אביב גפן הצטרף אתמול בערב לרשימה מכובדת ודי מצומצמת. אין הרבה מוזיקאי רוק ישראלים שיכולים לסמן וי על הופעה בפארק הירקון, ועוד ביום ההולדת ה-50 שלהם. הבארבי הוא ממש אחלה, שוני זה בוודאי נחמד ונעים, וקיסריה או מנורה זה לבטח מרשים וכנראה שגם מכניס. אבל הפארק זו כבר ליגה אחרת - ולו רק בגלל הלוגיסטיקה. לא רק של האמן שעומד על הבמה, אלא גם של הקהל הרב שמתמקם למולו על הדשא. הופעות גדולות בישראל הן לרוב חגיגה גדולה, אבל לעיתים הן יכולות להיות גם סיוט לא קטן.
גם בימים נטולי רקטות הגעה לפארק לטובת הופעה היא לא עניין כזה פשוט. קל וחומר כשאתה ממתין לאישור מפיקוד העורף שהיא אכן תתקיים. בזמן שתושבי עוטף עזה (וגם צפונה משם) נכנסים ויוצאים מהמקלטים ומהממ"דים, כאן מאפשרים לרבבות ליהנות ממופע רוק באוויר הפתוח. לא בטוח שגישת הלהיטים נגד טילים הזו היא המהלך הכי אחראי שאפשר לחשוב עליו בנסיבות שכאלו, אבל מכיוון שקיבלתי צו 8 התייצבתי למשימה. במקום שכפ"ץ וקסדה יש לי רק כפכפים - זה כנראה לא יעזור במקרה של ריצה מהירה למרחב מוגן (שממילא אין כאן), אבל זו הדרך הכי טובה שאני מכיר להתמודד עם אניצי דשא ואדמה שנדבקים בעקשנות לכפות הרגליים.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
גפן אמור לעלות לבמה ב-20:30, ככה שיש לי עוד קצת זמן, אבל אני מעדיף לא להמר, וכשעתיים לפני שעת השי"ן אני מודה לכל מי שאפשר וצריך על כך שמצאתי חנייה נוחה בקניון איילון. הדרך לשם רצה במהירות - הכבישים חצי ריקים, ונדמה שרק מי שצריך לנשף הרוק של גפן נמצא עכשיו בחוץ. אני חונה לא מאוד רחוק ממתחם העיצוב שגפן מפרסם עכשיו בטלוויזיה ובקולנוע, ובמרחק הליכה הגיוני מהמקום שבו הוא תכף יבצע את מה שהיה פעם העבודה היחידה שלו - לשיר שירים שהוא כתב מול אלפי צעירים נלהבים. גם עכשיו אפשר לאתר כאן לא מעט התלהבות וציפייה. גם עכשיו יש כאן לא מעט צעירים, שהגיעו למוזיקה של גפן בשנים האחרונות. אבל המסה העיקרית פה מורכבת באופן טבעי מילדי אור הירח בדימוס, שהגיעו לפגישת מחזור, שמתקיימת למרות המצב.
והיא מתקיימת. ברשתות עלו לא מעט פוסטים של כאלו שניסו להיפטר מהכרטיסים שלהם, אבל כנראה שהם לא הצליחו, כי כולם כאן. גם אם המספר האמיתי היה נמוך מ-40 האלף שנמכרו במקור, אין כאן קרחות (בדשא). למעט ההודעות של מערכת הכריזה על הדרך שבה יש לנהוג במקרה של נפילת רקטה, הערב הזה מרגיש כמו כל ערב גדול אחר בפארק. וכן, זה סוריאליסטי ופסיכי, ומקסים גם יחד.
ללכת להופעה של זמר ששמעת לא מעט בימי התיכון מזכירה במידה מסוימת התייצבות לפגישת מחזור של השכבה שלך. אתה מכיר ומחבב את רוב האנשים, ועם חלקם אתה גם חולק כמה וכמה זיכרונות טובים. הבעיה היא שאחרי כמה דקות במחיצתם אתה מתחיל להבין שכבר אין לכם הרבה דברים במשותף, ויש סיבה שלא שמרת על קשר עם רובם. היחסים שלי עם המוזיקה של גפן דומים למדי. את האלבומים הראשונים שלו - עם התעויוט ובלעדיהם - קניתי כמעט ביום שבו הם יצאו. את הראשון, "זה רק אור הירח", שמעתי עוד לפני שהוא הפך ללהיט. את "עכשיו מעונן" - השני והכי מצליח של גפן, ובפער - קניתי מיד כשהוא הגיע לחנות הדיסקים השכונתית. את "השלישי" שבו הופיעו לא מעט שירים שעסקו בהתלבטות של צעיר ישראלי העומד בפני גיוס, שמעתי בין ימי הגיבוש השונים לבין תחילת השירות. אבל כנראה שלא הקשבתי לו מספיק, כי בסוף אותה שנה כבר הייתי במדים. את אלבומיו הבאים, "שומקום" ו"המכתב", כבר שמעתי בצבא. גם אחרי זה הקשר ביני לבין גפן נשמר, אבל במידה הולכת ופוחתת. אני מניח שהביוגרפיה שלי, חופפת בחלקה לזו של לא מעטים מאלו שנמצאים בפארק הירקון כרגע.
גפן עורך את נשפי הרוק שלו כבר כמה שנים. בזמן שמוזיקאי רוק אחרים בישראל, שיצאו לדרך פחות או יותר באותן שנים כמוהו, מברכים על הופעות במקומות גדולים, גפן חייב להיות יותר מהם. הוא צריך להזמין אתכם לנשף, ומוטב שכל אחד מהם יהיה גדול מקודמו. אלו שזוכרים את ההופעות של גפן בפסטיבל הרוק שהתקיימו פה במחצית הראשונה של הניינטיז לא צריכים להיות מופתעים מכך. גם אז גפן לא עשה דברים ברמיזה. האגו, יכולות השיווק המרשימות והצורך התמידי בתשומת לב וביצירת סערה אפיינו אותו גם לפני שלושים שנה. הם אולי קצת פחתו עם הגיל, אבל הם עוד שם. בנשפים הקודמים שלו, גפן התפאר ברשימת אורחים - מקומית ומיובאת - די מרשימה. הפעם, לכבוד המופע הכי גדול בקריירה שלו, הובטחו אורחים רמי מעלה, אבל הנשף העצום הזה שתכף יתחיל מלווה בערפל קרב (ולא בגלל דרישה של פיקוד העורף), ואיש מהנוכחים הרבים שבפארק לא באמת יודע מי עומד לעלות לצד גפן על הבמה. מה שבטוח הוא שהאיש הכי חסר כאן כרגע, הוא אביו של אביב - יהונתן גפן, שהלך לעולמו לפני כחודש.
5 צפייה בגלריה
מופע מרשים שנע בין שיא לשיא, אפילו היירוטים לא שלחו אנשים הביתה. נשף הרוק של אביב גפן
(צילום: רז גרוס)
גפן הבן עוד מעט יזכיר את אביו, ברגע הכי מרגש של הערב והוא גם יבצע לזכרו את "מקום לדאגה" ביחד עם מתי כספי ויקדיש לו שיר געגוע חדש שהוא כתב בשם "אחכה". אבל לאורך הערב הארוך והמוצלח הזה - ולא רק כי הוא עבר בשלום - גפן מתמקד בעשור הראשון שלו כמוזיקאי, ויורה את הלהיטים שלו בזה אחר זה, מ"מחר" ו"מיליארד טועים" דרך "המכתב" ועד ל"השיר שלנו". בין השירים הוא גם מדבר. פעם על אביו, פעם על הדרך שעשה ("אני לא מאמין כמה קהל אספתי כל השנים"), וגם על המצב ("אם יקרה משהו אני אתן לכם סימן ואנגן את 'סוף העולם'"). גפן בהחלט היה נרגש אמש, אבל הוא סיפק מופע מרשים ומהנה למדי שנע בין שיא לשיא. אפילו היירוטים שנראו מעל שמי פארק לא גרמו לאיש (לפחות באזור שבו אני עמדתי) לנטוש את העמדה שלו ולרוץ הביתה.
לאורך המופע המהוקצע והמרשים, שנמשך מעל לשעתיים והציע בריחה קצרה לניינטיז - בתוספת כל הפירוטכניקה העכשווית - גפן לא דילג על אף להיט שלו, ועצר בין היתר גם ב"יומן מסע", ב"שיר הסמרטוטים" וב"מלאך". לאורך המופע הוא החליף שלוש מערכות לבוש, ונותר בסוף בלי חולצה ובלי נעליים, עבר מקדמת הבמה אל הפסנתר וממנו אל הגיטרה, ובעיקר דאג להרים לאורחים הרבים שהוא הזמין. חוץ מכספי הגיעו לחגוג איתו גם חלק מחבריו לכיתה הטלוויזיונית של "עניין של זמן" ונינט טייב בדואט יפה ל"שנינו שווים". אבל אורחי הכבוד האמיתיים של הערב היו סולני להקות דור הרוקסן (חמי רודנר מאיפה הילד, יהלי סובול ממוניקה סקס, ערן צור מכרמלה גרוס ואגנר, מאור כהן מזקני צפת, ואלי לולאי וברוך בן יצחק מרוקפור). כל אחד מהם ביצע רק שיר אחד, שהוכיח בפעם המיליון איזו אושר מסוגלים לייצר כמה אקורדים וכמה משפטים שאתה מכיר כבר שלושים שנה. קצת אחריהם עלו אלו שייסדו את הדור ההוא – רמי פורטיס וברי סחרוף שהעיפו את הפארק בעוד רגע ענק עם "חלום כחול". סחרוף נשאר על הבמה לצד גפן גם ב"סוף העולם" לביצוע מצוין.
5 צפייה בגלריה
ביקש לאחד בין חילונים לדתיים ובין ערבים ליהודים. נשף הרוק של אביב גפן
(צילום: רז גרוס)
הייתי בלא מעט הופעות גדולות של גפן בעבר, וגם בכמה נשפי רוק שלו. ככה שדי היה ברור לי ולכל מי שהיה אמש בפארק איך זה עומד להסתיים גם הפעם, ומה עומד להגיע אחרי הפאוזה הכי ידועה ברוק הישראלי. גם אמש הביצוע של "עכשיו מעונן" היה בומבסטי ומוגזם. אבל היה בו עוד משהו, רגע לפני שהוא שאל את הקהל אם הם רוצים שינוי ואז ירה להם את התשובה, גפן ביקש להציע מסר אחר. עם משואה בידו הוא ביקש לאחד בין חילונים לדתיים ובין ערבים ליהודים, בשם 90 האחוזים שרוצים לחיות כאן ביחד, וסיים בברכת "עושה שלום". ומהתפילה הזאת הוא עבר לצעקה ההיא על הרצון בשינוי והתשובה שאנחנו דור מזוין. 40 אלף איש, או קצת פחות, צעקו יחד עם גפן את השורה הזאת. נשפי הרוק של גפן אולי לא יביאו את השינוי, אבל זה שנערך אתמול, סיפק שעתיים וקצת של אסקפיזם מרהיב. בימינו זה די הרבה.
