במהלך קריירה של שישה עשורים, פרנסיס פורד קופולה הביא לעולם אינספור סרטים בלתי נשכחים. "הסנדק", "השיחה", "ראסטי ג'יימס", "מועדון הכותנה" וכמובן "אפוקליפסה עכשיו" נהנים עד היום ממעמד של יצירות מופת נדירות ועל זמניות, ששומרות על הרלוונטיות שלהן לאורך השנים. לא פחות מכך, כמפיק, תרם תרומה אדירה לטיפוח במאים מתחילים שהפכו בהדרכתו לעילויים אם זה ג'ורג' לוקאס, גודפרי רג'יו, וגם בתו סופיה קופולה. באופן טבעי, בהתחשב בגילו המתקדם (85) הוא האט את הקצב והתרכז יותר בענף היין, כבעל יקב יוקרתי. אבל למרות הסבת המקצוע, תהילת העבר, ועייפות החומר, קופולה סירב להרפות מהחלום שלו יצירת מופת קולנועית אחת אחרונה, דרמת מדע בדיוני הגותית. עכשיו, אחרי שהחלום התגשם ו"מגלופוליס" הושלם סוף סוף, והוקרן בבכורה נוצצת בפסטיבל קאן, אפשר להכריז עליו כנפיחה יומרנית - סרטו הגרוע ביותר של הבמאי.
"מגלופוליס" - טריילר
בשיחות מקדימות עם התקשורת סיפר קופולה כי הרעיון הראשוני ממנו צמח "מגלופוליס" עלה כבר במהלך העבודה על "אפוקליפסה עכשיו" אי-אז בסוף שנות ה-70. ואכן, אפשר לזהות זיקה כלשהי בין שני הסרטים, שממזגים פילוסופיה פוליטית עם היסטוריה, והתשוקה האנושית לכוח. לא מדובר בתוכן מבדר קליל, אבל גם "אפוקליפסה עכשיו" לא היה כזה, ורק בראייה לאחור התגלה כאוצר קולנועי נדיר. בהשראת יצירת המופת ההיא ובזכות שמו הטוב, קופולה היה אמור לקדם מזמן את הפקת "מגלופוליס" ולהוציאה לפועל. אלא שההיבטים המעשיים של הפרויקט השאפתני והבלתי מתפשר, מנעו מהרעיון להבשיל למציאות. למרות קשריו בתעשייה, לא נמצא האולפן שיתמוך בו. לבסוף, בלית ברירה ובגלל שאפילו קופולה לא יכול לעצור את הזמן בעודו הולך ומזדקן, הבמאי יצא לדרך בכוחות עצמו והוציא מכיסו תקציב של כ-120 מיליון דולר.
אחרי צפייה בסרט הנחות הזה, אי-אפשר שלא לתהות על מה הלך הכסף שהוקצה ליצירתו דרך חברת ההפקות של קופולה, אמריקן צנטרופה. בסופו של דבר, אחרי שמקלפים את הקליפות של "מגלופוליס", שרובן עשויות גרפיקה ממוחשבת סינתטית, מגלים שאנו חוזים בעצם במחזה מצולם. צוות השחקנים המרהיב שעמד לרשותו - בהובלת אדם דרייבר, ג'אנקרלו אספוזיטו, שיה לה-באף, אוברי פלאזה, ולורנס פישבורן - מדקלם מונולוגים בדרמטיות יתר, כאילו הם ניצבים מולנו על במת תיאטרון עם תפאורה דלה למדי סביבם. לעתים הם אף מצטטים ישירות מ"המלט" של שייקספיר (למשל דרייבר במונולוג "להיות או לא להיות"), "אני קלאודיוס" מאת רוברט גרייבס או מכתביו של הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס.
אפשר להניח שהכוונה של קופולה הייתה להביא לעולם יצירה שהיא על זמנית שממזגת יחדיו אירועים היסטוריים, שזורים בפוליטיקה עכשווית, תיאוריות של מדע המדינה וגם באמנות ובספרות יפה. אבל כדי שסרט שאפתני שכזה יעבוד, דרושה עבודה מוקפדת ובעיקר מסונכרנת בין כל המרכיבים ההגותיים, הסגנוניים והעלילתיים. לא משימה קלה כלל וכלל. "ענן אטלס" של האחיות וושובסקי וטום טיקוור, הוא דוגמה למקרה נדיר שבו יצירה קולנועית שכזו יכולה להצליח על המסך (ולהיכשל בקופות). כמו "מגלופוליס", גם ההפקה ההיא מ-2012 עלתה יותר ממאה מיליון דולר שגויסו ממקורות עצמאיים. אבל בניגוד למלאכה התסריטאית המדויקת של צוות היוצרים, קופולה יוצא משליטה עם הרבה יותר מדי רעיונות שהוא לא מצליח לנסח או לחבר יחדיו תוכנית או צורנית.
על מה בעצם הסרט? שאלה טובה שלא רבים מתיימרים לדעת את התשובה אליה. סיפור המסגרת הוא על ארצות הברית העתידית, דמוקרטיה שהיא מעצמה עולמית שעומדת לקרוס לתוך עצמה כדיקטטורה כל הדרך לחורבן, בדומה לרוב האימפריות לאורך ההיסטוריה. "רומא החדשה", כפי שהיא מכונה בסרט, מתכתבת ישירות עם נפילת האימפריה הרומית ולכן אין פלא שלגיבור הראשי קוראים סיזר קטלינה (דרייבר), מדען מבריק, זוכה פרס נובל ובן למשפחה החזקה ביותר בעיר. יש לו רומן סודי עם וואו פלטינום (פלאזה), מגישת טלוויזיה פתיינית שמאוהבת בו עד כלות, אך מכיוון שהוא מסרב להתחייב לזוגיות עמה, היא פונה לנישואי נוחות עם דודו, הבנקאי המזדקן קראסוס (ג'ון ווייט).
לסבך המשפחתי הזה, מצטרף הנבל הפלייבוי קלודיו (לה-באף), בנו של קראסוס - תואם דונלד טראמפ, שחפץ בחיי נהנתנות, נשים יפות ויותר מכל בעוצמה פוליטית, וברמה האישית מונע מתחרות קטנונית עם בן דודו המוצלח סיזר. בשלב מסויים השניים יתמודדו בבחירות דמוקרטיות על השליטה בעיר, מה שיוביל אותם ואת הסרט כולו לפיצוץ לא מבוקר. בניגוד לקלודיו הכסיל הערמומי, תאב הכוח שנתמך על ידי אספסוף מוסת וחבורה של בריונים, לסיזר יש מה לתרום לחברה כמדען וכמנהיג, ויש לו גם חזון שכולל את החרבת הקיים לצורך הקמת עיר חדשה ומתקדמת בשם מגלופוליס. לצדו עומדת גם ג'וליה טובת הלב והמראה (נטלי עמנואל), בתו של ראש העיר פרנקלין סיסרו (אספוזיטו). היא מאזנת אותו, משרה עליו טוב, ומחדשת את המיומנות העל-טבעית שלו לעצור את הזמן. האהבה שהם חולקים מוצגת כתקווה לעולם טוב יותר. אשרי המאמין.
בתוך הבלגן העלילתי בעולם בדיוני נטול הגיון פנימי, יש אולי רק משענת רעיונית יציבה אחת שנותרת ונובעת מהבדלי ההשקפה בין סיזר לראש העיר סיסרו. דיון עקרוני שיש לו ערך פילוסופי ואקטואלי כלשהו בשיח הנוכחי מן החדשות בעולם וגם בישראל: האם המדיניות הנכונה לניהול ציביליזציה היא זו של סיזר המסמן יעדים נעלים לעתיד, בואך אוטופיה, ופועל להשגתם מתוך מבט קדימה. או האם יש לשלוט באופן פרגמטי תוך פתרון בעיות כאן ועכשיו לטובת האזרחים של היום, גם על חשבון אלה של מחר. האם במקום לנהל את הקיים, יש להחריב אותו לטובת "היום שאחרי".
קופולה אימץ את גיבשתו של סיזר בהפקת הסרט, תוך התעלמות מכל ההיבטים המעשיים שבדרך. וכמו רוב האידיאולוגיות ששואפות לאוטופיה וכושלות, כך גם במקרה של "מגלופוליס" שנראית כמו יומרה מגלומנית של הבמאי עצמו. לקראת הבכורה המתוקשרת בקאן, צצו סיפורים על התנהגות בלתי הולמת (האשמות מהסוג שלה-באף ודסטין הופמן, שנכללים בצוות השחקנים, חוו בעבר בעצמם) וכן עדויות על חוסר התפקוד שלו כבמאי שהגיע לא מוכן לימי הצילום, שאתם מרביתם בילה בעישון מריחואנה. גם אם הדיווחים נכונים, זו לא הסיבה העיקרית לכישלון העצום והכל כך מאכזב. זה חלום אוטופי נטול סיכוי מעשי שאסור היה שיתגשם מלכתחילה. "מגלופוליס" הוא המגלופוליס האישית של קופולה, שנוסדה בזכות מורשתו, ויש רק לקוות שלא תחריב אותה.
"פיוריוסה": סצנות שמציפות באופן בלתי צפוי את אירועי 7 באוקטובר
בניגוד לקופולה, ג'ורג' מילר בן ה-79 מעדיף פשוט לשמור על ההמשכיות של הקולנוע שלו, המובהק, המזוהה כל כך איתו כבורא של סדרת סרטי "מקס הזועם". אין היום קולנוענים רבים בהוליווד שאפשר לייחס להם תפיסה חזותית מובהקת כמו של הבמאי האוסטרלי. "פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם", הסרט החמישי בסדרה שהשיק בתחילת שנות ה-80 ממשיך את הקו הסגנוני של קודמו "כביש הזעם", שהוקרן גם הוא בבכורה בריביירה הצרפתית לפני תשע שנים. סרט האתחול ההוא היה שופע בסצנות אקשן מפעימות שהן תאווה לעיניים ופמפום של קצב הלב על רקע המדבר הכתמתם. וכך גם הפעם, עוד מאותו דבר, שכבר אינו יוצא דופן כמו ב-2015.
סרטי "מקס הזועם" המקוריים מהאייטיז היו אלימים, מחוספסים ומאוד פיזיים. מל גיבסון הצעיר גילם את הגיבור המנסה לשרוד בעולם פוסט-אפוקליפטי אלים וקמפי, נטול משאבים וחסר רחמים. היו בהם הרבה רגעים מתים, עם המון גופות. ב"פיוריוסה", ממש כמו ב"כביש הזעם", אין זמן להתעכב על דרמות. הכול תלוי בתנועה וזרימה תמידית, ומילר לא טורח ללחוץ הבלמים ומתמכר כל כולו לתערובות של בנזין ואדרנלין. המכוניות אף פעם לא עוצרות. ממשיכות לנסוע בפול גז, מה שמשאיר את הדמויות קצת בניוטרל. פיוריוסה שהושקה כגיבורה נשית בגילומה של שרליז תרון בסרט הקודם, עומדת במרכז הפריקוול הזה.
4 צפייה בגלריה
לא משהו שלא ראינו בסרט הקודם. מתוך "פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
אניה טיילור-ג'וי ("גמביט המלכה") שמה את הידיים על ההגה כפיוריוסה הצעירה בהופעה שתקנית בסגנון באסטר קיטון. היא נתלית על השאסי או מטפסת על מנופי משאית, קופצת, מרביצה, יורה. לא משהו שלא ראינו בסרט הקודם. הסיפור מלווה את ההתבגרות של פיוריוסה מאז חטיפתה בגיל צעיר על ידי כנופייתו של דמנטוס (כריס המסוורת'), שבהמשך מתריס נגד שלטונו של הרודן אימורטן ג'ו. לרגעים דומה שהסיבה היחידה לקיומה של העלילה הלא מורכבת היא להעשיר את סצנות האקשן, וגם להעניק להם הקשר רחב יותר, על קריסת הציביליזציה, החיותיות של בני האדם, והעימותים האלימים ביניהם. בין השאר מוזכרת מלחמת ששת הימים, אבל מנקודת מבט ישראלית עכשווית: לצפות בלהקות של פראים אכזריים הפושטים על קהילות שלוות רכובים על מכוניות, אופנועים ורחפנים, מציפה באופן בלתי נמנע את אירועי 7 באוקטובר - ומזה יש לנו מספיק במציאות.
