הבדיחה הראשונה הגיעה יום אחרי ששרון אביגדורי ובתה נעם חזרו מ־50 יום בשבי חמאס. "וזאת לא בדיחה שלי", מחדד חן אביגדורי, אב גאה, פעיל בולט במטה משפחות החטופים ותסריטאי, בסדר החשיבות הזה. "זו הייתה בדיחה של הבת שלי".
ספר.
"אף פעם לא הצלחנו שהילדים יעשו מדיח, אז התפקיד שלהם הוא לעשות סיבוב כוסות בבית ובמרפסת. יום אחרי שהן חזרו הביתה, אמרתי לנעם, 'לכי תעשי סיבוב כוסות בבית'".
נו.
"היא מסתכלת עליי בהלם ומביאה פאנץ' כזה שהיו לי דמעות בעיניים, 'אבא, כרגע חזרתי מהשבי. אתה לא יכול לבקש ממני כזה דבר!'"
מצחיק.
"אמרתי לה: 'תסלחי לי, לי היו שתיים בשבי. לכי תעשי סיבוב כוסות'. אז היא אמרה, 'שיכנעת', והלכה".
אגב, הציניות זה ממך?
"היא צינית כמוני. וציניות, בניגוד למה שחושבים, זה לא חוסר רגישות, זה אובר־רגישות. זה לא שאנחנו לא מרגישים. אנחנו מרגישים יותר מכולם ולכן עוטפים את עצמנו בדבר הזה, שלא נתפורר על כל שטות".
ומתי התפוררת מאז 7 באוקטובר?
"50 יום כשהן חטופות, אני רק מתפקד. אפילו לא דמעה. אפס. ישן טוב. אין חלומות. אוכל טוב, במסגרת צום לסירוגין 16/8, ומתפקד. דיברתי עם פסיכולוגים ועם אנשי צבא. אמרו לי אותו דבר, 'כשאתה בנוהל קרב, אתה משימתי. אין לך זמן לעבד את הרגשות'. פסיכולוגית אחת אמרה לי משהו נורא יפה, 'כשהנפש שלך תרצה, היא תדע מתי לבקש עזרה'".
היא ביקשה?
"לא היה צורך. בגלל שהנפש שלי עברה כזאת טלטלה, נפתח אצלי משהו. מאז שהן חזרו, אני בוכה יותר בקלות. הכי מרגשת אותי הילדה שלי. אני כל הזמן אומר לה, 'את כל הגבריות שלי הרסת, אל תסתכלי עליי'. בחיים הקודמים, לפני 7 באוקטובר, גם לא בכיתי בסרטים".
בחיים החדשים שנכפו עליה, משפחת אביגדורי עדיין במצב התאוששות. 7 באוקטובר חתך את חייהם לשניים: ומה שהיה לפני לא יחזור, בטח לא לפני שאחרון החטופים ישוב הביתה. את המשפט האחרון אביגדורי, מהדוברים הבולטים של מטה משפחות החטופים, חוזר ומדברר, מוודא שהמסר עבר. למרות שאשתו ובתם שבו בפעימה השנייה של עסקת החטופים, הוא נשאר מסור למטרה ששלפה אותו מחייו הקודמים.
כתבות נוספות למנויים:
אביגדורי ובתה, שמתגוררות בכלל בהוד־השרון, הגיעו בשמחת תורה לביקור משפחתי בקיבוץ בארי. "אבל מרגע שידעתי שהן חטופות, הייתה לי אמונה שהן יחזרו. אין דרך להסביר את זה, זו הייתה אמונה כמעט דתית".
מה אתה זוכר מרגע האיחוד?
"מכירה את ההרגשה של להחזיק בפעם הראשונה את הילד ששינה לך סטטוס והפך אותך להורה? עכשיו תיקחי אותה ותכפילי. כי כשאני חיבקתי את הילדה שלי, ילדתי מחדש מישהי שאני כבר אוהב ושהספקתי להתגעגע אליה ולהבין כמה היא חסרה לי. זה הפיק של החיים שלי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זה סוף טוב, במושגים ישראליים מעוותים. שרון אביגדורי חזרה לעבודתה כמטפלת בילדים על הספקטרום האוטיסטי. נעם בת ה־12 חזרה לתפקיד אופי של טינאייג'רית בת 12. אביגדורי מקפיד לשמור על פרטיותן. אבל עדיין שלושה בני משפחה של שרון נרצחו בבארי, ויש עוד בן משפחה שנשאר בשבי, טל שוהם. "ולכן טוב שראו את הסרט הנורא על השבי של ירדן ביבס, ישמור אותו אלוהים, כי זו תזכורת תמידית למצב", הוא יורה. "ביבס זה ניר עוז. סמל ההפקרה, סמל הבושה. ובגלל זה לדעתי הקברניטים לא אוהבים לראות אותנו".
כי אתם סמל התבוסה?
"אנחנו זיכרון מתמיד למחדל שלהם. אז שישחררו את החטופים ונפסיק להטריד אותם".
כמי שמכיר את עולם התקשורת מבפנים, התחושה היא שקצת עברנו הלאה, לסיפור הבא.
"כחלק מתהליך הדה לגיטימציה שאנחנו עוברים, אומרים עכשיו: 'היא בכלל בת דודה של חטופה, למה היא בטלוויזיה?' אבל רוב ההורים של החטופים מהקיבוצים גם איבדו בני משפחה. נשארו בלי בית. תלושים. אין להם אנרגיה. אז ברור שמי שמדבר זה המעגלים היותר רחבים. יותר מזה, יש חולירות שאומרים לי בטוויטר, 'שלך חזרו, תסתום את הפה'".
ומה אתה עונה?
"שחשוב לי להיות שם. אנשים שהיו איתי כתף אל כתף 50 יום, אני לא יכול להגיד להם, את שלי החזירו, להתראות. לא יכול".
בבוקר השבת השחורה ההיא הוא ובנו עומר לא התעוררו מהאזעקות. "הילד אמר שיש לו תוכניות. האבא עשה את החשבון. ילדים ואישה מחוץ לבית, שווה פלייסטיישן לעצמי לכל הוויקנד".
ואיך אתה מתעורר?
"(לוקח נשימה ויורה) אמא שלי מצלצלת ושואלת, 'איפה הבנות?' אני אומר לה, בבארי, היא אומרת, 'תדליק טלוויזיה', אני מדליק ורואה את הבלגן, כותב להן, הן עונות, 'אנחנו בסדר, נכנסות לממ"ד'. וזהו, זה הדבר האחרון ששמעתי מהן. אני זוכר את עצמי שעות מול הטלוויזיה, מתקשר לכל מי שאני מכיר בתקשורת, בקיבוץ, בַּכֹּל. אף אחד לא יודע כלום. פתחנו חמ"ל משפחתי, לא הייתה מדינה. המדינה יצרה קשר לראשונה אחרי שבוע ולא היה לה מידע בשבילנו".
שאלת את עצמך מה היה קורה אם היית נוסע איתן לבארי? בטח עברו לך תסריטים בראש.
"ברור שהיו מחשבות על למה לא הייתי שם לעזור להן, למה לא אמרתי להן להישאר. אבל מהר מאוד החלטתי שבמקום להתעסק עם רגשות אשם, אני יכול לנתב את האנרגיות שלי לפעולה. ככה נכנסתי למטה המשפחות פול־און".
מה הבנת על התקשורת שלא ידעת קודם?
"המקצוע שלי כבר לימד אותי מה מחפשים. לפני הכל, זה לדבר בסינקים, במסרים קצרים. אתה יודע שיוציאו מזה 30 שניות, אז אתה צריך להביא 30 שניות טובות. כשאני באולפנים אני חד".
נראה שהצליחו להפוך את נושא החטופים לעניין של ימין ושמאל. זה דף מסרים? עבד יפה.
"עבד מצוין, אבל לא בטוח שיש כזה דף מסרים. יש יישור קו, יש תדרים. מאיפה התחיל עניין הימין־שמאל? לא יודע".
בפגישה הראשונה של משפחות החטופים עם נתניהו הגיעה משפחה שהציגה נרטיב של: אל תחזירו אותם, תהיו חזקים.
"לא הייתי בפגישה ההיא, אבל היא הייתה ניסיון ראשון להוריד אותנו מהמאבק. זה מצטרף לבקשה של שרה נתניהו שלא נדבר בתקשורת. כשהשלטון, ושרה נתניהו היא סמל שלטון, אומר לאזרחים 'אל תדברו', זה הקיו שלהם לצעוק".
אגב, מה קרה בפגישות עם נתניהו?
"הייתה בהתחלה הבטחה שלו. בפגישות שנכחתי בהן שאלתי, 'האם יש מחיר גבוה מדי, שמדינת ישראל לא מסוגלת לשלם על החטופים?' וראש הממשלה אמר - ואני מצטט בדחילו ורחימו - 'אם אתה מתכוון לשחרור אסירים, אין מחיר כזה'. הוא אמר את זה בשלוש פגישות. בפגישה האחרונה שהייתי בה, אחרי השחרור, הוא כבר לא כל כך אמר את זה. אני לא יודע מה זה אומר".
השאלה היא איך הפכו החטופים לעניין של ימין ושמאל. אף אחד לא אמר על רון ארד דבר כזה.
"אני מזכיר לך שאמרו לתמי ארד 'שבי בשקט'. ולכן היא ישבה בשקט שלוש שנים. אם יהיו פה 133 רון ארד, עשרה רון ארד, נהפוך למדינה אחרת, זה יכרסם אותנו מבפנים".
איך מנהלים מאבק בלי לעורר אנטגוניזם? טוענים שאתם מנסים להפיל את ראש הממשלה.
"הייתי אומר שראש הממשלה לא עושה מספיק גם אם הוא היה יאיר לפיד. או נועה קירל. או בוב ספוג. אתה אחראי. זה אנשים שכל החיים נאבקו להיות בתפקיד הזה. אתם בתפקיד? תתפקדו".
מהרגע הראשון השאלה הייתה איך לנהל את המאבק של משפחות החטופים. להפוך אותו לפוליטי? לתקוף ישירות את ראש הממשלה? מה העמדה שלך בנושא?
"כל מאבק ציבורי הוא גם מאבק פוליטי. אנחנו מנסים לשכנע אנשים פוליטיים ולכן משתמשים בכלים פוליטיים. אנחנו לא רוצים להפיל את ראש הממשלה דרך החטופים - ואמרו לי גם את זה - המטרה היא לשכנע אותו לפעול".
אולי הייתם מנומסים מדי במטה המשפחות?
"אני לא נכנס למחלוקות בין המשפחות. אני גם לא חושב שזה נכון שהיינו מנומסים. אני אגיד ברור: בחירות עכשיו, הדחה עכשיו, רפיח עכשיו, אירוויזיון עכשיו, עוגת דובדבנים עכשיו. כל מה שדורשים עכשיו ולא כולל בתוכו חטופים שווה חטופים אחר כך. נכון, יש עוד דברים חשובים, חוק הגיוס, התקציב. שלנו יותר דחוף. כי יש שם אנשים חולים, יש שם נאנסות. וזו גם התשובה לידידינו שאומרים: אתם לא דורשים מנתניהו להתפטר ולכן לא תשיגו כלום. זה צ'אנס שאני לא רוצה לקחת, ואף אחד שיש רובה שמחבל מכוון לראש של היקיר שלו לא צריך לקחת".
חדות הלשון של אביגדורי וחוסר הרצון שלו להתקרבן, אחראים גם למענה המושחז שנתן לח"כ מיהדות התורה יצחק פינדרוס, בעקבות ההצבעה לאישור הפגרה בכנסת. אביגדורי תהה למה בוער לח"כים לצאת לפגרה, פינדרוס השיב ב"יאללה יאללה". אביגדורי לא נשאר חייב וענה, "יאללה יאללה תגיד לאמא שלך".
"עלה לי קצת, זו לא התבטאות שאני גאה בה", הוא נבוך. "אבל היה פה חוסר טאקט מטורף מצידו. אחרי האמירה שלו, זיהיתי גם אצל אנשים יותר ממלכתיים או ימנים בדעותיהם איזשהו זעם. תסכול של כמה אפשר להיות מנותקים?"
איש מצחיק מאוד, גם בנושאים שהס מלהזכיר. הוא עצמו מודה שהוא סלב 7 באוקטובר. "רחל מאופקים? די, כבר לא רלוונטית", הוא מודיע. יותר משני עשורים שהוא עובד בלהצחיק אותנו. תסריטאי ועורך בתוכניות כ'צחוק מעבודה', 'היהודים באים' ו'צומת מילר'. במקום להתייסר, בחר להתיש את עצמו בפעילות במטה החטופים ובמקביל כעורך ראשי בתוכנית של שלום אסייג. רגע לפני עליית התוכנית, אביגדורי הבין שהוא חייב לבחור. "לזכותם של שלום, המפיק יואב גרוס והעורך אושר אסולין, הם הבינו לגמרי. אמרו לי, לך תביא את הבנות שלך, תעלה את התוכנית הראשונה ונסתדר".
אגב, איך התרשמת ממני אסייג, אחיו של שלום שהפך לימני קיצוני, כשעבדתם ביחד?
"מני היה מתון יחסית עד צוק איתן, ונהיה ביביסט על מלא, ואחר כך לדעתי בנגביריסט על מלא. קשה לי איתו, כי בבסיס הוא אדם טוב".
כחלק מהמעבר שלו למרכז הפריים הוא יושב בחודשים האחרונים כפאנליסט בתוכנית הבוקר של ניב רסקין. במקביל, ההומור השחור ששיכלל בחודשים האחרונים הכשיר אותו להיות המנהל האמנותי בפרויקט 'מה נפל עליי', שבו יתומים ואלמנות עושים סטנד־אפ שעלה בצוותא (ההופעות הקרובות: 15.5 בבית יד לבנים רעננה ו־19.5 באולם עינן במודיעין). "אנשים מדברים שם על השכול, על שבעה, היו שם עוד משפחות שכולות וכולן געו בצחוק. זה לא צחוק מנומס. אני מספיק זמן בביזנס, לזהות. זה צחוק אמיתי".
גם הוא השתמש בצחוק כתרפיה. "כל ערב היינו יושבים במרפסת - אני, אחי ואחותי - מעשנים וצוחקים. אני בטוח שיש שכנים שחשבו 'מה זה הצחוקים האלה?' אנחנו משפחה של צחוקים".
תן דוגמה.
"ההתגייסות של עם ישראל, ואני לא ציני, היא לא פחות ממדהימה. אנשים רוצים לעזור. בקיצור, אמצע אוקטובר, אחי עשה סלט. היו חסרים לו סלרי ואגוזים. הוא אומר לי, 'אחי, אם תבקש בקבוצה של הבניין, תוך כמה זמן יגיעו הנה?'"
נו.
"אמרתי לו, 'לא יפה'. אמר לי, 'נו, בוא'. בקיצור, הפעלנו סטופר. שתי דקות ו־14 שניות עד שהראשון דפק בדלת, ואחריו השני והשלישי והרביעי. אנשים מדהימים הגיעו עם סלרי ואגוזים. מאז 'סלרי ואגוזים' הפך לשם קוד לעובדה שכולם רוצים לתת. סלרי, עוגות, חיבוק".
ואתה מתחבק?
"מהיום הראשון אמרתי, תעזבו אותי מחיבוקים, תעשו. תדברו, תפגינו. חיבוקים יש לי מספיק. אבל אם הם מרגישים יותר טוב עם עצמם, מה אכפת לי. כל מי ששואל, אפשר לחבק? אני עונה בטח, בוא גבר. (נאנח) מבן אדם שלא מתחבק הפכתי לזונה של חיבוקים".
