הקולנוע הרבה לעסוק בעולמן של מלכות הדראג, נמשך לדימוי המסוגנן, מפתה, טרנסגרסיבי שמזוהה עמן. עם זאת, מעט מדי סרטים התמקדו בפער שבין הלבוש והאיפור המוגזמים והמציאות היומיומית, לא זו של ההתחפשות אלא של הסרת התחפושת, האי-תחפשות. הבולט והחשוב מביניהם הוא "פריז בוערת" (1990), סרטה הדוקומנטרי של ג'ני ליווינגסטון על סצנת הדראג בניו יורק של שנות ה-80. הסרט הזה תיאר לראשונה בפירוט רב את חיי מלכות הדראג, תוך שהוא מתעכב על השיח שעניינו זהויות מגדריות, גזע, מעמד, קאמפ והומופוביה. מה שנדמה למתבונן מבחוץ כעולם שכולו זוהר והפרזה נחשף בסרטה פורץ הדרך של ליווינגסטון במלוא מורכבותו וכאבו.
"שלושה לילות בשבוע" - טריילר
(צילום: יח"צ TLVFest)
עתה מגיע אל האקרנים בישראל "שלושה לילות בשבוע" (Trois nuits par semaine), סרטו הראשון של פלורן גואלו, ונדמה לי שזהו גם הסרט הראשון שבוים על ידי מלכת דראג (גואלו אף צץ לרגע בסרט תחת שם הבמה שלו, ז'אוול חביבי). הסרט, שהוצג לראשונה בפסטיבל ונציה אשתקד וחונך את בכורתו הישראלית במסגרת פסטיבל TLV, הוא דרמה רומנטית מהנה מאוד שבבסיסה שאלה שהיא גם רגשית וגם תאורטית: האם ניתן להתאהב בדימוי, בדמות, ולא במי שמאחוריה? השאלה הזו שלא פעם עלתה בהקשרים הטרוסקסואליים – למשל, בסרטו של וודי אלן "שושנת קהיר הסגולה" (1985) שבו הגיבורה מתאהבת בדמות הקולנועית המוצגת כישות נפרדת מזו של השחקן המגלם אותה – עולה לדיון בסרטו של גואלו בהקשר של פרפורמנס וזהות מינית.
שני גיבורי הסרט הם בטיסט (פבלו פאולי), צלם צעיר והטרוסקסואל, וקנטן (רומן אק), מלכת דראג המופיעה תחת שם הבמה Cookie Kunty. השניים נפגשים באקראי כאשר בטיסט מתלווה לחברתו (חפסיה חרזי) המתנדבת ביום התרמה למען העלאת המודעות לאיידס. העובדה שבטיסט הוא צלם מדגישה את עיסוקו של הסרט בדימוי ובמשיכה אליו, שב"שלושה ימים בשבוע" מתקשרת גם למשיכה מינית. שכן, לא עובר זמן רב והצלם הצעיר מוצא עצמו נמשך אל הדימוי הנשי המופרז, אל הדמות בתחפושת, בעוד חברתו נתפסת עתה כנוכחות מעיקה ואפילו מיותרת בחייו.
יתר על כן, בזכות Cookie Kunty נחשף בטיסט לעולמן של מלכות הדראג שמשלב פנטזיה מלהיבה וססגונית עם קריאה לחופש ולפתיחות. משיכתו של בטיסט אל מלכת הדראג מוצגת בסרט כמו אהבה ממבט ראשון, וקשה שלא להיזכר בשורת הסיום מסרטו של בילי וויילדר "חמים וטעים" (1959), כאשר ג'ק למון חושף את העובדה שהוא גבר בתחפושת אישה והמיליונר המאוהב בו, ג'ו אי. בראון, פוטר זאת בהכרזה: "ובכן, אף אחד לא מושלם".
מה שיפה בסרטו של גואלו היא יכולתו לשלב בין המימד המופשט והתיאורטי ובין הסיפור והרגש. בטיסט מתאהב בתחילה בקוקי, בבדיה, בדמות פיקטיבית, אך בהמשך מגלה שמי שהוא באמת מאוהב בו הוא קנטן. הסרט תוהה מהי בעצם זהות אותנטית, ומתאר את האופן שבו קוקי נהפכת ממושא של פנטזיה לסוג של מכשול בדרך למימוש הקשר הרומנטי בין קנטן ובטיסט. דרמות רומנטיות רבות עסקו באופן שבו גבר ואישה מתקשים לממש את אהבתם עד לסוף הטוב (או שלא). "שלושה לילות בשבוע" מציג גרסה מקורית לשבלונה הזו, ולזכותו ייאמר שהמבט הנשלח אל עולם ההתחזות וההתחפשות אינו לוקה במציצנות או וולגריות.
דמותו של בטיסט עצמו מוצגת בסרט כמתבוננת ומתעדת של מופעי הדראג ובה בעת היא נהפכת לעיתים לחלק מהם – במיוחד בסצנה בימתית שמחווה לסצנת דלי הדם מסרטו של בריאן דה פלמה "קארי" (1976). זהו גם סרט מסע שמלווה את צמד גיבוריו וכמה מלכות דראג בדרך לתחרות, ואז נחשפות כמה אמיתות רגשיות הקשורות לסיפור החיים של קוקי/קנטן, ואלה מעניקות לסרט מימד שהוא מעבר לפנטזיה הרומנטית. ישנם בסרט הזה רגעים מרגשים כמו זה שבו נפגשת החבורה עם דודו של קוקי/קנטן שלמעשה גידל אותו (ז'אן-מארי גואלו, אביו של הבמאי), ומדבר עליו ממקום של חום וקבלה, גם אם לא הבנה מוחלטת, ורגעים אחרים מסחררים בססגוניותם.
כן, "שלושה לילות בשבוע" הוא סרט על מלכות ומופעי דראג כאמנים ואמנות, והוא מיטיב להביע את המשיכה אליהם כסוג ייחודי של מופע. זהו סיפור אהבה בין שני אנשים שהם בעצם שלושה, ועל מפגש שכולו אנושיות חמה. גואלו אינו מציג את גיבוריו אך ורק כקורבנות נרדפים של סביבה עוינת (גם אם סצינות כאלה קורות בסרט), והוא מזהה בהם שחרור וכנות שאולי קשה למצוא במקומות אחרים. זה אינו סרט גדול או חשוב במיוחד, אבל הוא מהנה מאוד ובעיקר אומר משהו מעניין ומדויק על ההתחפשות כביטוי של אותנטיות.
