"המשחק המסוכן ביותר", הסיפור קצר והמפורסם של ריצ'רד קונל מ-1924, הוא מקור השראה למספר שיא של סרטים. הרעיון העלילתי של משחק צייד שבו הניצוד הוא אדם מהווה נקודת מוצא לווריאציות רבות בעיבודים הקולנועיים: האם הניצוד הוא אדם בודד או קבוצת ניצודים (Battle Royale של קינג'י פוקסאקו מ-2000)? האם הציידים אריסטוקרטים דקדנטיים, אליטות ליברליות ("משחקי ציד" של קריג זובל מ-2020) או שהניצודים הורגים אלו את אלו חרף מעמדם הדומה (סדרת "משחקי הרעב")? האם הניצוד הוא אדם "רגיל" או שיש לו זהות טעונה (למשל, הומלס שבעברו נלחם בווייטנאם ב"מטרה קשוחה" של ג'ון וו מ-1993)? האם תחרות ההישרדות מתרחשת במקום מבודד או ברחובות הערים הגדולות (Self-Reliance של ג'ק ג'ונסון מ-2023)? האם זו תחרות חשאית ("משחק הדיונון") או אירוע תקשורתי רב רייטינג ("הנרדף" של פול מייקל גלייזר מ-1987)?
"הפרס הגדול" – טריילר
(באדיבות: אמזון פריים)
יוצרי "הפרס הגדול" (Jackpot!), שעלה בשבוע שעבר באמזון פריים, החליטו לעצב את רעיון הציד של אדם לקומדיית פעולה סאטירית. כדי שסרט כזה יצליח נדרשות בדיחות שעובדות (כאן יש מעט מדי), אקשן מוצלח (הוא בינוני) וקונספט שזוכה לפיתוח מספק – וכאן זה בהחלט לא המצב. מה שנותר הוא בעיקר רעש והמולה, בדיחות על מכות באזורים הרגישים של גברים ונשים, סאטירה חלקית ומרושלת על הוליווד, והרבה אלתורים שלא היו צריכים להימצא בסרט המוגמר.
הבמאי הוא פול פייג, שבעשור הקודם ביים כמה קומדיות לא רעות בהשתתפות מליסה מקארתי - הטובה שבהן "מסיבת רווקות" מ-2011. הקריירה של פייג לא התאוששה מהכישלון הצורב של "מכסחות השדים" (2016) שהפגין את חולשות שיטת העבודה החביבה על הבימאי. פייג מאוד נהנה לשבת מאחורי המצלמה ולהתגלגל מצחוק בזמן שהשחקנים והשחקניות שלו עושים עוד ועוד טייקים של אלתורים קומיים. אך מה שמצחיק על הסט לא בהכרח עובד על המסך. כותרות הסיום המלוות ב"בלופרים" של אלתורים ממחישות עד כמה "הפרס הגדול" נשען, ולא לטובתו, על אלתורים אלו.
ב"הפרס הגדול" עובד לצידו של פייג תסריטאי בשם רוב יסקומב, שהקריירה שלו ככותב הייתה בתחום משחקי המחשב. ייתכן וזו הסיבה מדוע סרט שממוסגר כסאטירה דיסטופית משתמש בה כלא יותר ממניע ראשוני להרבה אקשן עם מעט מאוד היגיון עלילתי ופיתוח רעיוני. בנוסף לבעיות אלו ישנה גם הנוכחות של שני השחקנים בתפקידים הראשיים: אקוופינה שסוד קסמה עדיין נעלם ממני גם אחרי סרט זה, וג'ון סינה שממחזר דמות שוחרת טוב אך מוגבלת למדי מבחינה שכלית (כמו אלו שגילם בסדרת הטלוויזיה "פיסמייקר" ובסרט "ריקי סטאניקי").
לוס אנג'לס של 2030 כוללת בתוכה אזורים של קריסה עירונית, עם הומלסים שמתקוטטים ברחובות (לא נדרש דמיון פרוע לנוע מההווה למה שמוצג בסרט). בתוך סביבה מעורערת זו מתקיימת כל חודש הגרלה הנושאת פרס כספי אשר מוענק למי שמחזיק בידו כרטיס אלקטרוני, שמופעל באמצעות טביעת אצבע – טכנולוגיה שהופכת את זהותו לידועה ברגע הזכייה. הקאטץ' הוא ברעיון נוסח סדרת "הטיהור": מיקומו של הזוכה מחשף בזמן אמת באמצעות רחפן שעוקב אחריו ומדווח על המיקום בשידור חי. מי מתושבי לוס אנג'לס שיצליח לרצוח את הזוכה עד שעות השקיעה של אותו יום יהיה פטור מעונש ויזכה בכל הפרס. המגבלה היחידה היא שאסור לרצוח את הזוכה באמצעות נשק חם. כך כל חודש יש יום שבו העיר סוערת כשהמונים יוצאים לרחובות עם כל כלי נשק קר אפשרי והופכים לרוצחים בפוטנציה.
קאטי קים (אקוופינה) חוזרת ללוס אנג'לס אחרי שנים שחיה מחוץ לעיר וטיפלה באימה החולה. זה ההסבר של הסרט לכך שלא שמעה על התחרות הרצחנית בלוס אנג'לס. בילדותה היא הופיעה בפרסומות, אבל אביה גזל את הכסף ונטש אותה עם האמא החולה. והנה קיבלנו גם "רקע פסיכולוגי" לדמות. היא חוזרת לעיר בניסיון להתניע מחדש את קריירת המשחק, אבל עתידה להפוך לאדם שכולם מחפשים כשתזכה ב-3.6 מיליארד דולר ותאלץ לשרוד יום שבו כמעט כולם ינסו לרצוח אותה.
הכול מתחיל באודישן משפיל שבו קאטי צריכה להתמודד על תפקיד שמשחק מול בלונדיניות גבוהות קומה. ברגע שבו הכרטיס שלה זוכה - המתחרות הבלונדיניות מנסות לרצוח אותה, ומשם הקרב מתגלגל למכון יוגה נשי, ואז למכון של אומנויות לחימה – כולם באותו בניין. קים שלא אמורה להיות עם מיומנויות יוצאות דופן בלחימה (מלבד לימודי לחימה במסגרת הכשרתה כשחקנית), מגלה יכולת הישרדות מפתיעה. אבל מה שעובד כמה דקות לא יחזיק אותה בחיים עד סוף היום.
לתוך חגיגת ניסיון הרצח ההמוני פורץ נואל, מעין "צייד ראשים ברוורס" שמשכיר את שירותיו למי שמנסה לשרוד את הזכייה, וזאת בעבור סכום של 10 אחוזים מהסכום. קאטי שוכרת אותו, אבל נותרת עם הידיעה מעוררת החרדה שהוא עשוי לחמוד את כל הכסף לעצמו ולנסות לחסל אותה.
העלילה כוללת סדרת סיטואציות שבהן עוד ועוד אנשים מנסים לחסל את קאטי, ושמהן נואל מנסה לחלץ אותה בחיים. שוב ושוב חוזר הדימוי של אנשים במראה ממוצע, ועבודות ממוצעות, שהופכים בהרף עין לרוצחים צמאי דם. דמויות נוספות שיש להן נוכחות חוזרת בסרט הן של אישה צעירה ומופרעת בשם שאדי (איידן מיארי) שמשכירה לקים חדר דרך באיירבינבי רק כדי להצטרף בחדווה להמון, ולואיס (סימו ליו) שיש לו אופרציה נוצצת ומשוכללת של הגנה על זוכים נרדפים, והיכרות קודמת עם נואל.
שיתוף הפעולה החוזר של אקוופינה וליו (שהופיעו יחד ב"שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות) כולל בתוכו, כמו בסרט ההוא, השראה מסרטי אומנויות לחימה סיניים. לא מעט מהומור הסלפסטיק האלים שבסרט מבוסס על סצנות של ג'קי צ'אן בשיאו. יחד עם זאת חובבי הומור פיזי מסוג זה יבחינו בהבדלים בין איכות הביצועים המוכרת מסרטיו הקלאסיים של צ'אן, ומה שמוצג. כאן זוהי אלימות סלפסטיק של שוטים קצרים שבה השחקנים מוחלפים בפעלולנים, וחסרים בה המהלכים העלילתיים המספקים המתרחשים תוך כדי הקרב. כל זה, כמובן, אם מוותרים מראש על היכולות הפיזיות העל-אנושיות של צ'אן בשיאו.
המהלך העלילתי, כולל ההפתעות שכביכול מזומנות בו, הוא מונוטוני ולכן לא מעניין במיוחד. למרות שהסרט ממוסגר כסטירה דיסטופית אין לו משהו מיוחד לומר לא על החברה המוצגת, לא על המערכת התקשורתית והכלכלית שמקיימת אופרציה מהסוג הזה (כמו שיש, למשל, בסרט כמו ״המופע של טרומן״), ואפילו לא על הטבע האנושי שמוצג כאן מתוך עמדה של כיעור מיזנתרופי. לכן "הפרס הגדול" הוא לא יותר מהסחת דעת דלה ומוגבלת למי שיחליטו לצפות בו.
