רובנו אוהבים לצפות בסדרות שעוסקות במלחמה בפשע ובסחר בסמים. אנחנו נהנים לראות את האנשים הקשוחים, את הכספים שמתגלגלים, את השפה הבוטה, את המתח שמתלווה למרדף, את האקדחים הנוצצים וגם, למי מאיתנו שאינם בעלי לב חלש, את הדם והאלימות. בסופן אנחנו מכבים את הטלוויזיה, מנשקים את ילדינו, מכבים את האור, נכנסים למיטה החמימה ונרדמים. אבל עבור סאל מרטינז מטקסס שבארצות הברית, זאת הייתה מציאות חיים במשך שנים רבות. זה גם מה שהרס את חייו כפי שהכיר אותם.
כתבות נוספות למנויים:
מרטינז, שנולד וגדל בעיר אל-פאסו, השער של ארצות הברית להברחות הקוקאין והמריחואנה ממקסיקו, ראה מגיל צעיר את המחיר הנורא שמשלמים האזרחים משני הצדדים על התעשייה מגלגלת המיליארדים הזאת. הוא הצטרף לרשות האמריקנית שאחראית על המלחמה בסמים – DEA – וחשב שהוא בצד של הטובים. אבל המלחמה הזאת, והעבודה שלו כסוכן סמוי שהתברג ללב קרטלי הסמים וכמפעיל סוכנים, השתלטה על כולו. בתחילה על חייו האישיים, לאחר מכן על משפחתו ובסופו של דבר – כך לדבריו – על נשמתו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
6 צפייה בגלריה
רצה להיות בצד של הטובים. דמותו של מרטינז בסדרה ''כלואים בארץ זרה''
(צילום: נשיונל ג'יאוגרפיק)
סיפורו של סאל מרטינז נחשף בפרק בעונה החדשה של הסדרה "כלואים בארץ זרה", שעלתה בסוף השבוע האחרון בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק (ימי שבת בשעה 21:00). הסדרה מביאה את סיפוריהם האמיתיים של אנשים שונים, מסוחרי סמים ועד בני ערובה, שמסיבות כאלה ואחרות מוצאים את עצמם יושבים בבתי כלא זרים: אנשים שעשו טעויות; אנשים שהידרדרו לאט-לאט; אנשים שבחרו בדרך הקלה ועוד.
בכל פרק משוחזר סיפורו של אחד מהם באמצעות שחקנים, כסדרת מתח לכל דבר, אבל מה שמפריד בין "כלואים" לבין הסדרות שהתרגלנו לצפות בהן הם ריאיונות שמשובצים לאורך הפרק עם הגיבורים עצמם, אשר משחזרים, מסבירים ומנהלים חשבון נפש. אם תרצו, "החטא ועונשו", גרסת המציאות.
נושא הסדרה מסגיר את שיא הסיפור של סאל מרטינז, שהתנהלותו הביאה אותו בסופו של דבר להיכנס לכלא לשנים ארוכות. שם הוא נאלץ לעבור את הסיוט ששמור לאנשי חוק לשעבר שמוצאים את עצמם נעולים יחד עם העבריינים ששונאים אותם (In jail, snitches get stitches while cops get killed - "בכלא, מלשנים מקבלים תפרים אבל שוטרים נרצחים", הוא חורז מול המצלמה). אבל הוא שרד, כתב ספר וכעת, כאמור, הוא חושף את סיפורו יוצא הדופן. זהירות: ספוילרים בהמשך.
ארצות הברית משקיעה זה עשורים הרבה ממרצה במלחמה בקרטלי הסמים. לצורך כך הוקמה ה-DEA – Drug Enforcement Administration - הרשות האמריקנית לאכיפת חוקי המלחמה בסמים. הרשות הוקמה באמצע שנות ה-70, קצת לפני שנות ה-80 הסוערות שבהן רדפו את ברון הסמים הקולומביאני פבלו אסקובר, אחד הפושעים העוצמתיים בהיסטוריה. אסקובר עשה להם בית ספר, אך בסוף הם הרגו אותו והצטלמו עם גופתו כדייגים שתפסו את הלווייתן הלבן שלהם. אבל היה זה רק ניצחון בקרב, לא במלחמה.
עם דעיכת כוחם של קרטלי הסמים הקולומביאנים בשנות ה-90 עלה כוחם של שכניהם במקסיקו, וכיום משמשת שכנתה של ארצות הברית כמקור לכ-90% מהקוקאין שנצרך שם ולכ-70% מההרואין ומהמריחואנה. ה-DEA, עם תקציב אסטרונומי של כ-2 מיליארד דולר בשנה, מנסה להילחם בכך, אבל שוב ושוב היא מפסידה.
אחת הזירות שבהן ההפסד הזה ניכר היטב היא מקום לא קטן שסובל מאלימות גדולה. סיודאד חוארז, או בקיצור חוארז, היא בעיקר סיוט. העיר שנמצאת במקסיקו, קרוב לגבול עם ארצות הברית, מזמן כבר זכתה לכינוי המפוקפק "בירת הרצח של העולם", וממשיכה גם בימים אלה לספור את מתיה. לא רק קרטלי הסמים שופכים שם דם. האלימות כלפי נשים שוברת בה שיאים. רק לפני שלושה שבועות נמצאה שם, בתוך ערימת אשפה, גופתה של רוזה איזבל מוניוס קמפוס, נערה בת 13, שנאנסה באכזריות ונחנקה למוות. הנאשמים במעשה: שלושה נערים מתבגרים.
בעיר שבה קרטלי הסמים מגייסים ילדים בני עשר לשורותיהם, התושבים, כ-1.5 מיליון בני אדם, כבר ראו הכול. ובכל זאת, בעקבות רצח הנערה האחרון החלה בעיר מחאה תחת הכותרת "צדק לרוזיטה". המוחים קוראים להגביר את המלחמה נגד האלימות בעיר ומניפים דגלים סגולים, אך ספק אם אפילו הכאב של רצח נורא כל כך ישפיע על מי שמנהל את העיר הזאת.
זה לא ראש העיר, חוסה רייס פריס. זאת גם לא המשטרה, ואפילו לא הממשל האמריקני הכל-יכול. זהו קרטל חוארז, שאחראי לנתון המדהים הבא: כרבע מהרציחות במקסיקו מתבצעות בעיר - וכשמדובר במקסיקו, מדובר במספר לא מבוטל בכלל.
סאל מרטינז עוקב אחר החדשות מביתו המטופח שבטקסס. זאת כבר איננה הבעיה שלו. הוא חי חיים שלווים יחסית, עם אשתו ובנו בן ה-15, אבל באותן שנות ה-90 הידועות לשמצה, כשחוארז הפכה לאחד המקומות האלימים בעולם, הייתה העיר הלטינית הסיוט הפרטי שלו. אלא שלא כך התחיל הכול: "נולדתי באל-פאסו טקסס, על הגבול עם סיודאד חוארז שבמקסיקו", מספר מרטינז בשיחת זום. "גדלתי בשכונה של המעמד הבינוני-נמוך, שגרמה לי להעריך את הדברים הפשוטים בחיים".
לדבריו, גם השכונה שבה גדל סבלה מהרעב הבלתי נדלה של האמריקנים לסמים. "נוצרו כנופיות, שמטרתן הייתה להרוויח מהברחות הסמים מחוארז לאל-פאסו. במהלך השנים, הברחות הסמים הפכו לבעיה אמיתית עבור שתי הערים. הכעס שעלה בי כשראיתי כיצד משפחות נהרסות, ואיך הקהילה שלנו פשוט נרמסת על ידי קרטלי הסמים, הביא אותי להחלטה שאני חייב לעשות שינוי ולהפוך לחלק מגורמי אכיפת החוק".
כאמור, מרטינז הפך לסוכן סמוי ותחילת דרכו ב-DEA הייתה מוצלחת, לדבריו. "הייתי אחראי למעצרם של מאות מבריחי סמים, להחרמת טונות של קוקאין ומריחואנה ולפירוק של כמה ארגונים בקנה מידה גדול", הוא מספר בגאווה. "הסביבה שלי הייתה גאה בי מאוד. זכיתי לשבחים מהממונים עליי, וכן מראשי הרשות בוושינגטון די.סי".
נאלצת להשתמש בסמים כחלק מסיפור הכיסוי שלך?
"למזלי לא. סוחרי הסמים שאיתם התעסקתי היו בכירים יותר, כאלה שאינם נרקומנים בעצמם. בסך הכול זה היה לעשות עסקים, אבל עם הרעים".
אבל לדבריו, "כדי להיות סוכן סמוי מוצלח הייתי צריך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו סוחר סמים. זה כלל שיתוף פעולה עם המיץ של הזבל של העולם התחתון. התרועעתי עם שוטרים מקסיקנים מושחתים, הסתמכתי על מודיעים מפוקפקים וביצעתי משימות עבור הממשל האמריקני שלא תועדו מעולם. נאמר לי לעולם לא לחשוף את האלימות והעינויים שחזיתי בהם, שהיו תוצאה של שיתופי פעולה עם המשטרה המקומית המקסיקנית".
הפרק השישי של הסדרה "כלואים בארץ זרה", שמספר את סיפורו של מרטינז, נפתח בסיפור ההתוודעות של הצופים למי שעמד בשנות ה-90 בראש קרטל חוארז – לא מישהו שהייתם רוצים כשכן - אמאדו קארייו פואנטס. מדובר ברב-מרצחים אכזרי, שגלגל מיליארדי דולרים מעסקי הסמים שלו ונחשב "untouchable" – בלתי ניתן לתפיסה. "הוא נחשב לגביע הקדוש", מתאר מרטינז. "הייתי חייב להגיע אליו".
מרטינז מספר על הניסיונות להשיג שתול בקרבת פואנטס, שעלו בחיי אדם. הוא מספר על עינויים "סטייל מקסיקו" כלפי עצורים, נזכר איך הביט לתוך הקנה של אקדח וכיצד שרד, נגד כל הסיכויים, קרב יריות קטלני. שום דבר לא הרתיע אותו. במשרדו הוצב לוח שעם שעליו נעוצות תמונות פספורט, ומהן ניבטות עיניהם הריקות של בכירי הארגון של פואנטס, עם קווים אדומים המקשרים ביניהן. הוא היה חוזר הביתה לאשתו בתום יום עבודה – ומשקר לה על מעשיו. "שום דבר לא עניין אותי. הייתה לי אובססיה".
האובססיה של מרטינז הביאה אותו לחבור לסוכן משטרתי שכונה אל-דיאבלו – "השטן" בספרדית. "ראיתי עליו מיד שהוא עבריין קשוח, שהתחבא מאחורי התג המשטרתי. אבל לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב להגיע כמה שיותר קרוב. במבט לאחור עשיתי טעות. אם הייתי יודע מה אל-דיאבלו יעשה לי – לא הייתי מתקרב אליו לעולם".
בתחילה, אל-דיאבלו סיפק את הסחורה: "הוא העביר לי מידע מודיעיני יקר. באחד הימים הוא מסר מידע שלפיו פואנטס צפוי להשתתף בחתונה, במיקום לא רחוק מהגבול. הייתי בטוח שמדובר בהזדמנות". אבל מסתבר שהקרטל קיבל הודעה מראש, ומרטינז מצא עצמו עם רובה קלצ'ניקוב מכוון לראשו. הוא ניצל ברגע האחרון, אבל פואנטס הספיק להימלט. "ידעתי שתהיה תגובה", הוא נזכר.
כמה ימים אחרי התקרית המפחידה הגיעה המלחמה של הקרטל קרוב מאוד לביתו של מרטינז. "אשתי ואני צפינו בטלוויזיה כשדיווחו על רצח ביריות של בחור צעיר בידי נער ממוצא מקסיקני. ואז אמרו את שם הקורבן". היה זה בן דודו של מרטינז, ברונו ג'ורדן בן ה-27. "מיד הבנתי שזה חיסול של הקרטל. הבנתי שאמאדו ביקש להעביר לי מסר".
המצוד אחר ברון הסמים הפך אישי עבור מרטינז. "המניע שלי עכשיו היה נקמה. אפילו את המוסריות שלי שמתי בצד, אבל האלימות שנחשפתי אליה התחילה לגבות מחיר. התחלתי לשתות אלכוהול. מכאן ההידרדרות הייתה מהירה". הלילה ששינה את חייו לנצח הגיע זמן קצר לאחר מכן. הרצון בנקמה, לצד קהות החושים שמתלווה לחשיפה ליותר מדי אלימות והשתייה הובילו אותו, לדבריו, לעשות טעות גורלית.
הלילה שבו במילותיו, "החיים שלי השתנו לנצח", היה רווי אלכוהול. "שתיתי כל היום. בדיוק הגעתי הביתה כשאל-דיאבלו שאל אם הוא יכול לבוא לראות אותי. הייתי קצת מופתע, אבל אמרתי לו שיבוא. כשהוא הגיע, הוא שאל אם אני רוצה שמי שרצח את בן הדוד שלי ימות. 'תהרוג את הבן-זונה. לא אכפת לי', עניתי לו בלהט הרגע".
כמה ימים אחרי המפגש הזה קיבל מרטינז תמונה מהמודיע שלו: נער צעיר ירוי בראשו. זה לא היה מראה נדיר בשדה הקרב של הקרטל, אבל מרטינז הבין מיד: "נבהלתי. שאלתי את עצמי, האם אני באמת אחראי למוות של אדם אחר?"
למרבה המזל, אף אחד לא באמת נרצח. היה זה פח שטמן לו ה-FBI, שבין היתר מפקח על הפרות חוק של סוכנים כמו מרטינז. התמונה זויפה, המודיע שלו פנה נגדו. למחרת מרטינז נעצר. הוא הורשע בעבירה חמורה של הזמנת רצח.
איך אתה מרגיש כיום לגבי מה שעשית?
"כשאני חושב על מצבי המנטלי באותה תקופה, הייתי נשמה אבודה. אבל זה לא תירוץ. אותו לילה, שבו פגשתי את אל-דיאבלו, היה הלילה שבו מכרתי את נשמתי לשטן".
שבע שנות מאסר נגזרו על מרטינז, אחרי 15 שנים שבהן היה איש חוק מוערך. השנים בכלא היו קשות. "הייתי צריך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו עבריין. זה היה סיפור הכיסוי הכי גדול שהייתי צריך להציג. לא יצרתי קשר עם האסירים האחרים". אבל זה לא עזר לו, וזהותו נחשפה בעקבות כתבה שהתפרסמה עליו בעיתונות. כך הגיעו החלק הקשה ביותר במאסר ו"המקום הנמוך ביותר בחיי", לדבריו.
מרטינז בילה חודשיים שלמים בבידוד מוחלט, "בלי שום מגע אנושי מלבד זוג ידיים שהכניסו ארוחות לתא דרך חלון קטן". לדבריו, "בכלא הייתי צריך לנתק לחלוטין את הרגש. במקום זאת, השתמשתי בכעס כמקור הכוח שלי. כעסתי על עצמי וכעסתי על האנשים ב-DEA שהפנו לי את הגב. כך שרדתי. את אשתי לא ראיתי שנים. לא רציתי שהיא או המשפחה שלי יראו אותי מאחורי הסורגים. כשנעצרתי למדתי מיהם החברים האמיתיים שלי, וכיום יש רק קומץ אנשים שאני מחשיב כחברים".
בסופו של דבר הוא "ישב" קצת יותר משש שנים. כשהשתחרר, הדבר הראשון שאמר לאשתו היה "בואי נעשה ילד". בני הזוג השתקעו בעיירה קטנה ליד סן-אנטוניו, שם, לדבריו, "חברי הקהילה קיבלו אותי בזרועות פתוחות. הם ידעו מה עשיתי וכיבדו את העובדה ששילמתי את חובי. הם עזרו לי להקים עסק לשחרור בערבות. אחרי 15 שנים שבהן הכנסתי אנשים לכלא – כיום אני עוזר להם לצאת משם".
מרטינז כתב ספר בשם "Narc - Confessions of an Undercover Agent" (בתרגום חופשי "וידויים של סוכן סמוי"), ועכשיו הוא מגיע גם למסך עם הסדרה של נשיונל ג'יאוגרפיק.
למה החלטת להיחשף? לא רצית לשים את הכול מאחוריך?
"היה לי חשוב שאנשים ידעו שאם השלטונות רוצים להפיל אותך – הם יעשו זאת. אני יודע את זה כי עשיתי דברים כאלה בעצמי עבור הממשל האמריקני".
כאן, בישראל, נרצח כמעט כל יום אדם מהמגזר הערבי. הפשיעה שם בשיאה. הנשק זמין כמו מים. איך אתה חושב שהרשויות צריכות להתמודד עם פשיעה ואלימות?
"המיעוט בישראל, בדומה למיעוטים במדינות אחרות, מקבל יחס לא אנושי מצד הרשויות, והאשמים בכך הם מקבלי החלטות פתטיים. בראש סדר העדיפויות של מרבית הפוליטיקאים נמצאים מי שמממנים אותם ואת הקמפיינים שלהם, ולא האזרחים שבאמת זקוקים להם".
לסיום, הקוראים בישראל לא יסלחו לך אם לא תתייחס לדמות המוכרת להם ביותר כסוכן DEA – האנק שריידר מהסדרה "שובר שורות". מה חשבת עליו?
"זאת סדרה מבדרת, בעיקר בגלל הדמויות יוצאות הדופן שלה והמניעים שלהן. עם הדמות של האנק שריידר נראה לי שהייתי יכול לשתות כמה בירות ולהחליף סיפורי מורשת קרב. סוכני DEA מוצגים בתרבות במגוון דרכים, מדמויות קשוחות, דרך נוכלים ועד לביורוקרטים משמימים שנצמדים לחוק, אבל לרוב, דמויותיהם של הסוכנים רחוקות מהמציאות.
"יצא לי לשוחח עם הסוכנים שדמויותיהם מוצגת ב'נרקוס' (סדרה של נטפליקס שבעונותיה הראשונות מגוללת את המצוד אחר אסקובר - מ"ש). הם אמרו לי 'סאל, ברור לך שפחות ממחצית ממה שמראים שם נכון'. היוצרים של הסדרות הללו משנים את העלילה ומוסיפים דרמה כדי למשוך את הצופים. דווקא הספר שלי והסדרה שאני משתתף בה מספרים את הסיפור שלי כמו שהוא".
