נתחיל בזאת: הייאו מיאזאקי הוא גאון. זה לא נאמר בתור סופרלטיב חסר אחריות, מהסוג שנזרק לעיתים קרובות מדי בשיח התרבותי הרווי, אלא בתור משהו שחובבי קולנוע, קולגות מתחום האנימציה, אקדמאים החוקרים את עבודותיו - ולמען האמת, כל מי שצפה באחת או יותר מהיצירות שלו - יוכל וירצה לומר על האיש. הייאו מיאזאקי, האנימטור והבמאי היפני בן ה-83, מייסד אולפן ג'יבלי האגדי, הוא גאון - ובכנות, התברכנו לחיות בעידן שבו הוא פועל ויוצר. השבוע התברכנו אף יותר, שכן סרטו החדש ועטור השבחים, "הילד והאנפה", סוף סוף מגיע אלינו.
אם אתם עדיין סקפטיים תשאלו את ג'ון לאסיטר, האיש שביים את "צעצוע של סיפור", הקים את אולפן האנימציה פיקסאר, ניהל את אולפן האנימציה של דיסני ואחראי במידה רבה לנוף האנימציה הממוחשבת העשיר והיצירתי של שלושת העשורים האחרונים. במהלך השנים, לאסיטר סיפר פעמים רבות על ההשפעה המכרעת של מיאזאקי עליו ועל יצירתו, והשניים אף הפכו לחברים קרובים ושותפים - לאסיטר הוא שפיקח על הפצת סרטיו של מיאזאקי בארצות הברית מטעם דיסני, כמו גם על עבודת הדיבוב המרשימה שנעשתה להם.
גם בחלוף השנים, הוא נותר מעריץ שרוף של האיש ויצירתו. "נכון כשאתה צופה בסרט, אתה אומר 'וואו, מעולם לא ראיתי את זה בעבר'? אז עם סרטיו של מיאזאקי, זה קורה בכל סיקוונס", סיפר לאסיטר למגזין ה"ניו יורקר" ב-2005. בכתבה על מיאזאקי שפרסם המבקר המנוח רוג'ר איברט, אמר לאסיטר, שהיה אז הבוס הגדול של פיקסאר: "אני אוהב את הסרטים שלו. אני לומד אותם, ואני צופה בהם כשאני זקוק להשראה".
וכנראה שהשראה היא שם המשחק אצלו, שכן יצירותיו האידיוסינקרטיות של מיאזאקי טענו ועודן טוענות בהשראה גם את מי שאיננו אנימטור דגול בזכות עצמו. למעשה, העובדה שהן עושות זאת, מתחברות לכל כך הרבה אנשים - בכזו מידה של הצלחה לאורך כל כך הרבה שנים (סרטו הראשון של מיאזאקי כבמאי, "לופן III: טירתו של קליוסטרו", יצא ב-1979) - גובלת בעל-טבעי. קחו לדוגמה את "המסע המופלא" (2001), המגנום אופוס של מיאזאקי, שקטף את פרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר, הפך לשובר קופות בינלאומי מטורף, והיה לסרט הזר הראשון שהרוויח למעלה מ-200 מיליון דולר בטרם הוקרן ולו פריים ממנו בארצות הברית. היצירה הכבירה הזאת, שמתעלת את רוחו של לואיס קרול דרך מסורת השינטו היפנית, עולה על גדותיה בסמלים מופשטים, אוחזת בנרטיב חידתי-משהו (בטח שביחס לסרטי אנימציה לקהל הרחב), עטויה בדוק מלנכולי, אפילו קודר לעיתים, ובהחלט לא נעדרת אלמנטים פנטזמגוריים שעלולים להקשות את הצפייה על הגיל הרך יותר. ובכל זאת הפך הסרט, כאמור, לתופעה בינלאומית, כשהוא ממשיך לרכוש לעצמו מעריצים מושבעים גם 22 שנים אחרי צאתו.
איך זה קרה? איך מצא סרט מורכב ואניגמטי שכזה קהל כה רחב, מזאטוטים שבנסיבות רגילות היו מקמטים את המצח בתמיהה ואצים לפרק הבא של "מפרץ ההרפתקאות", ועד לקשישים שסרט האנימציה האחרון שראו היה "ספינת הקיטור ווילי"? ובכן, זהו בדיוק סוג הקסם החמקמק של מיאזאקי, שטוען את סרטיו במשמעויות, מסרים ורבדים - אך כורך את כולם יחד בסיפורי פנטזיה סוחפים שפשוט קשה לעמוד בהם. גם סרטיו הפשוטים ביותר, כמו יצירת המופת "השכן הקסום שלי טוטורו" (1988), עובדים במספר מישורים. הילדים יקבלו מעשייה תמימה ומתוקה להפליא על שתי ילדות שעוברות עם אביהן לבית חדש בעוד אמן מאושפזת בבית החולים, ופוגשות במשכנן החדש יצור קסום ופרוותי שמסייע להן לעבור את התקופה הלא פשוטה. וגם הצופים המבוגרים יעברו חוויה דומה, אלא שלזו יתווספו ממדים של דאגה לשלומן של שתי הילדות המתרוצצות ללא השגחה בשדות המוריקים בעקבות תפלץ דמיוני (או שלא?), יחד עם מסרים על כוחו המרפא של הדמיון, עוצמתם של קשרים משפחתיים, וכבוד עמוק, שגובל ביראה, לכוחות הטבע.
זה האחרון הוא אלמנט קבוע ביצירותיו של מיאזאקי, לצד מספר תמות אחרות שחוזרות בחלק גדול מסרטיו - גיבורות נשיות חזקות ועצמאיות, תעופה, פציפיזם, חוויית הילדות ועוד. אך הטבע, בתפארתו ולעיתים גם בכוחו המשחית, מהווה את התמה העקבית ביותר של המאסטר הקשיש. חלק מסרטיו - כמו "הנסיכה מעמק הרוחות" (1984) ו"הנסיכה מונונוקי" (1997) - לוחצים על הנקודה ביתר שאת ומעמתים את צופיהם בחריפות עם הנזק הסביבתי שלו גורם המין האנושי, כמו גם המחיר הנוראי שהטבע עלול לגבות בחזרה (הטבע הפוסט-אפוקליפטי הרעיל ב"הנסיכה מעמק הרוחות", האלים/שדים המבעיתים ב"מונונוקי" שאינם אלא יצורי יער שהושחתו בשל שאיפותיהם התעשייתיות של בני האדם). בסרטים אחרים שלו - כמו "פוניו על הצוק ליד הים" הפלאי, אולי "סרט הילדים" המובהק ביותר של מיאזאקי לצד "טוטורו" - המסר מעודן יותר, אך בהחלט קיים.
התמות החוזרות הללו של מיאזאקי מבהירות כמובן שמדובר באוטר - אמן בעל טביעת אצבע ייחודית, כזו שמייחדת אותו באופן שאי אפשר לטעות ביצירותיו. זאת אומרת, אם נתעלם לרגע מהעובדה שמדובר באנימטור בעל סגנון מובהק שעד שלב מאוחר בקריירה שלו - ולמעשה, עדיין - נוהג לאייר חלקים משמעותיים מסרטיו במו ידיו. וזה התאפשר מכיוון שלהוציא את סרטו הראשון "טירתו של קליוסטרו", שאותו ביים כבמאי להשכיר (ועשה עבודה משגעת), מיאזאקי שמר בקנאות על שליטה אבסולוטית ביצירתו - ובאופן שיווקה. את סרטו החדש וה-11 במספר, "הנער והאנפה", סירב מיאזאקי לפרסם. לא היו טריילרים, ספוטים טלוויזיוניים, כרזות או פרסומים אחרים. כל מה שהקהל הרחב ידע טרם יציאת הסרט היה שמדובר בסרטו החדש של הייאו מיאזאקי - וכנראה שזה הספיק, כי הקהל הזה נהר בהמוניו, "על עיוור", והסרט הרוויח כבר כ-160 מיליון דולר בקופות. "הסרט החדש של מיאזאקי" - באמת שלא צריך יותר מזה.
"הנער והאנפה" – טריילר
בכל כמה שנים מיאזאקי מכריז קבל עם ועדה כי הוא מיצה, התעייף ופורש. בכל כמה שנים, הוא חוזר בו ומנפק יצירת מופת נוספת לגוף העבודה המרהיב שלו. כעת הוא בן 83, וסביר להניח שבקרוב שוב נשמע את מלמולי הפרישה הרגילים. בואו נקווה שהגאון היחיד במינו הזה יאריך שנים עד 120, וגם יותר אם אפשר - רק שלא יפסיק לצייר לעולם.
לגזור ולצפות: חמישה סרטי החובה של מיאזאקי
"הנסיכה מעמק הרוחות" (1984)
פנטזיית ההרפתקאות הזו (Nausicaä of the Valley of the Wind, במקור) מבוססת על מאנגה (קומיקס יפני) מעשה ידי מיאזאקי, ומתרחשת בעולם פוסט-אפוקליפטי. הסיפור מתחיל אלף שנים אחרי שואה גרעינית ועוקב אחר נאוסיקה - בתו של אחד משליטי הממלכות הקטנות המפוזרות בעולם המתאושש, נערה חזקה ואמיצה שנוהגת להיכנס לג'ונגלים הרדיואקטיביים הרעילים שהותירה אחריה המלחמה, ולאסוף חומרים לשימוש קהילתה. הכבוד של נאוסיקה לטבע המוטציוני מייחד אותה ומעניק לה קשר מיוחד עם יצוריו המוזרים - והמסוכנים. כשממלכה אחרת, מתועשת ולוחמנית מזו של נאוסיקה, מחליטה לנסות ולהשתמש בטכנולוגיה מימי עבר כדי להשמיד את היערות הרעילים הללו, מוצאת עצמה נאוסיקה בתווך - בין בני האדם, שאפתניים והרסניים כהרגלם, והטבע המתקומם נגדם. וייתכן שהיא תהיה המפתח להשבת האיזון.
עם אנימציה מופלאה, עיצוב רב דמיון של העולם הפוסט-אפוקליפטי ויצוריו השונים וגיבורה נועזת, עקשנית וכובשת, "הנסיכה מעמק הרוחות" הוא הסרט הגדול הראשון של מיאזאקי - וזאת למרות שסרטו הקודם והראשון, "טירתו של קליוסטרו", כבר הבהיר היטב שיש כאן כישרון משמעותי. פה החלו להתגבש כל אותן התמות שיעסיקו את מיאזאקי בסרטיו העתידיים - גיבורה נשית חזקה, תעופה (נאוסיקה נוהגת להפליג בשחקים על הדאון שלה), ומסרים אקולוגיים ופציפיסטיים - ופה גם התגלתה היכולת של האיש להגיש את אלו לצופיו במסגרת סיפור הרפתקאות סוחף שלרגע אחד לא מרגיש דידקטי או מטיף.
"השכן הקסום שלי טוטורו" (1988)
לדעתם של רבים - ברצינות, תשאלו - סרטו של מיאזאקי מ-1988 הוא סרט הילדים/משפחה המושלם. כל אחד ימצא בו משהו לעצמו, בסיפורן של האחיות מיי וסצוקי שעוברות יחד עם אביהן לבית רעוע בכפר נידח. אמן של השתיים מאושפזת בבית החולים זה זמן מה, והאב, למרות החום שהוא מפגין כלפי בנותיו, נאלץ לנוע בעיקר בין עבודתו ובין ביקוריו בבית החולים. הילדות, אם כך, נותרות לבדן פרקי זמן ארוכים - ובחצר ביתן הן מגלות מספר יצורים פלאיים, בהם אחד פרוותי ועצום-מידות, טוטורו שמו, מעין רוח-יער מיטיבה, שמסייעים להפיג את הבדידות וחוסר הוודאות.
אפשר להמשיך ולפרט בנוגע לעלילה, אך זו משנית אל מול הכישוף שיטיל עליכם הסרט הייחודי הזה, שעטוף בדוק של תמימות מתוקה, אך לא נעדר סימנים של אפלה, חרדה ויגון. כמו הילדות עצמה, בעצם, והאלכימיה הנדירה של הסרט הזה, שטובל בבריכה ענוגה של ריאליזם מאגי, היא בתיווך חוויית הילדות הזאת גם למי שילדותו הרחק מאחוריו. הצפייה ב"טוטורו" - על עדינותו הכובשת, על טובו המפעים - תחזיר אתכם לחוויה הזו, לאותו קסם טהור וראשוני שחשבתם שכבר אבד ואיננו, גם אם החוויה הספציפית שלכם נעדרה יצורים פרוותיים ענקיים מהמסורת היפנית או אוטובוסים בצורת חתול.
ומורשתו האייקונית של הסרט רק הולכת ומתעצמת - לא לחינם הפך טוטורו לסמלו של האולפן ג'יבלי, שאותו הקים מיאזאקי שלוש שנים לפני יציאתו. לא לחינם תעשיית המרצ'נדייז שאופפת את הסרט רק הולכת ומתעצמת עם השנים, ממחזיקי מפתחות ועד לפיג'מות וואנזי. מי לא רוצה להרגיש ילד שוב, ולו לרגע?
"הנסיכה מונונוקי" (1997)
הבלוקבאסטר הגדול הראשון של מיאזאקי, ששבר שלל שיאי קופות וצפייה, הוא סרט הרפתקאות מסעיר עם קטעי אקשן עוצרי נשימה, שבמקביל מהווה גם מניפסט כנגד המחיר שתובעת הקדמה הטכנולוגית מהטבע. הסיפור מלווה את הנסיך אשיטאקה, בן שבט קטן ומרוחק, במסעו להסיר מעצמו קללה שדבקה בו לאחר שהרג חזיר בר ענקי, דמוני. לצורך כך, נודד אשיטאקה הרחק מכפרו ולבסוף מוצא את עצמו בליבו של עימות אלים בין תושבי "עיר הברזל" ומנהיגתם הגבירה אבושי, אשר מייצרים כלי נשק מהמשאבים הטבעיים שהם לוקחים מהיער, ובין סאן "הנסיכה מונונוקי", נערה צעירה ופראית שגודלה על ידי זאבים ונחושה בדעתה למנוע את המשך הרס היער.
ייחודו של "מונונוקי" טמון בכך שעבור מיאזאקי, אין פה טובים ורעים. תושבי עיר הברזל ומנהיגתם מתוארים באופן אנושי ולא שופט, וכך גם סאן תאבת-הדם, שמסוגלת לאכזריות מקפיאה אך בסופו של דבר רק רוצה שיניחו בשלום לה, לזאביה ולשאר חיות היער. הקונפליקט שביניהם הרסני, אך מיאזאקי מסרב לנקוט צד באופן מובהק. במקום זה, הוא נותן להודו של הטבע, על יצוריו הקסומים - כמו הקודאמה, הרוחות הקטנות והמופשטות שממלאות את חרכי האור ביער העבות, או האייל האל הכביר - לעשות עבורו את העבודה ולשיר את פלאי הבריאה שעליהם מאיימת שאפתנות בני האנוש.
וזה מהמם, אפי וסוחף, הגם שמדובר ביצירתו האלימה והמדממת ביותר של מיאזאקי, עם כמה סצנות שבאמת ובתמים יגרמו לכם להשתנק אל מול הדמיון והמוג'ו הקולנועי שלו. אבל מה שבאמת הופך את הסרט לחוויה מיוחדת, כמעט רוחנית, היא הבחירה הזו של מיאזאקי שלא להטיף, לא לסמן את הטובים והרעים ולדחוף את הלקח במורד גרונו של הצופה. איפה המורכבות הזו, האחראית והמאתגרת, ואיפה סרטי דיסני המוסרניים והפשטניים?
"המסע המופלא" (2001)
מה עוד יש להגיד על המאסטרפיס הגדול של מיאזאקי שעוד לא נאמר? ובכן, לא הרבה, ובאמת שלא צריך הרבה, כי זוהי דוגמה מצוינת לסרט שצריך לחוות, ורק אחר כך לנתח, אם בכלל. סיפורה של הילדה צ'יהירו, שרואה כיצד הוריה הופכים לחזירים בעת ביקור בפארק שעשועים נטוש, ואז מוצאת את עצמה עובדת בבית מרחץ בעולם רוחות, הוא טריפ יותר מאשר סרט; מסע שכל צופה יחווה בדרכו הפרטית, הסובייקטיבית. כל אחד ייקח משהו אחר מפה, אבל אף אחד ממי שצפה בסרט לא יוכל לטעון בפניכם שנותר אדיש למרקחת הקסומה שיצר פה מיאזאקי (בעזרתו האדיבה של מלחינו הקבוע, ג'ו הסיאשי, שמתעלה על עצמו כאן).
ההשוואות ל"אליס בארץ הפלאות" וגם "הקוסם מארץ עוץ" מבהירות את אופי המגרש שבו משחק הבמאי, אך לא עושות חסד עם סוג המשחק שלו, שכן מיאזאקי מאכלס את העולם הביזארי שאליו נכנסת הגיבורה שלו ביצורים שרק דמיונו הקודח מסוגל לייצר, חלקם גרוטסקיים ומרתיעים, וטווה עבורה סיפור שטיבו הסופי לא לגמרי ברור. זאת אומרת, ברור שצ'יהירו עוברת מסע התבגרות, ושרבים מהאתגרים שמולם היא ניצבת מסמלים את הפחדים שלה, חוסר הביטחון והבדידות. ניצחונה עליהם מסמל את עמידותה, את הכוחות שהיא מגלה בעצמה, ואת תהליך ההתבגרות שהיא עוברת אל מול עינינו. אך הסרט עולה על גדותיו בסימבוליזם, ולעיתים קרובות קשה לרדת לסוף דעתו של מיאזאקי, להבין מה בדיוק הוא מנסה לומר לנו. גם הוא לא לגמרי מבין, אגב, כפי שסיפר בריאיון ל-Empire: "כשסיימתי, לא הבנתי את זה. מה עשיתי?". אך הנקודה היא שזה לא משנה – כמאמר הקלישאה, המסע כאן הוא העניין, ולאור הקביעה הזו אפשר גם לסלוח לתרגום הקלוקל של Spirited Away, שמו השובב באנגלית של הסרט.
"פוניו על הצוק ליד הים" (2008)
אם "השכן הקסום שלי טוטורו" הוא סרט הילדים המושלם, אז "פוניו" - או "פוניו על הצוק ליד הים", כפי שקראו לו כשהופץ בארץ - אוחז בגאון במקום השני. גם פה מדובר במעשייה כובשת לחלוטין, שהפעם מתרחשת דווקא בים וסביבו, על אודות ילד מתוק בשם סוסקה וחברתו החדשה, דגיגה בשם פוניו שהפכה לבת אנוש. כן, "פוניו" נשען בבירור על יסודות "בת הים הקטנה", אך מיאזאקי לוקח מהסיפור של הנס כריסטיאן אנדרסן רק את מה שהוא צריך - ורץ עם זה. לאן? ובכן, במיאזאקי עסקינן, כך שהיעד הסופי איננו רלוונטי.
האם "פוניו" הוא סיפור על ילד מתוק וילדה/דגיגה מרדנית שמתאהבים? כן. האם הוא כולל מסרים בדבר הנזק שבני האדם גורמים לים, על אף תלותם בו? כן. האם הסרט מדגיש מסרים על קבלה, שייכות וערכה של ידידות אמת? כן. האם הוא ימלא וירחיב את לבכם כפי שמעט מאוד סרטים יעשו? כן, כן, כן.
ועוד כמה מיאזקים בקטנה שאסור לכם לפספס
"לופן III: טירתו של קליוסטרו" (1979)
סרטו הראשון של מיאזאקי כבמאי, אחרי שנים של עבודה על שלל תכני אנימה (ביניהם הסדרה "הלב" שזכתה פה להצלחה רבה), מדגים יצירתיות, מקצועיות ושליטה עוצרת נשימה במדיום, ששמו אותו על המפה באופן מיידי. סיפורו הנמשך של רב-הגנבים (שהחל בסדרת מאנגה ב-1967 והפך לזיכיון מדיה שלם) הופך בידיו למהתלה משעשעת ועתירת פעולה שבמהלכה מנסה לופן להציל עלמה צעירה מזרועותיו של דוכס אכזר שחטף אותה - וגם 44 שנים אחרי צאתה, טרם נס ליחה.
"הטירה בשמיים" (1986)
המתחרה של "הנסיכה מעמק הרוחות" ו"הנסיכה מונונוקי" על סרט ההרפתקאות המוצלח ביותר של מיאזאקי מגיע למקום השלישי רק כי הוא מעט ארוך מדי לטובתו שלו. אבל באמת שקשה להתווכח עם פסגות הדמיון שמציג פה המאסטר, בסיפור בעל ניחוח סטימפאנקי על נער רב-תושייה, הנערה היתומה לה הוא מסייע, הטירה המרחפת האגדית שאחריה הם תרים, ושלל הפיראטים הפרועים שמנסים להגיע אליה לפניהם.
"חזיר באוויר" (1989)
פה, ב"פורקו רוסו" (שמו המקורי), מגולל מיאזאקי את סיפורו המוזר של טייס איטלקי אמיץ, בוגר מלחמת העולם הראשונה, שהפך לחזיר בשל קללה ועתה נלחם בפיראטים - כן, שוב הם - הממלאים את השמיים של הים האדריאטי. אומנם מדובר באחד מסרטיו המינוריים יותר, ובכל זאת עדינותו ונדיבותו הופכים אותו לאחת מיצירותיו הנוגעות ביותר.
