שלי. כשאבא שלי נתן לי כילד אלבום של הביץ' בויז, הרגשתי שמשגרים אותי למשהו גדול ונעלה, כמעט התנסות רוחנית. והמשפחה שלי בכלל לא דתית: אמא שלי קתולית ששונאת את הקתוליות ואבא שלי אתאיסט. תגיד לו 'אלוהים' והוא יגלגל עיניים. אז המוזיקה בשבילי היא התקווה היחידה מול החושך".
אז מצד אחד, המוזיקה היא הכול. ומצד שני, אתה שונא להופיע. אז בקורונה הרגשת אחרת מאשר רוב הקולגות שלך, שרק רצו לחזור לבמה.
"זה לא שאני לא אוהב הופעות. כשהקהל מגיב אני נרגש ושמח. אבל לשים אותי על במה זה לגרור אדם סופר-מופנם לאור הזרקורים ולהגיד לו לתת נאום. זה לא טבעי, לא מתאים, לא משהו שאני בנוי אליו. אם היה אפשר, הייתי כותב שיר ואומר לאנשים 'אתם חייבים לשמוע את זה, בואו'. אם אתה מסתכל בתמונות ובסרטונים מהופעות, תראה שאני בעצם מנסה להיעלם. כל החברים שלי נורא רוצים לחזור להופיע, אבל מבחינתי זה כמו להתגייס לצבא ולהישלח למלחמה.
"אז הבידוד היה 'טוב' עבורי", הוא מוסיף, "כי כשאתה מופיע 15 שנה, לא יוצא לך לשבת ולנסות להבין: למה אני כל כך נאבק בדיכאון? למה הכל קשה? למה אני נאבק בבעיות שתייה ובחרדה והכל שחור? מה קורה? הבנתי שאני מרגיש מבפנים כמו פעוט עצבני שרוצה להרוס הכל. כשיש שקט, אתה חייב להסתכל פנימה ולהבין: כן, התייחסתי לעצמי כמו חרא כל השנים".
מכור לתשומת לב
הכנות האמיצה של קונדון, ממש תיכף בן 36, חושפת טפח ממה שעובר גם על חביבי המבקרים, אלה שלא צריכים למלא איצטדיון אבל כל עיר ופסטיבל רוצים חתיכה מהם. במקרה שלו, הכל גם קרה נורא מהר: הוא נולד באלברקיקי, ניו מקסיקו, התאהב במוזיקת עולם בגיל ההתבגרות וכבר בגיל 17 הפך את זה לקריירה. האלבום הראשון שלו, Gulag Orkestar, זכה לשבחים וסידר לו פריצה מסחררת על גבי הטרנד הבלקני (לא במקרה, למשל, אלה היו גם שנות הפריצה של בלקן ביט בוקס).
אבל כבר מההתחלה, קונדון מעיד, המחיר היה פשוט גבוה מדי: "הייתי ילד לגמרי, בן חמש מבחינה מנטלית. לא הייתה לי שום התפתחות רגשית. אני מאוד אוהב את המשפחה שלי, באמת שכולם עשו את המיטב, אבל לא היה שם מי שיעזור. אז יצאתי לקריירה שהיא אולי מאוד מרשימה אבל גם מאוד כבדה. רציתי נורא להשתייך, שיאהבו אותי, אבל הייתי גם טינאייג'ר תחת זרקורים, אז אתה בעצם שותה ומתמסטל מתשומת הלב - עד שמגיעה ביקורת אחת ומרסקת אותך.
"כשאתה נאבק בחרדה ובדיכאון", הוא ממשיך, "אם אתה שותה או אוכל יותר מדי אתה לא יכול להחלים. אז אם אתה מכור לתשומת לב - זה אותו דבר. אתה שוכח להאכיל את עצמך, להתלבש, ללכת לישון, להיזהר מלבלות עם אנשים שלא טובים לך. יש לי כל כך הרבה סיפורים מצחיקים, שהייתי באולפן ושכחתי לאכול יומיים ברצף. אנשים דיברו אליי אבל הייתי בבלאק-אאוט. והבית מבולגן. ואם אני יוצא עם מישהי היא רותחת עליי. חברויות מתפרקות".
ובתוך כל זה, אין רגע שאתה מסמן בתור "עשיתי את זה"?
"תמיד חשבתי שהאסון מחכה מעבר לפינה, שאם אנשים אוהבים את המוזיקה שלי אני חייב להם את החיים שלי ולכן אני צריך להקדיש את כל כולי כדי לא לאכזב אותם. אז לא, אין רגע של 'עשיתי את זה'".
תשמע, יש לך שיר כל כך יפה כמו Nantes, מהאלבום השני, The Flying Club Cup. אני זוכר שהקשבתי לו וחשבתי: ככה להיט טוב צריך להישמע. זה לא משהו ששמת לב אליו בזמן אמת?
"כשכתבתי אותו בדיוק סיימתי את הטור הראשון והייתי בהתמוטטות עצבים. כל בוקר הייתי צריך להזכיר לעצמי איך קוראים לי. הייתי מסתכל על הידיים שלי ונושם כאילו זאת הפעם הראשונה. פחדתי שאיעלם. אמא שלי הייתה צריכה להחזיק לי את היד 20 דקות כי תמיד הרגשתי שהתעוררתי מתרדמת. כל יום".
והיום?
"היום אני יודע איפה אני נמצא".
אזרח העולם
בתקופה שבה נסיעות לחו"ל מצריכות תכנון מבצעי ברמה של המוסד, האזנה לביירות היא כמו להחתים דרכון במקומות הצבעוניים שמהם קונדון שאב השראה: ממקדוניה ועד איראן, מאיטליה ועד, כמובן, לבנון ועיר הבירה שלה. זאת מוזיקה שמפגישה את הסרטים והפסקול של אמיר קוסטריצה עם ליין קלידים כמעט ילדותי מרוב שהוא פשוט. זאת השירה מלאת ההבעה של קונדון האמריקני שרוקדת עם העושר המוזיקלי של מזרח אירופה או אמצע אסיה. ביירות זה לא קלישאה על "חיבור בין עולמות", אלא הדבר עצמו.
אלא שכמה מוסכמות השתנו מאז שביירות הוקמה. אחת הבולטות שבהן היא הניכוס התרבותי. קונדון ער לסוגיה, אבל מסרב להתכופף בפניה. "כשמדברים איתי על ניכוס תרבותי מוזיקלי, אני אומר שזאת לא שיחה שמתקיימת בין שני מוזיקאים", הוא מסביר. "כשניגנתי עם תזמורת קוצ'אני ממקדוניה הם לא אמרו לי 'שמע, העור שלך קצת יותר חיוור משלנו, אז אתה לא רשאי לנגן אקורד ג'י-מינור'. זה יותר כמו 'אתה מניו-מקסיקו ואוהב מוזיקה מקדונית? מגניב, ברוך הבא למשפחה'. לבקר את זה תחת ניכוס תרבותי זה לבטל את כל הדאנס האמריקני. לבנים לא יכולים לנגן ג'אז או מוזיקאים הודיים לא יכולים לעשות מחווה לסרף אמריקני. זה לסגור את הגבולות. זה מה שאנחנו מעדיפים?"
ומצד שני, מצפים שתהיה שגריר: של מוזיקה בלקנית ואפילו של ביירות.
"זה גם קצת מגוחך. אני מרוצה שאנשים סקרנים. אני רוצה לעשות כבוד למוזיקאים שעוררו בי השראה. אבל אני כמו שף שטייל למקומות מסוימים ועף לו המוח מתבלין מסוים, והוא רוצה אותו על הפיצה שלו. אני מנסה להיות שגריר במובן חיובי, כלומר לכוון אנשים למקור, אבל כשדברים איומים קוראים בביירות מתנפלים עליי ושואלים 'איפה הקול שלך'. ואני אומר: אני רק פאקינג אזרח העולם כמו כולם. ולא בקטע מתבכיין, אבל איך אני מוסמך לבטא משהו שיעזור למישהו? גם אני קופא בפחד ובעצב".
ב-2014 נסגר מעגל: ביירות ביקר בביירות. קונדון גר אז באיסטנבול והרגיש חובה לנסוע למקום שעל שמו נקרא פרויקט כה מצליח. "אחת הסיבות שעוד לא הופעתי בישראל היא שהייתי צריך להופיע בביירות קודם", הוא אומר. "אז נסעתי ואחרי שהגעתי נכנסתי למונית וביקשתי מהנהג שייקח אותי למועדונים מקומיים. הוא לקח אותי למועדון ששמעו את הבומים מבחוץ ואני אומר לו 'לא לא, מוזיקה יותר ישנה'. אמרתי לו שאני אוהב את פיירוז והוא מסתכל עליי כאילו שאני משוגע. אז הוא לקח אותי למקום שמגיש אוכל מקומי ועל הבמה מנגנים מוזיקה לבנונית ישנה. זה היה נהדר.
"הייתי שם למשך שבוע ואמרתי שאני חייב להביא כאן את הלהקה", הוא ממשיך. "הלכתי ברחוב וראיתי פוסטר של מישהי, משהו בסגנון לנה דל ריי, ואמרתי: 'אם היא יכולה לנגן כאן, אז גם אני'. רציתי תמיד לנגן באיסטנבול, ביירות וטהרן. אני לא יכול לנגן בטהרן. וניסיתי".
ניסית?
"כן. או שקיבלתי דחייה ממש מהר, או שאמרו לי 'תחכה שנה, המצב ישתפר' ואז בום, טראמפ נבחר".
אחרי שסימן וי על החוב לביירות גם בביקור וגם בהופעה, קונדון אומר שלא יתנגד להופיע במדינה שבה השם 'ביירות' הוא הרבה יותר מפרט טריוויה. "אני יודע שיש חרם, אבל מה יעזור אם נמנע מבני אדם חוויה תרבותית? אני מכיר מספיק ישראלים כדי לדעת שהם לא מסכימים עם כל מה שהממשלה עושה. כמו שאני לא אחראי לפשעי מלחמה של ארצות הברית. הטור הראשון שלי היה בזמן המלחמה בעיראק. הייתי במספרה במרוקו וקיבלתי גילוח קרוב. הלהב היה צמוד לצוואר שלי בזמן שאמרתי שאני מאמריקה. כל מה שרציתי להוסיף זה שאני מניו-מקסיקו ואין לי קשר לממשלה המטופשת שלנו".
תשמע, אני חייב להגיד שאני מראיין מוזיקאים הרבה שנים וזה מהראיונות היותר כנים שיצא לי לקיים.
"תזכור, אמרתי שאני לא פרפורמר. אז בראיונות אני נותן הכל".
