ספטמבר האחרון היה החודש הכי יפה של 2021 בלונדון, ולקראת סופו השמש קיבלה חיזוק מאחד מהרכבי הפופ הגדולים בהיסטוריה. באותו יום, באולם הקרנה של מלון באמצע הסוהו, Tears For Fears התכבדו להשמיע לראשונה את The Tipping Point, אלבום האולפן הראשון שלהם מזה 17 (!) שנה. ניכר שלא רק הקהל התרגש מהמעמד, אלא גם רולנד אורזבל וקורט סמית', הצמד שנכנס לפנתיאון בזכות להיטי ענק כמו Shout, Everybody Wants to Rule The World, Head Over Heels ועוד (ועוד ועוד).
דרכו של האלבום לעולם לא הייתה קלה, הם חשפו. למעשה כבר ב-2013 היה להם אלבום מוכן, אולם הוא התעכב כי קודם יצא להם אוסף להיטים ואחר כך אורזבל נקלע לתקופה קשה מנשוא: אשתו סבלה מדיכאון, המשיכה לשתות אלכוהול לצד צריכת כדורים ושקעה בדמנציה עד למותה ב-2017. אורזבל עצמו נקלע לסחרחורת בריאותית וגם עבר גמילה. ל"גרדיאן" הוא סיפר איך ההתמודדות עם המוות של רעייתו וגם של מקורבים אחרים הזכירה לו את החשיבות של החברות עם סמית' ומפעל החיים שלהם.
- עוד ביקורות:
ואכן, כבר בשמיעה הראשונה וגם בהאזנות לאחר מכן, The Tipping Point הוא יצירה נהדרת של פופ בוגר ובשל. יש בה את הנגישות המענגת של לחנים קליטים ועיבודים סוחפים, לצד נקודת המבט של בני אדם שראו דבר או שניים. זה בולט בשיר הפתיחה, No Small Thing, שבו סמית' שר בקולו המוכר ש"חופש הוא לא משהו לזלזל בו". בספטמבר, מי חשב שזה יהיה משפט כה רלוונטי. My Demons הוא מסוג השירים שאם דפש מוד מתכוונת לחזור מתישהו, כדאי שתלמד איך עושים את זה נכון גם אחרי 40 שנים בעסק. ואילו Please Be Happy, שמתכתב עם הטראומה של אורזבל, מזכיר כמה כאב היה בתהליך הזה, עד שבסופו אורזבל וסמית' עומדים מול קהל ומקבלים מחיאות כפיים סוערות.
נמרים ותיקים
למרות שבאמת אין ממש דרך להתווכח עם המעמד שלהם, גם מבחינה מקצועית המסלול של טירז פור פירז לאלבום החדש היה רצוף במכשולים: ההנהלה הקודמת שלהם הייתה סקפטית, חברת התקליטים גם לא השתגעה על הרעיון והופעל עליהם לחץ לשתף פעולה עם כל מיני כותבים ומפיקים שגדלו עליהם. אורזבל וסמית' היו ילדים טובים ושיתפו פעולה, עד שהבינו שהם נמרים מספיק ותיקים כדי לשרוד בג'ונגל. הם חזרו ליצור באולפן, ביחד, יום אחרי יום, עד שהשירים תפסו צורה ומרקם שהזכיר להם את התקופות היפות.
הטקסט של השיר Master Plan, שמתחיל את הסיומת המצוינת של האלבום, מהדהד את החיכוכים הללו בממזריות האופיינית להרכב אלגנטי וחכם. אחריו מגיע End of Night, שנישא על גבי לחן אופורי ומרומם. בדיוק ההרגשה לקראת סופו של לילה שלא רוצים לשכוח.
בסוף ההאזנה, אורזבל וסמית' מקבלים את פני האורחים, מצטלמים איתם ושואלים כל אחד איזה שיר הם הכי אהבו. זאת סצנה ביזארית למדי, לחלוק רשמים עם טירז פור פירז, בסך הכל ההרכב שכתב את Everybody Wants to Rule The World, לא ביג דיל. בסיום מתברר שהשמש לא נעלמה (וזה אף פעם לא מובן מאליו בלונדון), מה שמצטרף למצב הרוח בעקבות האלבום היפה הזה. בעוד כמה חודשים הוא ייצא החוצה, כשאת השמש יחליפו רוחות עזות וגם שובה של המלחמה הקרה, ואיתה הרבה מאוד דמעות לפחדים.
